החדשות הטובות הן: ישראל לא השתגעה

הפשיזם לא עבר. זה לא היה רגע היסטורי, כמו "המהפך" של 1977, כאשר הגיע בגין לשלטון אחרי שני דורות של שלטון מפא"י. אבל זה היה שינוי משמעותי. אולי בסיבוב הבא יהיה יותר טוב

Print Friendly

זה היה לילה לאופטימיסטים. 

ביום השלישי בשעה 22:01, דקה אחרי שנסגרו הקלפיות, הכריזו שלושת ערוצי הטלוויזיה  על תוצאות סקרי היציאה. 

הנבואות השחורות של הפסימיסטים התנדפו ברוח. ישראל לא השתגעה. לא הייתה תזוזה לעבר הימין. הפשיסטים לא השתלטו על הכנסת הבאה. בנימין נתניהו לא התחזק. להיפך.

ישראל נעה לעבר המרכז. 

זה לא היה רגע היסטורי, כמו "המהפך" של 1977, כאשר הגיע בגין לשלטון אחרי שני דורות של שלטון מפא"י. אבל זה היה שינוי משמעותי. 

זה קרה בתום מערכת-בחירות משועממת ללא תוכן, ללא התרגשות. 

ביום הבחירות הסתכלתי פעמים אחדות מבעד לחלון באחד הרחובות הראשיים בתל-אביב. לא ראיתי כל סימן שזהו יום בחירות. בפעמים הקודמות היה הרחוב מלא במכוניות פרטיות ומוניות, מכוסות בכרזות של המפלגות, שהביאו בוחרים לקלפיות. הפעם לא ראיתי אף לא  מכונית אחת. 

מטיילים בצפון ביום הבחירות (צילמה: צופית דמרי)

מטיילים בצפון ביום הבחירות (צילמה: צופית דמרי)

כאשר הצבעתי, הייתי לבד בקלפי. אך שפת-הים הייתה מלאה, אנשים לקחו את הכלבים והילדים שלהם לשחק בחול החם, מפרשיות שטו אל האופק הכחול. מאות אלפים נסעו לגליל ולנגב. רבים שכרו מראש צימרים. 

בסוף היום הצביעו כמעט 67% של הישראלים – יותר מאשר בפעם הקודמת. אפילו האזרחים הערבים התעוררו לפתע. אחרי שלא גילו במהלך היום שום נטייה להצביע, קמו והצביעו בהמוניהם בשעתיים האחרונות, בעקבות מבצע-חירום משתף של כל המפלגות הערביות. 

הסיסמה של נתניהו, "מנהיג חזק, מדינה חזקה", התרוקנה מתוכן 

כאשר פורסמו תוצאות סקרי היציאה, מיהרו המנהיגים של חצי תריסר מפלגות, ובכללם נתניהו, לשאת נאומי ניצחון. כעבור כמה שעות נראו רובם, ובכללם נתניהו, די מגוחכים. תוצאות האמת שינו את התמונה רק במעט, אך זה הספיק כדי להפוך את הנצחונות של כמה מפלגות למפלות. 

המפסיד הגדול של הבחירות הוא בנימין נתניהו. ברגע האחרון לפני מערכת הבחירות הוא איחד את רשימתו עם זו של אביגדור ליברמן. זה הפך אותו, כך נראה, למנצח בטוח. אף אחד לא פיקפק בכך שהוא ינצח, וינצח בגדול. המומחים נתנו לו 45 מושבים, יותר מה-42 שהיו לו בכנסת היוצאת. 

תוצאה כזו הייתה מאפשרת לו להקים קואליציה כאוות נפשו. 

בסוף זכה נתניהו ב-31 מושבים בלבד – אובדן של רבע מכוחו. זאת הייתה סטירת-לחי מצלצלת. סיסמתו "מנהיג חזק, מדינה חזקה" התרוקנה מתוכן. לא חזק ולא נעליים. הוא יהיה שוב ראש הממשלה, אך רק כצל של עצמו. מבחינה פוליטית, הוא מתקרב לסופו. 

נשארה לו סיעה המהווה רבע מהכנסת. פירוש הדבר שהיא תהיה מיעוט בכל קואליציה – מכיוון שלהקמת קואליציה דרושים 61 ח"כים לפחות. אם מנכים את אנשי ליברמן מן המשוואה, יש לליכוד בסך הכול 20 ח"כים – רק אחד יותר מאשר המנצח האמיתי של הבחירות. 

הניצחון של לפיד הוא חלק מחילופי דורות 

המנצח האמיתי הוא יאיר לפיד, שהדהים את כולם, ובמיוחד את עצמו (ואותי), כשהשיג 19 מושבים. זה הופך אותו לראש הסיעה השנייה בגודלה.

יאיר לפיד (צילם: דן בר-דוב)

הדהים את כולם. יאיר לפיד (צילם: דן בר-דוב)

איך הוא עשה את זה? האמת, הוא גבר נאה מאוד. הוא נראה צעיר מגילו (הוא כמעט בן 50), יש לו גם מראה וגם שפת גוף של מגיש-חדשות בטלוויזיה. הכול מכירים את פניו. המסר שלו היה מורכב ממליצות שלא הרגיזו איש. הוא היה מועמדם של הצעירים. 

נצחונו הוא חלק מחילופי דורות. כמו נפתלי בנט בימין, הוא משך אנשים צעירים המואסים במשטר הישן, במפלגות הישנות, בסיסמאות השדופות והמשועממות. הם לא חיפשו אידיאולוגיה חדשה, אלא פנים חדשות. ללפיד יש הפנים הנאות ביותר בסביבה. 

אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שלפיד, איש המרכז, התגבר על מתחרהו הקרוב ביותר, נפתלי בנט, איש הימין. בעוד שלפיד לא הציג שום אידיאולוגיה, בנט עשה את הכול כדי להסתיר את האידיאולוגיה שלו. הוא הלך לפאבים והציג את עצמו כלוחם סיירת מטכ"ל, כאיש הטוב של כולם, גם של הצעירים החילונים והליברלים. 

לאורך כל המערכה נראה היה שבנט הוא הכוכב העולה ברקיע הפוליטי, ההפתעה הגדולה של הבחירות, סמל התזוזה של ישראל אל הימין הקיצוני. 

יש עוד דמיון בין השניים: הם עבדו קשה. בעוד ששאר המפלגות סמכו בעיקר על הטלוויזיה כדי להעביר את המסר שלהן, לפיד חרש את הארץ במרוצת כל השנה שעברה. הוא בנה ארגון, דיבר עם אנשים, משך קבוצות של מעריצים נאמנים. כך עשה גם בנט. 

אך לבסוף, כאשר אדם צעיר נאלץ לבחור בין השניים, הוא לא יכול היה להתעלם מן העובדה שלפיד שייך לישראל דמוקרטית וליברלית, המחויבת לפיתרון השלום של שתי מדינות,

בעוד שבנט הוא תומך קיצוני של המתנחלים ושל ארץ-ישראל השלמה, אויב של הערבים וגם של בית-המשפט העליון. 

פסק-הדין של הצעירים היה חד-משמעי: 19 מנדטים ללפיד, 12 (בקושי) לבנט. 

גם יחימוביץ' וגם לפיד קטפו את פירות המחאה החברתית 

את האכזבה הגדולה ביותר נחלה שלי יחימוביץ'. היא הייתה בטוחה לגמרי שמפלגת-העבודה המחודשת תהיה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת. היא אף הציגה את עצמה כמי שעשויה להחליף את נתניהו.

שלי יחימוביץ' במטה הבחירות 2013 (צילמה: שרית פרקול)

נראה שההתמקדות המוחלטת בנושא החברתי היתה שגיאה. שלי יחימוביץ' במטה הבחירות 2013 (צילמה: שרית פרקול)

גם יחימוביץ' וגם לפיד קטפו את פירות המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011, שמחקה את המלחמה ואת הכיבוש מסדר היום. אפילו נתניהו לא העז להעלות לדיון את ההתקפה על איראן והרחבת ההתנחלויות. בסוף זה עזר ללפיד יותר מאשר ליחימוביץ'. 

נראה שההתמקדות המוחלטת של יחימוביץ' בנושא הצדק החברתי הייתה שגיאה. אילו חיברה את המצע החברתי שלה עם מצע ה"הסדר המדיני" של ציפי לבני, ייתכן שהייתה מתגשמת שאיפתה להיות ראש הסיעה השנייה בגודלה. 

המפלה של לבני – רק שישה מושבים – ראויה לחמלה. היא הצטרפה למאבק רק חודשיים לפני הבחירות, אחרי תקופה ארוכה של היסוסים, שהם כנראה סימן-ההיכר שלה. ההתרכזות המוחלטת שלה בהסדר עם הפלסטינים – לא "שלום", חלילה – נגדה את הטרנד. 

אנשים השואפים באמת לשלום הצביעו (כמוני) למרצ, שהשיגה הישג גדול והכפילה את כוחה. גם זו אחת התוצאות המשמעותיות של בחירות אלה. 

נראה שיהודים לא מעטים נתנו את קולם לחד"ש. 

האזרחים הערבים יכלו בקלות לספק את המושב החסר 

כל העניין מתומצת בשני מספרים: 61 לגוש הימני-דתי, 59 לגוש המרכז-שמאל-ערבים. מושב אחד היה משנה את כל התמונה. האזרחים הערבים יכלו לספק מושב זה בקלות. 

שמתי לב שכל שלושת ערוצי הטלוויזיה שלחו צוותי סיקור לכל אחת מהרשימות היהודיות, ובכללן גם רשימות שלא עברו את אחוז החסימה (כמו הכהניסטים, ברוך השם). למפלגות  הערביות לא נשלח אפילו צוות-סיקור אחד. 

בהסכמה אילמת, התייחסו הכול אל הערבים כאל מי שאינם שייכים באמת. השמאל (או ה"מרכז-שמאל", כפי שהוא מעדיף לקרוא לעצמו) הוריד אותם לדרגת חברים ב"גוש החוסם". הערבים עצמם לא נשאלו.    

לפיד חיסל את "הגוש החוסם" באבחה אחת. הוא ליגלג לאפשרות שהוא יוכל להיות בגוש אחד יחד עם חברת-הכנסת חנין זועבי (ועם המפלגות הערביות בכלל). לפיד גם הכריז שאין לו שום שאיפה להיות ראש ממשלה. הוא הודה שאינו מוכן לתפקיד בגלל היעדר ניסיון פוליטי כלשהו. 

למרות ש"הגוש החוסם" לא יתממש, יהיה קשה לנתניהו להקים קואליציה. 

החשש שמא תקום קואליציה ימנית טהורה נעלם. אי אפשר למשול עם רוב של 61 (נתניהו עשוי לנסות להקים תחילה קואליציה צרה, מתוך תקווה לצרף אליה סיעות נוספות בהמשך הדרך).  הוא זקוק ללפיד, שיהיה דמות מרכזית בממשלה. לא במקרה טילפן אליו נתניהו מיד כשנודעו התוצאות הראשונות של הבחירות. 

בכל מקרה, נתניהו יהיה זקוק למפלגות מרכז – אחת או יותר – כך שהממשלה הבאה תהיה הרבה פחות מסוכנת. 

* * *

 אם כן, מהו לקח הבחירות? 

הגוש הימני-דתי הפסיד בבחירות, אך גוש המרכז-שמאל לא ניצח, מפני שלא היה מסוגל להציג מועמד סביר לראשות הממשלה, ולא קואליציה חילופית סבירה, בעלת תוכנית ברורה ומקיפה לפיתרון הבעיות הגורליות של המדינה. 

כדי להקים כוח כזה, חיוני לשלב את האזרחים הערבים כשותפים מלאים במערכת הפוליטית. כשהשמאל מרחיק את הערבים הוא מסרס את עצמו. צריך לקום שמאל חדש, יהודי-ערבי. צריכה לקום שותפות אמת של השקפה, שפה פוליטית ואינטרסים. הקמתו צריכה להתחיל מיד. 

הקרב על ישראל אינו אבוד. תזוזת ישראל ימינה נבלמה. היא רחוקה מלהיות בלתי נמנעת. אנחנו, הישראלים, איננו כך כך משוגעים כמו שאנחנו נראים. 

הקרב הזה הסתיים בתיקו. בסיבוב הבא אפשר לנצח. זה תלוי בנו.

[related-posts title="עוד בנושא בחירות 2013"]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, דמוקרטיה, חברה וסביבה, מאמרי עמדה, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על החדשות הטובות הן: ישראל לא השתגעה

  1. מאת עמיש שחם‏:

    עמישראלחי השתגע כשרבים ממנו חשבו שהצנון יאיר לו את הלפיד. כולנו היינו צריכים להצביע לאחד וליחיד שלנו – רק ביבי !!!!! עכשיו נאכל חרא מאחר יאיר ו-18 הלפידים שלו שישרפו לנו את המדינה !!!!!!!!!!!!!!

  2. מאת פנינה כץ‏:

    אהבתי ושלחתי את הכתבה לכל מקום שרק אפשר. אורי אבנרי, מי כמוך מאושיות השמאל בישראל מבין ומסוגל להעביר את הרגשת ההקלה האדירה שהתבררה אחרי בחירות אלה שעם ישראל לא ממש השתגע. ועם ישראל לא הפך לימין הזוי. ואיך שטפו לנו את המח מהימין שאנחנו מיעוט הזוי ומשוגע. אז זהו שלא. יכול להיות שרבים התמקמו במרכז ואולי זה לא המיקום שנוח לי בו אישית, אבל אני יכולה להבין עד כמה עם ישראל תאב להרגיש נורמלי כמו רוב עמי העולם. כי המרכז הוא אלה שרוצים מכל דבר קצת ופחות מסוגלים להקריב למען אידיאלים. מי אמר שזה רע? אולי אנשי שמאל כמוני, אנחנו מייצגים מיעוט קיצוני או סתם סמנים חברתיים שברוב המיקרים אנחנו על תקן "קוץ בתחת" אבל מי שנולד כזה יודע שהסיכוי שהוא ישתנה שואף לאפס.
    זו כתבה שצריכה להילמד בכל אינסטנציה.

  3. מאת Omessi‏:

    אורי, שילוב הערבים הוא אכן חשוב מאין כמותו, אולם גוש מרכז-שמאל אמיתי חוסם יקום רק אם הערבים לא יהיו לשון המאזניים. זה המצב (אומנם לצערם של לא מעטים) וצריך ללמוד להסתדר איתו.
    במילים אחרות – על מנת שגוש השמאל-מרכז אכן יחליף את השלטון, הוא זקוק ל-60 מנדטים לפני אותם 10 מנדטים של הערבים. אין ברירה אחרת. הערבים יצטרפו בודאי לגוש חוסם שכזה, אולם שינוי אמיתי יתקבל בקרב כל הציבור, רק אם הערבים לא יהיו לשון המאזניים, אלא יהוו רק "תוספת" כוח לשמאל.
    מתי יהיה לגוש השמאל-מרכז 60 מנדטים (לפני הערבים)? יתכן שבקרוב. חבל ששלי לא פעלה נכון ולא ניצלה את ההזדמנות להגיע לזה. אז נמתין לפעם הבאה, שתבוא בוודאי לפני שיחלפו עוד ארבע שנים.
    ומתי "יהיה כן בסדר" כשהערבים יהוו לשון מאזניים? כאשר השיוויון יהיה מלא (כולל שירות צבאי). זה יקרה מתישהו, אבל לא בארבע השנים הקרובות…