"לינקולן" לא ממריא

הבשורה הרעה: הסרט "לינקולן" של שפילברג הוא בעיקר שיעור ארוך בהיסטוריה על מאבקו של נשיא ארה"ב בעבדות בתקופת מלחמת האזרחים. הבשורה הטובה: דניאל דיי לואיס הוא ליהוק מצוין בתפקיד הנשיא האנושי והסמכותי, והאהוב בכל הזמנים

Print Friendly

[rating=3]

לאורך ההיסטוריה הקולנועית, מספר גדול של שחקניo ניסו את מזלם וגילמו את הנשיא האמריקני האהוב בכל הזמנים – אברהם לינקולן. הידוע מכולם היה הנרי פונדה, כשנלחם מול האספסוף ועורכי הדין ב"מר לינקולן הצעיר" בשנת 1939. בעבר הייתה גם מיני סדרת טלוויזיה "לינקולן" עם סם ווטרסון, סרט הטלוויזיה "היום שבו הרגו את לינקולן" עם לאנס הנריקסן ועוד רבים וטובים אחרים. אפילו לאחרונה, בשנת 2012, בנג'מין ווקר נלחם בערפדים, בסרט הקולנוע האימתני והמשעשע שלא הוקרן בארץ, "אברהם לינקולן: צייד הערפדים".

נשיא וג'נטלמן. דניאל דיי לואיס

עתה, סטיבן שפילברג נוקט בגישה אחרת: במקום לספר את סיפור חייו של הנשיא, בוחר הבמאי באפיזודה קצרה מחייו: מאבקו של לינקולן בעבדות של האזרחים השחורים, מה שמוביל את קהל הצופים להרצאה בת שלוש שעות כמעט על תהליכים פוליטיים במדינה שסועה.

"לינקולן" זכה בחודש שעבר בגלובוס הזהב בפרס השחקן הטוב ביותר בדרמה – דניאל דיי לואיס, והסרט מוביל בין המועמדים לאוסקר עם 12 מועמדויות.

בדיוק כמו במוזיקה קאמרית הכתובה לקבוצה קטנה של כלים, שיכלו באופן מסורתי לנגן בנוחיות בחדר אירוח בארמון, שפילברג בחר ביצירה קטנה ומקומית, המתארת את האופן שבו תוקן הסעיף ה-13 בחוקה האמריקנית. בפועל, הסרט מתחיל במלחמת האזרחים, אך מיד עוברים הקרבות לחדרי חדרים, שם מתרחשים הוויכוחים המילוליים, כאילו יצרו מהדורה בת שלוש שעות ומלאת שפמים וזקנים של הסדרה "הבית הלבן".

הצופים בסרט, שהתרגלו ומצפים לעוד נדבך ממיטב סרטיו של שפילברג עטורי עלילה, מלחמה או עבדות, דוגמת "להציל את טוראי רייאן", "הצבע ארגמן" או "אמסיטד", בוודאי יפהקו לאור הסיפור הארוך והפטפטני על-בסיס התסריט של טוני קושניר. הסרט אף מודע לעצמו, כאשר הנשיא לינקולן מתחיל לספר לעובדיו עוד אנקדוטה ארוכה ומייגעת מחייו, בעוד המצלמה תופסת את הנוכחים בחדר מגלגלים את עיניהם בכעס ובחוסר סבלנות.

נישואים אומללים. סאלי פילד ודיי לואיס

תודה לאל, שמופיע טומי לי ג'ונס ("תקווה בהופ ספרינגס", "גברים בשחור 3") המהולל, כת'אדיוס סטיבנס, מחוקק לובש פאה, הקורא לביטול העבדות, אשר רואה את לינקולן כנאמן למטרה. אוסף הגידופים היוצאים מפיו מהווים כמה מהדיאלוגים הטובים בסרט. המערכה הגרועה ביותר היא סצנת הקרב המילולי, שבו חייל שחור מצטט את נאום גטיסבורג מול לינקולן, וכאילו מצפה שהנשיא יצטרף אליו להקריא חלקים מן הקטעים האהובים עליו. הנקודה המשעשעת בסרט היא שלינקולן מגלם נשיא מאוד נגיש, משוטט בחופשיות ומשוחח עם חיילים, מתרועע עם עובדי הטלגרף במשכנו או עם חברים בקבינט, והשאלה המתעוררת מכך – האם לאור כל הפזיזות שבמנהגיו, מדוע הוא לא חוסל הרבה קודם לכן?

שפילברג יותר רהוט כשהפוליטיקה משתתקת בסרט, והוא מאפשר למצלמה למצוא את המצולם. כך הוא עשה עם הילדה בשמלה האדומה ב"רשימת שינדלר", וגם כאן, בהתקדמות של מריצה היוצאת מאוהל פצועי מלחמת האזרחים אל תוך בור מלא איברים של קטועי גפיים, או כשבנו הצעיר של לינקולן משחק עם תמונת סטילס של שני ילדים בני גילו, רק צבע עורם שונה, ומחירם עולה כ-700 דולר בשוק העבדים.

לפחות שפילברג מינה לתפקיד נשיא מעולה. לא רק שדניאל דיי לואיס ("כף רגלי השמאלית", "זה ייגמר בדם") דומה להפליא לנשיא לינקולן הכחוש והגבוה, אלא הוא לוכד את מורכבותו: סמכותי, אך הזקוק לעידוד, בעל יכולת תקשורת חמה עם זולתו, אך כאחד שאינו מרוצה מבנו הבכור, רוברט (ג'וזף גורדון-לוויט ("לופר", "באטמן – עלייתו של האביר האפל"). גם אשתו, מארי טוד לינקולן, המגולמת על-ידי סאלי פילד ("ספיידרמן המופלא"), שותפה לנישואים אומללים, נחושה שההיסטוריה לא באמת אוהבת אותה. שחקני משנה נוספים ואמינים בתפקידם הם דייוויד סטראתהרן ("זהות גנובה") כמזכיר המדינה של לינקולן – וויליאם סוארד, ושלישיית הלוביסטים השובבים (ג'יימס ספיידר, ג'ון הוקס וטים בלייק נלסון), שסחרו סוסים כדי להגשים את ביטול העבדות בשמו של הנשיא.

"לינקולן" מעניק מבט יפהפה לנבכי ההיסטוריה, גם בזכות הצילומים החשוכים לאור נרות של הצלם יאנוש קמינסקי, אך הטיפול של שפילברג מאט את הקצב יתר על המידה, כך שכל מה שנזכור הוא זיכרון קולנועי זהה לשיעורי ההיסטוריה שלנו מהתיכון.

Print Friendly

על אודות שי שגב

שי שגב משמש כמבקר הקולנוע והטלוויזיה של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי ותסריטאי טלוויזיה. בשנים האחרונות משמש ככתב היין האלכוהול של Ynet, עורך מגזין יין וגורמה, מגזיני תעופה, תיירות ומלונאות מובילים. בעבר שימש כעורך הכלכלה והמזון של מגפון, עורך ראשי של מגזין הנדסת מים, כתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, סרטים, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.