Skip to content

אובדן הקסם / על "הפרדס של עקיבא" של יוכי ברנדס

ברנדס מבקשת לשתול זרעי נסים באדמת ריאליזם. חלקם מזוקקים, כמו שיר, אבל כדי להנגיש את הספר לציבור הרחב, לוקה ברנדס בקונקרטיזציה מופרזת ויש לכך מחיר כבד של אובדן הקסם והמיקסם

אובדן הקסם / על "הפרדס של עקיבא" של יוכי ברנדס

ברנדס מבקשת לשתול זרעי נסים באדמת ריאליזם. חלקם מזוקקים, כמו שיר, אבל כדי להנגיש את הספר לציבור הרחב, לוקה ברנדס בקונקרטיזציה מופרזת ויש לכך מחיר כבד של אובדן הקסם והמיקסם

לפני מספר שבועות בהיותי עם חברים ומשפחה ביקש אחד המשתתפים להקשות על אחד המדרשים של ספר בראשית. משסיים, שאלתיו מדוע הוא נדחף להקשות על המדרש, הרי המדרש מבקש להעביר רעיון מסוים ויש לאפשר לו להציג רעיון זה במלואו, מבלי לנגוס בו כתוצאה ממקור אחר. התגובה הראשונית של אותו דובר הייתה: "הו, יוכי ברנדס", והוא עצר את דבריי על הסף. כלומר, הדובר לא ראה בדבריי ביקורת נקודתית אלא כפירה או איום על כל סט הערכים שלו. חשוב מכך: אותו איום או כפירה התגלמו, לטענת בן שיחי, בדמותה של יוכי ברנדס.

גם אם אזכורה של ברנדס בהקשר הנוכחי היה נשיאת שמה לשווא, אין ספק כי ברנדס זכתה למעמד זה בכבוד. החל מהספרים שהיא פרסמה בראשית דרכה שהציגו את הצדדים האפלים של מגזרים שונים ביהדות (החרדים או המתנחלים), וכלה בספריה האחרונים הקוראים את התנ"ך קריאה חתרנית.

ברנדס רואה את עצמה כמי שיש לה תפקיד לתווך בין "היהדות" לכלל הציבור הישראלי, אך היא אינה מתיימרת להיות שדכנית המציגה את הכלה החיגרת ככלה נאה וחסודה ואף לא להיות שליחה אובייקטיבית.

נראה כי בספרה הנוכחי, "הפרדס של עקיבא", ברנדס הולכת בכיוון אחר. הספר הוא רומן היסטורי המספר את קורותיו של החכם התנאי רבי עקיבא, מראשית דרכו כשנפגש עם רחל בת כלבא-שבוע ועד תוצאותיו הנוראיות של מרד בר-כוכבא.

שלא כמו בספריה הקודמים, שתיאורי מין מפורטים היו מסימני ההיכר שלהם, הספר מתנזר מכל תיאור מיני, הוא שומר נגיעה מכל הקשור באינטימיות, ובכך הוא גם שומר נגיעה מקוראיו, שחשים מרוחקים ממנו. אפילו את סיפור האהבה חוצה המעמדות בין עקיבא לרחל, ברנדס מנכה מכל דבר שמריח מרומנטיקה. אולם מי שיצפה לסיפורי גבורה מתוקים על אבות האומה נוסח "כה עשו חכמינו", עשוי להתאכזב. ליחסי הכוח המאפיינים את יחסי המין, ברוח דבריה של התיאורטיקנית הפמיניסטית קתרין מקינון, ברנדס עושה סובלימציה וממירה אותם במאבקי אגו שבין חכמי התקופה, הממלאים את הספר כמים לים מכסים, עד שנוצר הרושם כי כל מחלוקותיהם נבעו ממשחקי כיפופי ידיים.

צעד נוסף להנהרת חז"ל לציבור הישראלי ברנדס עושה באמצעות הכלאת כל הסיפורים והמדרשים אודות ר' עקיבא וחכמי דורו לכדי סיפור אחד קוהרנטי וברור. ברנדס אינה מסתפקת בהעמדתם זה לצד זה, אלא אורגת אותם זה לזה בקשר סיבתי, כך שסיפור אחד הוא תוצאתו של סיפור אחר. לעתים השרשור בין הסיפורים משכנע, אולם לרוב, וכמו ברצף האירועים המגלגלים את סופו של הסיפור, התמונה המתקבלת היא כמו של פאזל שחלקיו צורפו בחוסר הלימה.

הרצון של ברנדס להנגיש תקופה זו לכלל הציבור מתבטא בסגנון הכתיבה הריאליסטי של ברנדס, אשר סיפורי חז"ל משובצים במעשי נסים רבים שהריאליזם לא יכול לשאת, ולכן את חלק מסיפורי הנסים הפזורים בתלמודים ובמדרשים השונים ברנדס מזכירה כמשל, ולא כמעשה שהיה באמת, וחלק אחר היא מזכירה אך לא מתארת (הזקנה ש"קפצה" על ר' אלעזר בן עזריה). אולם יש סיפורים מהם ברנדס אינה מצליחה להתחמק, כמו מחלוקת החכמים בעניין "תנורו של עכנאי", ומכיוון שכתיבתה של ברנדס היא ריאליסטית, תיאור המקרה נקרא כמו נטע זר, כמעושה.

ברנדס מבקשת לשתול זרעי נסים באדמת ריאליזם, ולכן מאמציה לא נושאים פרי. כדי שזרעיה יקלטו, עליה לחרוש את הקרקע כראוי. כמדומני שאפשרות אחת היא כתיבת סיפורי חז"ל (או סיפורי המקרא) בסגנון ה"ריאליזם המאגי", שמתמרן בהצלחה בין הריאליזם והמאגיה, דוגמת ספריהם של גבריאל גרסיה מארקס או מאיר שלו ודורית רביניאן הישראלים. הבסיס לכך כבר קיים, שכן מרחק הזמן בין הקורא לעת התרחשות הדברים מאפשר ליצור את ההזרה הזו; זה קרה "שם" ולא אצלנו. לשם כך על הספר ליצור אווירה מאגית, כזו שְזוֹרה את מעשי הנסים בהדרגה, עד שעצים שהולכים או שאמות-מים שזורמים לאחור – כמו במקרה "תנורו של עכנאי" – נראים מובנים מאליהם על ידי הקורא.

על מנת להנגיש את הספר לציבור הרחב, ברנדס לוקה בקונקרטיזציה מופרזת ויש לכך מחיר כבד של אובדן הקסם. חלק מהסיפורים אודות חכמי ישראל מסופרים בתלמודים ובמדרשים בתמציתיות, בשניים-שלושה משפטים, וחופנים בתוכם אינספור משמעויות ורבדים, רבדים שברנדס בספרה מעלימה ומכפיפה לפירוש אחד.

חלק אחר מסיפורים אלו הם כה מזוקקים, הם כמו שיר, שכל מילה נוספת בו מיותרת, אלא שברנדס מוסיפה ומפרשת את הסיפורים בספרה וכך מפוררת וגורעת מקסמם, וחבל.

2 Comments

  1. רבקה זהר
    26 במרץ 2013 @ 16:03

    "הפרדס של עקיבא" . כחילונית , רכשתי את עיקר הידע בשורשי היהדות מתקופת התנאים ,בשעורי הסטוריה ותושב"ע ואף מבחן בגרות בתלמוד שעשיתי בזמנו ,על סוגיות כ"2 אוחזים בטלית" ואף הרבה מאד לילות סדר עם קריאות בהגדה וגם השתתפות בקהילות לומדות (יהדות) – לא באמת בנו סדר ואבחנה בהלכות לבית הילל או שמאי , מה קדם למה ומה המשמעות בכלל של פילפולי חכמים שאין להם משהו אחר לעשות.
    יוכי ברנדיס עשתה לי שיעור אמיתי בתושב"ע וגם אם אפילו בנתה ביוזמתה דרמה עם יותר או פחות קסם ואף אם אפילו סגנון הכתיבה (יותר בספריה הקודמים) לא היו בדרגה ספרותית גבוהה (ודווקא במהלך הספר מצליחה לשלב את ההמובאות והציטוטים מהמקור לשפה המדוברת והכתיבה מצליחה אפילו לרגש אותי ).
    ברנדייס עושהבספרה שליחות חינוכית והיסטורית בבניית רצף היסטורי , שיטת למידה בבתי המדרש וגם מציגה עמדה אישית ואמיצה לבקר את חכמינו שהיו מטורפי אגו אך גם בני אנוש.

  2. Asher
    14 בפברואר 2013 @ 12:05

    כנראה שלא קראת ממש את הספר אלא דיפדפת לחפש קטעים אירוטיים,אחרת היית מבחין כמו כבר למעלה משיש ים אלף קוראים שזה. אחד. הספרים הנפלאים שנכתבו בישראל המודרנית.

לפני מספר שבועות בהיותי עם חברים ומשפחה ביקש אחד המשתתפים להקשות על אחד המדרשים של ספר בראשית. משסיים, שאלתיו מדוע הוא נדחף להקשות על המדרש, הרי המדרש מבקש להעביר רעיון מסוים ויש לאפשר לו להציג רעיון זה במלואו, מבלי לנגוס בו כתוצאה ממקור אחר. התגובה הראשונית של אותו דובר הייתה: "הו, יוכי ברנדס", והוא עצר את דבריי על הסף. כלומר, הדובר לא ראה בדבריי ביקורת נקודתית אלא כפירה או איום על כל סט הערכים שלו. חשוב מכך: אותו איום או כפירה התגלמו, לטענת בן שיחי, בדמותה של יוכי ברנדס.

גם אם אזכורה של ברנדס בהקשר הנוכחי היה נשיאת שמה לשווא, אין ספק כי ברנדס זכתה למעמד זה בכבוד. החל מהספרים שהיא פרסמה בראשית דרכה שהציגו את הצדדים האפלים של מגזרים שונים ביהדות (החרדים או המתנחלים), וכלה בספריה האחרונים הקוראים את התנ"ך קריאה חתרנית.

ברנדס רואה את עצמה כמי שיש לה תפקיד לתווך בין "היהדות" לכלל הציבור הישראלי, אך היא אינה מתיימרת להיות שדכנית המציגה את הכלה החיגרת ככלה נאה וחסודה ואף לא להיות שליחה אובייקטיבית.

נראה כי בספרה הנוכחי, "הפרדס של עקיבא", ברנדס הולכת בכיוון אחר. הספר הוא רומן היסטורי המספר את קורותיו של החכם התנאי רבי עקיבא, מראשית דרכו כשנפגש עם רחל בת כלבא-שבוע ועד תוצאותיו הנוראיות של מרד בר-כוכבא.

שלא כמו בספריה הקודמים, שתיאורי מין מפורטים היו מסימני ההיכר שלהם, הספר מתנזר מכל תיאור מיני, הוא שומר נגיעה מכל הקשור באינטימיות, ובכך הוא גם שומר נגיעה מקוראיו, שחשים מרוחקים ממנו. אפילו את סיפור האהבה חוצה המעמדות בין עקיבא לרחל, ברנדס מנכה מכל דבר שמריח מרומנטיקה. אולם מי שיצפה לסיפורי גבורה מתוקים על אבות האומה נוסח "כה עשו חכמינו", עשוי להתאכזב. ליחסי הכוח המאפיינים את יחסי המין, ברוח דבריה של התיאורטיקנית הפמיניסטית קתרין מקינון, ברנדס עושה סובלימציה וממירה אותם במאבקי אגו שבין חכמי התקופה, הממלאים את הספר כמים לים מכסים, עד שנוצר הרושם כי כל מחלוקותיהם נבעו ממשחקי כיפופי ידיים.

צעד נוסף להנהרת חז"ל לציבור הישראלי ברנדס עושה באמצעות הכלאת כל הסיפורים והמדרשים אודות ר' עקיבא וחכמי דורו לכדי סיפור אחד קוהרנטי וברור. ברנדס אינה מסתפקת בהעמדתם זה לצד זה, אלא אורגת אותם זה לזה בקשר סיבתי, כך שסיפור אחד הוא תוצאתו של סיפור אחר. לעתים השרשור בין הסיפורים משכנע, אולם לרוב, וכמו ברצף האירועים המגלגלים את סופו של הסיפור, התמונה המתקבלת היא כמו של פאזל שחלקיו צורפו בחוסר הלימה.

הרצון של ברנדס להנגיש תקופה זו לכלל הציבור מתבטא בסגנון הכתיבה הריאליסטי של ברנדס, אשר סיפורי חז"ל משובצים במעשי נסים רבים שהריאליזם לא יכול לשאת, ולכן את חלק מסיפורי הנסים הפזורים בתלמודים ובמדרשים השונים ברנדס מזכירה כמשל, ולא כמעשה שהיה באמת, וחלק אחר היא מזכירה אך לא מתארת (הזקנה ש"קפצה" על ר' אלעזר בן עזריה). אולם יש סיפורים מהם ברנדס אינה מצליחה להתחמק, כמו מחלוקת החכמים בעניין "תנורו של עכנאי", ומכיוון שכתיבתה של ברנדס היא ריאליסטית, תיאור המקרה נקרא כמו נטע זר, כמעושה.

ברנדס מבקשת לשתול זרעי נסים באדמת ריאליזם, ולכן מאמציה לא נושאים פרי. כדי שזרעיה יקלטו, עליה לחרוש את הקרקע כראוי. כמדומני שאפשרות אחת היא כתיבת סיפורי חז"ל (או סיפורי המקרא) בסגנון ה"ריאליזם המאגי", שמתמרן בהצלחה בין הריאליזם והמאגיה, דוגמת ספריהם של גבריאל גרסיה מארקס או מאיר שלו ודורית רביניאן הישראלים. הבסיס לכך כבר קיים, שכן מרחק הזמן בין הקורא לעת התרחשות הדברים מאפשר ליצור את ההזרה הזו; זה קרה "שם" ולא אצלנו. לשם כך על הספר ליצור אווירה מאגית, כזו שְזוֹרה את מעשי הנסים בהדרגה, עד שעצים שהולכים או שאמות-מים שזורמים לאחור – כמו במקרה "תנורו של עכנאי" – נראים מובנים מאליהם על ידי הקורא.

על מנת להנגיש את הספר לציבור הרחב, ברנדס לוקה בקונקרטיזציה מופרזת ויש לכך מחיר כבד של אובדן הקסם. חלק מהסיפורים אודות חכמי ישראל מסופרים בתלמודים ובמדרשים בתמציתיות, בשניים-שלושה משפטים, וחופנים בתוכם אינספור משמעויות ורבדים, רבדים שברנדס בספרה מעלימה ומכפיפה לפירוש אחד.

חלק אחר מסיפורים אלו הם כה מזוקקים, הם כמו שיר, שכל מילה נוספת בו מיותרת, אלא שברנדס מוסיפה ומפרשת את הסיפורים בספרה וכך מפוררת וגורעת מקסמם, וחבל.

2 Comments

  1. רבקה זהר
    26 במרץ 2013 @ 16:03

    "הפרדס של עקיבא" . כחילונית , רכשתי את עיקר הידע בשורשי היהדות מתקופת התנאים ,בשעורי הסטוריה ותושב"ע ואף מבחן בגרות בתלמוד שעשיתי בזמנו ,על סוגיות כ"2 אוחזים בטלית" ואף הרבה מאד לילות סדר עם קריאות בהגדה וגם השתתפות בקהילות לומדות (יהדות) – לא באמת בנו סדר ואבחנה בהלכות לבית הילל או שמאי , מה קדם למה ומה המשמעות בכלל של פילפולי חכמים שאין להם משהו אחר לעשות.
    יוכי ברנדיס עשתה לי שיעור אמיתי בתושב"ע וגם אם אפילו בנתה ביוזמתה דרמה עם יותר או פחות קסם ואף אם אפילו סגנון הכתיבה (יותר בספריה הקודמים) לא היו בדרגה ספרותית גבוהה (ודווקא במהלך הספר מצליחה לשלב את ההמובאות והציטוטים מהמקור לשפה המדוברת והכתיבה מצליחה אפילו לרגש אותי ).
    ברנדייס עושהבספרה שליחות חינוכית והיסטורית בבניית רצף היסטורי , שיטת למידה בבתי המדרש וגם מציגה עמדה אישית ואמיצה לבקר את חכמינו שהיו מטורפי אגו אך גם בני אנוש.

  2. Asher
    14 בפברואר 2013 @ 12:05

    כנראה שלא קראת ממש את הספר אלא דיפדפת לחפש קטעים אירוטיים,אחרת היית מבחין כמו כבר למעלה משיש ים אלף קוראים שזה. אחד. הספרים הנפלאים שנכתבו בישראל המודרנית.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן