החיים היפים של אחינועם ניני

שירים אהובים, שמבטאים געגועים לארץ ישראל הוותיקה והתמימה, השורשית ומלאת התקווה – מלווים את מסע ההופעות החדש של אחינועם ניני. יובל אראל הצטרף לחגיגה האינטימית ב"צוותא" תל-אביב ויצא אופטימי. יש עתיד? אולי

Print Friendly

בליגה של הגדולים. ניני. צילום: יובל אראל

לפני שנה וחצי השיקה אחינועם ניני את האלבום "ארץ, שיר" המלקט 14 משירי ארץ ישראל הוותיקה, השורשית ומלאת התקוות לעתיד, שירים המעוטרים בנגינת חברי התזמורת הסימפונית ירושלים.

שירי האלבום – "היו לילות", "שיר משמר", "ילדה עם צמות", "זמר מפוחית", "החליל", "לילה", "זכריה גדליה ומרים", "שיר ערש", "מקום לדאגה", "בראשית", "מים רבים רבים", "יש אי שם", "שיר התרנגולים", "רוח סתיו", מהווים לדורות רבים את עריסת הילדות התמימה, בעושר השפה העברית, בראשוניות ההלחנה הארצישראלית, ברוח התקופה שהייתה ואיננה עוד, ונותרה רק בזיכרונות האישיים.

עם תחילתה של שנת 2013 החליטה אחינועם על יציאה למסע אינטימי המלווה את שירי האלבום הללו יחד עם כמה מפנינות המוזיקה שיצרה במהלך עשרים שנות קריירה עשירה וחובקת עולם. את המסע מלווים צלילי הגיטרה הקלאסית של גיל דור וההרכב האנסמבלי דורליר הכולל את איל קלס בוויולה, ניצן קאנטי וחן שנער בכינורות, והילה קרני על הצ'לו.

האולם על שם לולה ב"צוותא" ת"א היה מלא בקהל, שהגיע כדי לזכות בשעה של תענוג צרוף לאוזניים ולנשמה. אחרי ששרה לאפיפיור, לקלינטון ולהבדיל – בליל הרצח של רבין, ניני במיטבה כשהיא מופיעה באולם אינטימי, קרוב לקהל שהיא אוהבת ושאוהב אותה. המופע נפתח עם השיר "הילדה עם הצמות" של גרשון פרנסקי – כנר, מורה לנגינה, כותב ומלחין. אחינועם המשיכה עם "החליל" של לאה גולדברג ללחנו של דוד זהבי, ו"שיר ערש" של אלתרמן וארגוב.

מתח, דרמטיות וריחוף. ניני ואנסמבל דורליר. צילום: יובל אראל

רשימת השירים הולכת ומתארכת, היא חוזרת לאלבומה הראשון מ-1991 ומבצעת את "משאלה". מדלגת לשנת 1997, לאלבומה החמישי, עם ביצוע של השיר "מילימטר". השירים זוכים כאן לעיבוד אנסמבלי של חברי דורליר – "ניסור" הכינורות היוצר מתח ודרמטיות, צביטת המיתרים הנותנת תחושה של ריחוף ומעוף עדין. כלי המיתר הם המעטפת הנבחרת לקול הצלול והעשיר של אחינועם. אני קשוב לניואנסים הקוליים, מותח את הצוואר כדי להיטיב להאזין ומשחרר אנחות הנאה של עונג צרוף. ההוויה הזו כל כך רחוקה מהסצנה המקומית על כל נגזרותיה. אחינועם היא בליגה של הגדולים.

אחינועם נוגעת באחד משיאי הערב – השיר שכתבה לאה גולדברג ונקרא במקור "הוא", אך מוכר כ"בואי כלה", שיר שהפך כבר להמנון. אחינועם עוברת למשוררת הלאומית השניה, רחל, עם השיר "עקרה", שגם הוא מוכר יותר בשמו העממי "אורי".

גיל ואחינועם פוצחים בדואט עם "היו לילות", הקהל מצטרף לשירה, אלו שעד עתה רק זמזמו חרישית את מילות השירים הקלאסיים, מגבירים את קולם, הי, יש כאן שירה בציבור, אני מחפש את האקורדיוניסט שיצטרף להוויה, אבל, לא, הערב זה אנסמבל כלי מיתר. המופע ממשיך עם "שיר משמר" של אלתרמן וארגוב, ו"רוח סתיו" של יחיאל מוהר ויוחנן זראי. אחינועם וגיל עוברים לשיר באנגלית – "Child of Man", שכתבו יחדיו לאלבום השני 1993.

לא רצו לרדת מהבמה. ניני ודור. צילום: יובל אראל

מכאן מגיעים הקטעים, שלדעתי מהווים סוג של גולת כותרת, המהות של האלבום, הניחוח, העיבוד והביצוע: "אריה בלול התרנגולות", שכתבה נעמי שמר והלחין יוחנן זראי. הקהל מוכן כעת היטב לקטע הבא – נזיד תימני מבושל היטב על פתיליה מוזיקלית – מפגש משולב בין מרים בת ניסים, גדליה רבע איש וזכריה בן עזרא של אלתרמן, וילנסקי ואורלנד. אחינועם נותנת כעת דרור לכישוריה בתיפוף, החפלה בעיצומה.

אחרי החגיגה הזו פוצחת אחינועם בשירת תודות אופראית. האמת, אני רגיל למוזיקאים הקוראים את רשימת התודות הבנאלית מתוך הדף – לתאורן, לטכנאי הקול, להפקה, המוזיקאים ובכלל. אחינועם לוקחת את התפקיד הזה לשירה. אחינועם מפלרטטת עם הקהל, מעלה זיכרונות, נוגעת בפוליטיקה, לא מסתירה את רצונה בשינוי. היא בין האמנים הבודדים, שלא חששו להביע את דעתם לפני הבחירות.

אחינועם עוברת לשיר נוסף מצמרת שיריה – "קרן אור" או בשמו המקורי הפחות מוכר "מזמור לילה", שכתבה לאה גולדברג והולחן במקור בידי חברתה הטובה רבקה גוילי, עבר עיבוד מחודש והלחנה בידי ואחינועם וגיל.  גם בשיר הזה סוחפת  אחינועם את הקהל עם תיפוף ידני לקול מחיאות הכפיים.

ועכשיו הדרן עם השיר "החיים יפים". נראה שאחינועם וגיל לא ממש רוצים לרדת מהבמה, לבסוף רק אחינועם והצ'לנית הילה קרני נותרות על הבמה במעין מחווה הומוריסטית למלחיני המוזיקה הקלאסית, מוצרט, בטהובן וכל השאר. אכן, הביצוע והיכולת הווקאלית של אחינועם עושים את החיים יפים.

Print Friendly

על אודות יובל אראל

הייתי שם - כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם - בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון (למעט מקהלת הצבא האדום). כיום אני מתעסק בצילום תמונות סטילס וקטעי ווידיאו בהופעות, מופעים, במיוחד בסצנת האינדי בגוש דן, במועדונים – בארבי, לבונטין 7, סאבליים, תאטרון תמונע, אוזן בר ואחרים. לעתים אני גם כותב, מנסה לתת ביקורת נכונה, תמציתית וראויה למופעים שאני מבקר בהם. כתבות נוספות מתפרסמות בבלוג של יובל אראל - http://yuvalerel.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, מוזיקה, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.