בימים האחרונים נשמעים בכל מקום אנשים המשמיצים את אוהדי בית"ר ירושלים. כאילו שהם נולדו כדי לשנוא את האחר, כאילו שהם גדלו בחווה מיוחדת, מחוץ לישראל והובאו לכאן במיוחד כדי להלהיט את הרוחות. אבל האמת היא שהם גדלו פה, הם חלק מאיתנו, הם אנחנו.

אני שומע אנשים שאומרים שאי אפשר לחנך אותם, "זה קומץ קטן בתוכנו", מבדילים אוהדים מאוהדים של אותה הקבוצה. האומנם הכדורגל בישראל הוא בית לאנשים אלימים שחיים כחבית חומר נפץ? האם הם חייבים לפרוק את זעמם איפשהו אחרת הם יתפוצצו ויפגעו באחרים? האם אין דרך לשנות את התנהגות האוהדים?

יש גם יש. את זה מוכיחה ד"ר שלומית גיא, שעוסקת שנים רבות בתחום, כותבת מאמרים רבים ואף מרצה מקיימת כנסים בנושאים אלו בדיוק. ספרה "אימפריה – איך המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש", הוא פרי מחקרה ורשמי מסעה מההיסטוריה של הכדורגל, דרך האסונות שהביא הכדורגל האנגלי על אוהדיו, ועד לשינוי מוחלט של חוויית משחק הכדורגל באנגליה.

96  אוהדים נמחצו למוות במשחק אחד באנגליה, בשנת 1989. ומה אתם חושבים שהממשלה האנגלית עשתה? נכון, הקימה ועדה.

אוהדים הם בני אדם מתורבתים

גיא כותבת כי הוועדה התשיעית במספר בנושא זה הייתה ועדה שונה, ועדה שהמסקנה העיקרית שלה, ממנה היא גזרה את פעילותיה, הייתה להתייחס אל האוהדים כאל בני אדם, אנשי תרבות שבאים לצרוך חוויה תרבותית ולא כאל פראי אדם, או פושעים בפוטנציה שיוצאים לקרב. ההיגיון הבריא של יו"ר הוועדה, השופט פיטר טיילור, אמר לו שאם אנשים לומדים שהם יוצאים למלחמה הם מתכוננים לקרב, ואם הם מבינים שהם מגיעים לצרוך חוויה תרבותית, הם יתנהגו בהתאם. טיילור אמר ועשה.

הגדרות הוסרו (עד אז היציעים כונו "מכלאות" בגלל הגדרות הגבוהות), האיצטדיונים שופצו, ובכולם ניתן היה לצפות במשחק רק בישיבה. שוטרים לא קיבלו את פני הקהל, היו אלה אזרחים, השוטרים ישבו בחדר מרוחק וצילמו את הקהל. הקהל ידע שהוא מצולם ואינו יכול לפעול באלימות ולהסתתר בתוך האיצטדיון. זה עזר.

אך השינוים שבאמת הרחיקו לכת לא היו בשיפוצים או בצילום הקהל, זה נועד רק לשלב הראשון. כחשיבה לטווח קבעה הוועדה שצריך לשנות את חוויות הצפייה בכדורגל בכללותה.

הוועדה קבעה, וכך גם קרה, שלפני משחקים הייתה תוכנית אמנותית. כן, אמנות וכדורגל, ואל תרימו גבה. אם אוהד כדורגל אנגלי יכול ליהנות מאמנות, אז גם אנחנו יכולים. הוקמו שירותים ציבוריים חדשים לשני המינים. האוכל באיצטדיון חייב היה להיות בריא ואיכותי ולא מטוגן. האנגלים לא הסתפקו בזה, הם אפילו החליפו את שם הליגה ל"פריימר-ליג", שססמתה החדשה הייתה "משחק כדורגל חדש לחלוטין".

לאחר השינוי בליגה החלו להקרין לפני כל משחק את הסרטון המרגש הבא, אותו מתארת שלומית גיא:

"בתמונה הראשונה נראה אוהד קבוצת כדורגל צעיר בחדר השינה שלו. מתנועות הגוף המהירות ניתן לנחש שהוא מתרגש. הוא שם צעיף וממהר לדלת היציאה של הבית. הוא ואביו נוסעים יחד, מגיעים לאצטדיון, ושם מתיישבים בכיסאותיהם. המתח מועבר לצופה בצורה מעוררת השתאות. הם אוכלים משהו, שותים משהו קר. לקול קריאות האוהדים עולים על המגרש עכשיו שחקני הקבוצה. השופט שורק, והמשחק מתחיל. הקבוצה האהודה על הילד תוקפת לשער שמשמאל. אחת ההתקפות הולכת טוב במיוחד, פורצת מהאגף הימני. מסירה קדימה ו…, מישהו בשורה שלפני הילד, כוכב התשדיר, נעמד. המסך הופך שחור, ורק פס הקול נשאר, משמיע את קולותיהם של אוהדים וחוגגים. המצלמה חוזרת להראות תמונות דרך עינו של הילד הקטן. בקול חנוק ומבולבל הוא שואל את אביו: "אבא, הם הבקיעו?" באותו רגע שישים אלף הצופים באצטדיון נרגשים לנוכח אי הצדק. המסר כתוב באותיות לבנות על רקע שחור: "אם אתה אוהב את משחק הכדורגל, שב!" (מתוך יומן השדה, פברואר 2008)

דמיינו משחק כדורגל בגביע המדינה בין בית"ר ירושלים ואום אל פחם בו אין בדיקה גופנית בכניסה, אין שוטרים, אזרחים עם אפודים זוהרים לוקחים ממך את הכרטיס ומלווים אותך למקום שלך, אפילו האקוסטיקה ביציע שופרה, כך שלא חייבים לצרוח, אפשר לשיר בכיף. דמיינו שבמשחק כדורגל, במחצית, יש מי ששקורא סטטוסים יפים שכתבו אוהדים לפני המשחק ומחלק פרסים לילדים אוהדים שיש להם יום הולדת. אוהד גאה הפך להיות אוהד מחנך, אוהד שכשיש גול מוחא כפיים ומתיישב ולא מגרען על זה שיושב לפניו בתוך הכובע.

אתם לא חייבים לדמיין, אתם יכולים להאמין שזה קרה וזה קורה כיום במקומות אחרים.

הצעדים שתוארו כאן הם רק תחילת הרפורמה. הם רק דוגמא לכך שאפשר בעתיד הקרוב, לשנות את חוויות משחק הכדורגל בישראל לכזו, שאוהדי בית"ר ירושלים ילמדו אתכם אהבה למשחק מהי. והם ילמדו בעצמם שיש דרכים נעימות להוכיח לשחקני הקבוצה שהם אהובים ומוערכים, ויש דרכים אחרות להגיד למאמן שהגיע הזמן שיילך הביתה.

[related-posts title="עוד בנושא כדורגל"]