תוצאות הבחירות אצלנו, מעבר להשלכות הפנימיות, יש בהן גם בשורה ששוב לא נהיה "עם לבדד ישכון" כחזונם של נביאי הזעם וההפחדה שלנו. ביום א' יציין העולם את "יום הזיכרון הבינלאומי לשואה", אף הוא יום של חשבון נפש, אבל לא רק לגויים, אלא גם ליהודים במדינת היהודים. איזו מדינה אנו. איזו חברה.

הקוראים אולי יתהו: מה אתה בא עם לקחי השואה, כאשר אנו עדיין לא מעכלים את לקחי הבחירות? זה בדיוק העניין. זה שייך מאוד. לא רק משום שמנהיגי מפלגת יש עתיד ומפלגת העבודה הם דור שני לשרידי השואה. זה שייך מכיוון שזה חלק מלקחי הבחירות.

השואה כנושא חינוכי בינלאומי הובא לראשונה בכנס שטוקהולם 2000 ביוזמת ראש ממשלת שוודיה, האנס גורן פרסון, ידיד ישראל. אל הכנס באו נציגים רבים מעשרות מדינות. היועץ הראשי לכנס היה פרופסור יהודה באואר מישראל, מן ההיסטוריונים הבולטים בעולם בנושא השואה. הכנס ננעל בהצהרת קריאה לעולם לפעול בדרכי חינוך, לבל תישנה השואה. כנס שטוקהולם היה פריצת דרך משמעותית בכל הקשור לאתגר של העולם החופשי לשלב את השואה ולקחיה במערכות לאומיות וציבוריות, ובעיקר בקרב הדור הצעיר. זה היה גם מפגן אהדה למדינה היהודית, שאליה באו רובם המכריע של שרידי השואה. הפינה הישראלית הצנועה זכתה למבקרים רבים, ביניהם מנהיגי העולם, לרבות ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק. פרסון, שגילה שאני ניצול שואה ובאתי לישראל כנער, לא זו בלבד שהצטלם איתי אלא קרא ליושבת ראש הפרלמנט השוודי, בריגיטה דאהל, להצטרף לצילום. לאחר מכן שוחחנו מעט גם על מה עשו בני ארצו ומה לא עשו בעידן השואה, והוא לא היסס להזכיר את הצדדים הלא מחמיאים של שוודיה בתקופת מלחמת העולם השנייה. 

מורשת ניצולי השואה

באפריל 2002 נערך ביד ושם "הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות". לכנס זה הייתה הצלחה כפולה. חרף העובדה שהיו אלה ימים של האינתיפאדה, השתתפו בו נציגים מ-26 מדינות, ובלטה בו נציגות יהודית מרשימה מהעולם. הייתה לו גם הצלחה בקרב הציבורי הישראלי ובהשתתפות רבה של סטודנטים ואנשים צעירים, שמילאו את המעברים באולמות הדיונים. הופיעו בו אישים ישראלים ויהודיים בולטים ניצולי שואה. ביניהם פרופסור אהרון ברק, סמואל פיזאר ,סימון וייל, אלי ויזל (חתן פרס נובל) אימרה קרטס (שקיבל פרס נובל זמן קצר לאחר מכן); סרז' וביאטה קלארספלד, פר אלמארק (מהמנהיגים הפוליטיים הבולטים בשוודיה); הסופר אהרון אפלפלד והפרופסורים גוטמן, בכרך האלברשטאם, פאקנהיים; יו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו; ויו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, משה זנבר. לכנס הנעילה הצטרפה כל ההנהגה של ועידת התביעות, שתמכה כספית בקיום הכנס. ביום הנעילה של הכנס, שהתקיים בבקעת הקהילות, הוקרא "מנשר ניצולי השואה" – מסמך מכונן, ערכי, מוסרי,יהודי ואוניברסלי. על היעדר התהודה הציבורית אעמוד להלן. בפתיחה של המנשר נאמר בין השאר:

"לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות"

בהמשך המנשר נכתב: "אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו…"

ועוד: "המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד? מרבית שרידי השואה באו לישראל – מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה".

אני רואה בקטע הזה את ליבת הלקחים לנו כאן בישראל. שכן הקמת המדינה הייתה הלקח הראשון ביסוד ישות מדינית יהודית, במדינה שתהיה פתוחה לכל יהודי באשר הוא, שיבוא לכאן מכל סיבה שהיא (למעט סיבה פלילית), ובראש וראשונה מן המצוקות והרדיפות בארצות ניכר. מן המקומות שבהם העם היהודי סבל מאפליה, אי צדק, אנטישמיות וגזענות.

הקמת המדינה היא הלקח הראשון, אך לא הלקח היחידי. כאשר מדובר במערכת ערכים אתית ומוסרית לאנושות, ישראל הרי נכללת במונח "אנושות", והתהייה היא אם המדינה שלנו היא אכן מדינה ערכית לפי העקרונות המנוסחים בצורה כה ברורה במנשר. בעצם, זאת אינה תהייה, אלא קביעה. אנו לא חיים כאן כיום על פי הציפיות שהיו לנו עם הקמת המדינה ולא על פי התורה האתית והמוסרית שעמה אנו באים אל העולם. 

אנטישמיות וגזענות הן כאן ועכשיו

בישראל קיימת אנטישמיות מזן מיוחד, גזענות מן הזן הישן, אפליה והפרת כיבוד זכויות אדם וזכויות הפרט. כאשר בחו"ל מבזים יהודים בשל דתם או אורח חייהם, זאת אנטישמיות. כאשר כאן בארץ היהודים מבזים גם דתיים, בחרפות ובגידופים ובהטלת רפש, ופשקווילים בין בשל ריב ומדון בין הפלגים הדתיים הקנאים לבין עצמם ובין כלפי דתיים לאומיים , וזאת במילים בוטות שבאות בין היתר מהבל פיהם של מי שנחשבים פוסקי הדור – זאת אנטישמית מן הזן הישראלי המיוחד. כאשר מונעים מאדם לא יהודי לגור בשכנות ליהודים – זאת גזענות. כאשר מקפחים מיעוטים אזרחי ישראל – זאת אפליה. כאשר השלטונות וזרועות הביטחון ופורעי עול מתעללים באזרח או בתושב, מסיבה זאת או אחרת- זו דריסת כבוד האדם. כאשר יורים באדם לא חמוש שאינו מהווה סכנה ליורה – זה רצח. כאשר פורעי הגבעות מכנים את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון "נאצים", או מתנחלים מפונים קוראים לזאת "שואה" – זאת זילות השואה מן הסוג הגרוע ביותר.

משום כך זה לא מפליא שכל המאמצים שנעשו בשנים האחרונות, כלפי משרד החוץ וגורמים אחרים להפצת המנשר לעולם – אלה נאלמו דום. מן הסתם מתוך חשש "מה יאמרו הגויים". חשש מבוסס. אבל אני רואה זאת כיהודי, כאזרח המדינה הזאת, כבן אנוש. הלקח המתבקש הוא שלפני שאנו מטיפים לעולם שיפיק את לקחי השואה, עלינו כאן לעשות חריש עמוק מאוד כדי לטעת מחדש את אותם ערכים שנעקרו עם הזמן בגסות והושמו על מוקד פוליטיקה מושחתת ומשחיתה.

בסיום המנשר של ניצולי השואה נאמר: "השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני התרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט . לקחי השואה חייבים לייצג קוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה,לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות והתנגדות לאידיאולוגיות גזעניות ואידיאולוגיות טוטליטריות".

לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ייערכו מספר אירועים. הרשות לניצולי שואה מקיימת את האירוע בתל אביב במוזיאון ארץ ישראל. יד ושם מקיימת את האירוע במוסד עצמו ב-27 בינואר. ידוע לי גם על בית ספר אחד חשוב שמציין את האירוע, בית הספר הריאלי בחיפה. אפשר ויש עוד, אבל בוודאי שלא במערכת החינוך כולה. מכאן שגם אם ישנם ספקות באשר להישגים במתמטיקה במערכת החינוך שלנו, אין כל צל צלו של ספק שבכל הנגע ללקחי השואה, ההומניים, האוניברסליים והיהודיים- המערכת כשלה.

אולי בממשלה החדשה, אם יהיה שר חינוך בעל אופקים רחבים – הנושא יילמד. אז יצאנו נשכרים גם במובן זה מהבחירות לכנסת.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא השואה"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל