היעדרות (עמ' 5)

הַשָּׁעָה הַזּוֹ בַּיּוֹם
בָּהּ אֲנִי מֵבִין,
שֶׁנֶּעֱדַרְתִּי מִכָּאן כָּל חַיַּי

וְהַשָּׁעָה אַחֲרֶיהָ
בָּהּ אֲנִי יוֹדֵעַ,
עֲדַיִן נֶעֱדָר
בשיר הפותח את הספר 'הגעגוע של קין' פוקח דהן את עיני רוחו תוך בירור השתרגות הקשר בין היש לאַיִן, בין הנוכח לנעדר, בין הקיום למהות. הקיום כמו נִפְרָשׂ על פני כל חייו בשעה שההארה – הלוא היא הבנת מהות חייו, נחווית על ידו ומתנחלת כתודעה בקרבו, רק לשעה אחת ביום. בעוד הקיום שגרתי, נגיש ושכיח, נדירה המהות ומיוחדת. השיר חד וישיר, עם זאת לתחושתי מתפתל בבטאו את רפיפות ההידוק בין המשורר לחייו ולמשמעותם. אין לטעות, ברפיפות אין משתקפת נִרְפּוּת, אף קורה ההפך, לאורך הספר נגלים חֵקֶר, סקרנות, התעמקות בָּאמת ויותר מכל רגישות. האין אלה מרכיביה של עוצמה?

בקריאתי את הספר, ניבטת לעיני קרבה רעיונית חלקית ומסוימת לתיאוריה המוצגת בטענת מפתח של הפילוסוף הסופר והמשורר הצרפתי סארטר שעמד במרכז הזרם האתיאיסטי של ההגות הקיומית (הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית), לפיה "קיום קודם למהות". האקסיסטנציה קודמת לאסנציה. "האדם קודם כל קיים, פוגש את עצמו, חורג אל העולם, ומגדיר את עצמו לאחר מכן". ביטול האל ו/או השגחה עליונה בין היתר מבטל את המשגת האדם על ידו – ידה ומחזק את האמונה כי האדם קודם ובפשטות קיים והנו האחראי הבלעדי לעיצוב דמותו. אגב, טענתו באה בניגוד ובהיפוך לטענה הדתית – המהות קודמת לקיום, לדברי סארטר, זאת משום שעל פיה נברא האדם על ידי האל על פי תהליך – מושג – נוסחה – מהות – תכלית, אשר קדמו לבריאתו.

שירו של דהן מבטא כי קודם קיומו למהותו, אך האם נזקק קיומו למהותו? האם הכרחית המשמעות לחייו? על פניו תתאפשרנה בו זמנית תשובות חיובית ושלילית:

מחד, שופכת המהות אור על הקיום, חושפת את הבלתי ידוע, מהדקת המשורר אל תוככי תוכו, מהווה מעין זמן איכות שלו עם עצמו. מאידך, מגלה כי האמור להיחשב קיום הוא למעשה היעדרות, על כן ייתכן כי תיטיב עמו לוּ תיעדר בכבודה ובעצמה. בכל מקרה, זמנית המשמעות וחמקמקה, על אף ההארה שב המשורר אל ההיעדרות – ממנה בא. אין היא משנה את מצבו. אמנם מביעה מחד ממשׁוּת, אך מנגד רִיק. לפי סארטר, האדם הנו תודעה ספונטנית ודינמית בלבד, בספרו 'האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם' (הוצאת כרמל) מוסיף יעקב גולומב – מתרגם הספר, כי תודעה היא יותר האַיִן מאשר היש, יותר החורים מאשר הגבינה השוויצרית.

המשורר כרואה ברגעי ההארה וגילוי המהות את קיומו שהרי רק בהם הוא נוכח. אם כן, בשעה שהקיום הוא עבורו היעדרות, המהות היא הקיום. או לחילופין, בשעה שהתודעה היא אַיִן, המעשים הם יש.
בהענקת פרשנות ארס פואטית לשיר, מהווה "הַשָּׁעָה הַזּוֹ בַּיּוֹם" זמן איכות בו עוסק המשורר בכתיבת שירתו. המשורר מעמיד את אמנותו מול חייו ורואה בשירה לא רק את החיים עצמם אלא גם את מהותם. השירה היא למעשה משמעותו של דהן, או לחילופין, קיומו הבלעדי.

"האושר היחיד ניתן לנו במפעלי היצירה" אמר הפילוסוף הגרמני ניטשה. אם אושר הוא על פי פילוסופים שונים מטרת האדם, מהות קיומית, עשויה הֲבָאָתִי את הציטוט להדק האמירה הארס פואטית בשיר. יתרה מכך, גם להדק האמירה הקיומית בו שהרי הציטוט מתייחס ל'יצירה' ולא בהכרח ל'אמנות'. הרחבת משמעות 'יצירה' לכדי 'עשייה' טווה חוטים נוספים במעשה הרקמה מאחר ובאמצעותה נחשפת אחת מתמות הספר: האדם עושה את עצמו ואת חייו. על פי סארטר האדם הוא פרי מעשי ידי עצמו.

הזמן הנכון (עמ' 9)

הַזְּמַן הַנָּכוֹן הוּא תָּמִיד
אֶתְמוֹל.
שְׁתַּיִם לִפְנוֹת בֹּקֶר
אֲנִי עֲדַיִן חֲסַר אַהֲבָה.

הַהַמְתָּנָה,
כְּמוֹ שִׁיבָה מִנְּדוּדִים
לְעוֹלָם תִּהְיֶה
מְיַסֶּרֶת.

המשורר מתייחס לתפישת אדם את הזמן בשעה שלמעשה מביע הוא תפישת אדם את האדם. על פי סארטר האדם אינו אפריורי, אין לו טבע קבוע מראש, הוא תודעה, בתחילה אין הוא ולא כלום ורק לאחר מכן הופך למה שהוא עושה מעצמו. כלומר האדם הוא התהוות ולא הווה. עבור המשורר "הַזְּמַן הַנָּכוֹן הוּא תָּמִיד אֶתְמוֹל", כלומר הוא העבר-הזמן בו התרחשו האירועים, בו נתקיימה התנועה, הוא רגעי הקיום, ההתהוות. הזמן הנכון אינו ההווה בו נתפשים האירועים באמצעות החשיבה, אינו התודעה. מעניין כי עבור המשורר תודעה הנה סטאטיות, בעוד עבור סארטר היא זרימה בלתי פוסקת.

המשורר מתרפק על העבר ומצפה לעתיד לקרות בעודו חסר סבלנות. מתבונן בשעון ומודד זמן.
לפי סארטר האדם מטיל עצמו לקראת העתיד ומשיג קיום רק כשמשיג המטרות אותן הציב לעצמו.
אני שבה להדגיש כי הדמיון הרעיוני שאני מוצאת בין טענת סארטר לבין ספרו של המשורר מתקיים אך באפן חלקי ושאינו מלא. שלא כמו סארטר אשר האמין אך בקיום אחד בלבד – של האדם, אין המשורר שולל קיומו של האל ו/ או של השגחה עליונה, אף עושה להפך, בהמשך. ארצה להיתמך כעת על הסבר תורתו החסידית של רבי נחמן למושג 'המתנה', לפיה רב חשיבות המושג ועיקרו האחיזה ברצון ובגעגועים להשגת מטרה ובצמידות ההרפיה מהניסיון. ההמתנה, הפתיחוּת באדם, טומנת בחובה סוד ואין האדם צריך לדחוק, לא את השעה, לא את האל.

גם עבור המשורר, אמנם במשמעות חילונית, אין ההמתנה אלא געגוע או כיסופים, לאהבה ובכלל. היא מייסרת וכך גם השיבה מנדודים המסמלת סיומם של תנועה-חיפוש-דרך. דווקא היציאה לנדודים היא ההתכנסות פנימה לתוך עצמו. את משמעות הקיום לא ימצא ביעדו, אלא דווקא בנדודיו, בתנועתו, בחיפושיו. המהות איננה המטרה או היעד אלא הדרך אליהם.

המשורר ממתין לאהבה כפי שקיומו מצפה למהותו. כפי שהיעדרו מצפה לקיומו. חסך האהבה הוא ההעדר בקיומו וגם העדר משמעותו-אושרו.

בהענקת פרשנות ארס פואטית לשיר, זוהי המתנה לבואן, נכון לומר – לשובן של השראה והנעה ביצירה. נדמה כי המשורר חווה שממון ויובש בכתיבה, אולי אף דוחק בעצמו ובכל מקרה מתייסר להיות סטאטי. שירה – כמו אהבה, היא תנועה, נדודים, דרך, היא החיים והיא גם משמעותם.

בשבחו של מקום (עמ' 15 – 12)
http://www.youtube.com/watch?v=Fn_X6vkF58M
בקישור לעיל מקריא המשורר את השיר המלא וכך פותח:
"מוקדש לכל מי שחש לפחות פעם אחת בחייו שבריזה קלה שבקלות יכולה להעיף אותו לכל הרוחות"

חלק ראשון של השיר:

1.
"מֻכְרָחִים לִהְיוֹת מְחֻבָּרִים לַמָּקוֹם.
גַּם עַל גַּבֵּי אֳנִיָּה אִטִּית מִכְּדֵי לְסַמֵּן תְּנוּעָה.
וַהֲרֵי הַמַּיִם נִסְתָּרִים לְאִטָּם, כְּסוּפִים וְחִוְּרִים
וְכָל הַזְּמַן, קַיִץ.

וְכָל הַזְּמַן, הִתְחַלְּפוּת.
שֵׁפֶל מַחְלִיף שֵׁפֶל, גֵּאוּת מַחְלִיפָה הַכֹּל.
צָרִיךְ לְהַחְלִיף סְדִינִים, שֶׁיִּתְחַלְּפוּ גַּם הַיְּקִיצוֹת.

יְקִיצַת הַגּוּף הַמִּתְעוֹרֵר שׁוּב וָשׁוּב, לְלֹא רַחֲמִים
שָׂרוּעַ עַל הַמִּטָּה הָרְחָבָה, עֵינַיִם פְּקוּחוֹת, עַכְשָׁו צָרִיךְ לָקוּם.
אֲבָל בַּחוּץ, כָּל הַזְּמַן יָם.

יָם זוֹ בְּעָיָה רְצִינִית, בְּעִקָּר בְּכָל מַה שֶׁקָּשׁוּר לַחוֹף.
מַהוּ חוֹף?
הֵיכָן שֶׁנִּגְמֶרֶת הַתְּנוּעָה, שָׁם מַתְחִיל הַמָּקוֹם, וְאוּלַי לְהֶפֶךְ,
מִי יוֹדֵעַ נִסְתָּרָיו שֶׁל אִי בּוֹדֵד?

ב'מקום' רואה דהן הרבה יותר ממרחב חיצוני פיזי רציף בו מתרחשים האירועים. מקום הוא גם מרחב פנימי רוחני. הוא מקומו של האדם בעולם.

באומרו "מֻכְרָחִים לִהְיוֹת מְחֻבָּרִים לַמָּקוֹם", שח הוא על ההכרח-הצורך-הרצון באדם להיות מחובר, לקיום, לסביבה, לחיים, לעצמו. מדגיש את ההכרח להיאחז ולא להיתלש, פיזית – מוחשית ורוחנית – סמלית.
בלשון חז"ל 'מקום' הוא כינוי לאלוהים. המקום – שהוא מקום לעולם ואין העולם מקום לו. שבחו של מקום הוא שבחו של האל – עיקר התפילה הקודם לבקשות האדם מהאל.

על פי דהן מוכרח אדם להיות מחובר לאלוהיו או לפחות לאמונתו במֵעֵבֶר (שאינה דתית בהכרח).
בשיר המלא והמרשים משתקפת הסתירה הקיומית: מחד, "מֻכְרָחִים לִהְיוֹת מְחֻבָּרִים לַמָּקוֹם", כלומר להשתרש פיזית ורוחנית, להקים חיים, בית, משפחה, מאידך, "מֻתָּר לְהַמְשִׁיךְ לָנוּעַ" (מתוך חלק 5).
או במלותיו האחרות של המשורר:
"מַהוּ חוֹף? /  הֵיכָן שֶׁנִּגְמֶרֶת הַתְּנוּעָה, שָׁם מַתְחִיל הַמָּקוֹם, וְאוּלַי לְהֶפֶךְ,…".
ר"ל: מיהו האדם? המחובר למקום ואולי להפך, הנע ונד.
מהו הקיום? השלווה ואולי להפך, החיפוש/ החקר המתמיד.
מהי המהות? המֵעֵבֶר ואולי להפך, החיים.
…
בשיר כמו גם בספר כולו נע ונד דהן פיזית ורוחנית, בעולמות החיצוני והפנימי, במרחבי המקום והזמן, תר אחר משמעות. אך מאחר ולדידו הקיום – הקודם למשמעות – הוא לא אחר מאשר הֵעָדֵר, תר הוא למעשה אחר קיומו. ההעדר הקיומי מסיח ממנו את המשמעות ועל כן מבקש הוא לגדוש החסר.
המשורר נִנעָר אל ובתוך המרחב, מִטַּלְטֵל אל ובתוך עצמו, מבקש לתפוש ולסמן בגופו וברוחו את מקומו בעולם ובעולמו, מאמין כי מילוי ההעדר הקיומי – בקיום, הוא המהות, המשמעות, האושר. מסעו השירי – פילוסופי שובה לב.

"נע ונד תהיה בארץ" קלל אלוהים את קין – עובד האדמה, על רצח הבל אחיו והענישו בגלות.
בחלק 3 בשיר הנ"ל כותב דהן: "…כָּל תְּנוּעָה הִיא קְלָלָה וְהַנְּדוּדִים יָפִים אַךְ שְׁבוּרִים / שׁוּם צִפּוֹר אֵינָהּ מְאֻשֶּׁרֶת אֶלָּא בְּשׁוּבָהּ אֶל הַקֵּן…".
קושר ושוזר בשיר, כמו גם בספר כולו את הגעגוע של קין לְאָחִיו וְלֶאֱלֹהָיו, למקום מגוריו ולעבודת אדמתו (עבר), עם הכמיהה התמידית שלו עצמו למהות, לעתיד. עם הנדודים לחיפוש אחר משמעות.  עם הדרך, עם הקיום.

געגועיו של קין למקום הם ככמיהתו של המשורר למקום – זו מנת חלקם של בני האדם.

ימי החלב (עמ' 25)

אֵלּוּ הֵם יְמֵי הֶחָלָב
אֲנִי יוֹנֵק מִפִּטְמָתוֹ הָרַכָּה שֶׁל הַשַּׁחַר
וּפוֹלֵט לְעֵת עֶרֶב
נֶאֱבָק בְּעַרְסָלוֹ הַקָּרוּעַ שֶׁל הַיּוֹם
מְעַבֵּד שְׁאֵרִיּוֹת לַיְלָה לִתְנוּעָה חֲפוּזָה

אֵלּוּ הֵם יְמֵי הֶחָלָב
הַגּוּף שֶׁחָדַל מִלְּזַמֵּר
מִתְחַפֵּר בַּלָּבָן הֶחָמוּץ שֶׁל הַחַיִּים
בַּמִּדְרוֹן הַדּוֹהֵר שֶׁל הַזְּמַן
אֲנִי מִתְמַסְטֵל מֵרֵיחַ הֶחָרוּב

שֶׁנִּשְׁפַּךְ, כָּךְ לְפֶתַע
כְּמוֹ חָלָב שָׂרוּף
מָתוֹק
צוֹרֵב לָשׁוֹן
מָל אֶת יַלְדוּתִי
המשורר מדמה עצמו לתינוק היונק ימים, זמן, חיים – כחלב אם. החיים מכילים את כל המרכיבים להם הוא זקוק, לרבות המהות. ביניקה מובטחים הן היצמדותו הפיזית אל החיים, הן פיתוחו קשרי אהבה עמם ויחסי תלות בהם. מצד אחד תהליך צמיחתו מתקיים בזכות יניקת החלב המספיק ומספק צרכיו, ממלא אותו באפן כזה שאף את השאריות יכול המשורר לעבד לתנועה, לאנרגיה, טיפה אינה מבוזבזת. מצד שני עולה דרגת הקושי בהתמודדותו הקיומית. אם בבוקר פטמת השחר רכה אליו, הרי שלמשך היום מתקיים איזשהו מאבק, קונפליקט. עם הזמן, חדל הגוף לזמר, לשיר, מתחפר בחלב חמוץ, מתכנף בחיים מרים ועצובים, ייתכן אף מוחמצים שהרי הזמן אץ וכפי הנראה אין המשורר עושה די. הקיום על קשייו מבגר אותו, עם הזמן כבר אינו יונק כתינוק אלא מתפקד כבוגר כשהקיום ה'מחומם' או 'מבושל' יתר על המידה, גולש כחלב ונשרף, צורב לשונו, מל את ילדותו. הפרידה מן הילדות מתוקה ובה בעת צורבת ומכאיבה. אך אין בוכים על חלב שנשפך.

בהענקת פרשנות ארוטית לשיר היפהפה, מתאר המשורר את תהליך או שלב התבגרותו המינית, ימי החלב הם ימיו כנער צעיר המגלה את מיניותו. המאבק בבית ראשון הוא הקושי בהבנת השינויים המתחוללים ודאי בגופו בדחפיו ובנפשו. תנועה חפוזה מרמזת על ניסיונות מגע מבוהלים ומבוישים בעצמו. ההתמסטלות מריח החרוב בבית השני מרמזת על פריחת החרוב הזכר בטבע, המדיפה ריח המזכיר זרע גברי. שפיכת החלב השרוף המתוק בבית שלישי הבאה בניגוד לחרוב הֶחָרֵב, היא שפיכת זרע אשר פיזית רוחנית סמלית וטקסית מנתקת ממנו באחת את ילדותו/ ינקותו והופכת אותו לגבר צעיר.

'שקרים אודות הירח' (מתוך עמ' 26)

1.
יֵשׁ בִּי רָצוֹן עַז
לְנַשֵּׁק אֶת הָאֲדָמָה,
וּלְבָרֵךְ,
עַל אִי-הֱיוֹתָהּ שָׁמַיִם.
תְּפִלּוֹת, כָּךְ נִדְמֶה לִי
הֵן כְּמוֹ בּוּעוֹת סַבּוֹן,
כְּשֶׁיֶּלֶד מַפְרִיחַ אוֹתָן
הֵן מִתְעַגְּלוֹת כְּלַפֵּי מַעְלָה.

השיר מדגיש את הפאן הפיזי – המוחשי – הגשמי בקיום – נישוק האדמה כגילוי אנושי של אינטימיות,  של אהבה, של קשר הדוק עם השורשים, עם הבסיס, עם המקום הפיזי. בנוסף, מדגיש גם את הפאן הרוחני – נישוק האדמה מתוך רחישת כבוד וקדושה. אגב, ההינדים והסיקים נוהגים לנשק את האדמה הנמצאת בין כתליו של מקדש כחלק מטקס דתי.

האדמה היא מקום. וכאמור מקום הוא גם פיזי וגם רוחני. גם הקיום וגם המשמעות. נדמה כי בא המשורר אל הנחלה, הגיע למקום טוב בחייו, מוצא קודש בחול, מוצא אושר בקיום.

על מה השמחה/ הברכה? "עַל אִי הֱיוֹתָהּ שָׁמַיִם". שמיים אמנם מסמלים אמונה, אל, אך כאן הם אוויר, רִיק הבא בניגוד לאדמה המוחשית. המשורר מביע את רצונו העז להתקיים (אדמה) ולא להיעדר (שמיים). לעמול באפן פעיל להשגת קיום ולא להתפלל לאל באפן סביל להשגת מהות.

המשורר מבטל פְּנִיָּה אל האל (אינו מבטל את האל כמו סארטר) מאחר ותפילות הן כבועות סבון המופרחות לשמיים וסופן להתנפץ, הוא מבקש לקחת אחריות ולעמול רבות בעצמו להשגת הקיום – המהות. נישוק האדמה והברכה משמעותם כשבחו של מקום אך בשיר הזה אין זה שבחו של האל אלא שבחו של הקיום, של המוקם (מקום בשיכול אותיות) ע"י האדם, על פני האדמה. נישוק האדמה הוא גילוי אהבה, שמחה והכרת תודה על כי חי הוא וקיים.

לפי סארטר "האדם נידון להיות חופשי". מהי חירות? יכולתו לעשות וליצור. זהו הקיום, זוהי המהות. המשורר מבקש לעשות וליצור. להיות קיים ובעל מהות.
'שקרים אודות הירח' (מתוך עמ' 26)

2.
עַד לֹא מִזְּמַן,
הַחַיִּים תָּהוּ עַל מַשְׁמָעוּתִי
וּכְשֶׁלֹּא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה
לְמַרְבֵּה הָאִי-פְּלִיאָה
הִמְשִׁיכוּ לְחַפֵּשׂ.

לא האדם או המשורר, אלא החיים, הקיום, הם התרים אחר משמעותו. אך באפן טבעי ושאינו כלל מפליא, אין הם מוצאים אותה וממשיכים לחפש. בהיר כקריסטל מדוע אין החיפוש נושא פרי. והרי אין המשמעות קיימת מחוץ לקיום, אלא חבויה ונמזגת בתוכו. החיפוש הוא למעשה גם האיתור. המשמעות היא הקיום. החיפוש הוא החיים, הקיום וגם המשמעות.

מתוך ציור קיר (מחזור שירים)
קיו-מיזודרה (מתוך עמ' 40)

נְיַר הָאֹרֶז קָלוּף עַל זְנָבָהּ שֶׁל הַסְּנוּנִית.
הִיא מְנַקֶּרֶת אֶת כְּנָפָהּ וְאֶת הָעֵץ שֶׁקִּבֵּעַ אֶת מַבָּטָהּ
עַל הַמַּבִּיטִים בָּהּ.
בַּהֶמְשֵׁךְ, גֶּזַע עֵץ הַבּוּקִיצָה נִמְתָּח לְאִטּוֹ, דָּהוּי,
חֲרִיצָיו הִשְׁחִירוּ, צַמַּרְתּוֹ פְּרוּעָה לָרוּחַ שֶׁהַצַּיָּר
שָׁכַח לְצַיֵּר.
בָּאֹפֶק קַוִּים מְעֻגָּלִים, הָרִים מְנֻקָּדִים
בְּקִרְעֵי נְיָר, חוֹשְׂפִים קוֹרַת עֵץ חוּמָה הַמְּנַסָּה, לַשָּׁוְא,
לְהִשְׁתַּחֵל לַצִּיּוּר.
עָיֵף מֵהַמִּלְחָמָה, אֲנִי מִתְיַשֵּׁב עַל גֶּזַע הָעֵץ וּבוֹהֶה בַּסְּנוּנִית,
בַּצַּמֶּרֶת וּבֶהָרִים. הָרוּחַ שֶׁנִּשְׁכְּחָה מְלַטֶּפֶת אֶת פָּנַי.

הנוף הנגלה לעיני המשורר- ציורי ביופיו. הטבע כמו הציור הוא יצירת אמנות. מיהו האמן, הצייר? אדם ואולי אלוהים. מידע חיצוני לשיר: המקדש הבודהיסטי קיומיזודרה ממוקם בראש גבעה במזרח קיוטו וממרפסת הצמודה למבנה נשקף נוף מרהיב של העיר. משמעות שמו: מקדש מים טהורים, ע"ש המפל הזורם מתחת למרפסת שלמימיו מיוחסים כוחות ריפוי. בנוסף, נמצא במקום מקדש אל האהבה.

ציור הנוף, הטבע, הוא דבר מוחשי – גשמי ואולי הסיבה להיעדרות הרוח מהציור היא רצון המשורר להבדיל בין הגשמי לרוחני. אולי מביעה השכחה לצייר הרוח את חוסר התכנון, את הספונטניות, את חוסר הקביעה או יישום כללים כלשהם שנקבעו אפריורי.

בכל מקרה, אין הרוח נעדרת במציאות. הצייר שכח לצייר אותה אך המשורר לא שכח לשורר אותה.  הרוח מלטפת פניו. ליטופה אותו מעניק לה גם מימד מוחשי. גם אנושי, היא חשה שהוא זקוק לאהבה. לנחמה. לחיזוק. מתמזגים המציאות והציור, הגשמי והרוחני, הקיום והמהות.

"סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב" – אמר אריסטו. ואולי בכל זאת כן.

מתוך ציור קיר (מחזור שירים)
על מדרכה ליד מעבר חציה (מתוך עמ' 42)

אֲנִי מְאֹד רוֹצֶה לָדַעַת לְצַיֵּר
אֲבָל אֵין לִי עֵינַיִם.
זֶה הוֹלֵךְ פְּנִימָה וּמִתְבַּלְגֵּן
מִתְבַּלְגֵּן וְהוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ וּמִתְבַּלְגֵּן.

המשורר מביע לא פעם את רצונו לדעת לצייר. נדמה כי מבקש הוא להתבונן גם החוצה, על הקיים, על הגשמי, ולא רק פנימה, כפי שעושה הוא בחייו ובשירתו. למעשה מבקש להכיר בקיום ולא לחפש המהות, הכלולה ממילא בקיום.

לקראת התקלפות (עמ' 46)

אִם
בְּיוֹם מִן הַיָּמִים
תִּתְבָּרֵר לָנוּ סִבַּת אַפְסוּת
קִיּוּמֵנוּ
יִהְיֶה זֶה כְּמוֹ שְׁקִיעָה סְתָוִית
כְּמוֹ רַחֲמִים
זֶה לֹא יִהְיֶה מְרַגֵּשׁ
הַבְּדִידוּת תָּכִיל אוֹתָנוּ כְּמוֹ אֵם שַׁכּוּלָה

בְּכָל זֹאת
מַה יִשָּׁאֵר אַחֲרֵי מוֹתֵנוּ?

צֵל צִלָּהּ שֶׁל נוֹכְחוּת
תְּנוּדַת הָאָבָק בֵּין פִּנּוֹת הַחֶדֶר

וְעוֹד פָּחוֹת מִזֶּה

ההתמודדות הקיומית אינה מאפשרת להסתתר מעובדת קיום מרכזית בהוויית האדם, המוות. אמנם בשיר האחרון בספר שואל המשורר שאלה לגבי המוות אך המודעות לאפשרות של מוות, לאי הקיום, היא המייצרת בו למעשה שאלות קיומיות חשובות לגבי החיים, במהלכם.

אם בשיר הראשון בספר וברשימה זו 'היעדרות', הקיום הוא היעדרות, הרי שבשיר האחרון המוות הוא "צֵל צִלָּהּ שֶׁל נוֹכְחוּת". בכל זאת מכיר המשורר בכך שהקיום הוא נוכחות.

ההארה בשיר זה הנה התבררות אפסות הקיום אך היא מותנית בספק (אִם). נדמה כי בשיר זה היא הסרת הקליפה האחרונה שנותרה והיא מגיעה כפי הנראה אך לקראת המוות ובכל אפן רק בסוף הספר. יפה וסמלי שרק בשיר האחרון עובר המשורר לומר דברו בגוף רבים ולא עוד מבודד עצמו מאחרים. כאן וכעת אין הוא יחיד מול רבים אלא יחיד בין רבים.

על גבי כריכת הספר האחורית מופיע השיר הבא:

חַפֵּשׂ אֶת הָעֵץ עָלָיו רָצִיתָ לְטַפֵּס
כָּל חַיֶּיךָ.
עֲמֹד לְמַרְגְּלוֹתָיו.
מַשֵּׁשׁ אֶת הַקְּלִפָּה,
בְּחַר אֶת הַשָּׁעָה,
(הָאוֹר הָרַךְ שֶׁל הַסְּתָו)

הַקְשֵׁב לַלֵּב.

הָנֵף רֶגֶל,
זַנֵּק.

"אם חפץ אתה בשלוות נפש ובאושר – האמן, אם נוהה אתה אחרי האמת – חקור". ניטשה מתוך ספרו 'אנושי, אנושי מדי'.

דהן מאמין וחוקר. מחובר למקום ונע. חי – קיים ויוצר.

'הגעגוע של קין', ספרו של המשורר רון דהן, גוונים, תשע"א

********

ענת חנה לזרע, ילידת 1964.
נולדה וגדלה בתל אביב, מתגוררת בשנים האחרונות במושב בשרון.
כותבת שירה, מפרסמת שירים ורשימות מעל במות שונות.