Skip to content

עד 14 ביולי הלכתי לקולנוע כדי להרגיש פחות לבד

חצי שנה לא הלכתי לקולנוע. לא מתלוננת לרגע, להיפך. שישה חודשים שבהם אני חשה שאנו כולנו חווים את המחאה שלנו יחד. אנו צוהלים יחד ברגעים של תקווה, אנו כואבים יחד ברגעים של עצב, אנו נחושים להמשיך וליצור שינוי בחברה שלנו ביחד ובפעם הראשונה, למרות כל הקשיים, למרות רגעי הייאוש והאכזבה – אני לא רוצה לברוח. […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

שישה חודשים עברו מתחילת המחאה, ודומה שקיימות אין ספור דרכים לנסח את התקופה הזו, שיש אלפי משפטים שאפשר לנסות וּלבטא ולוּ מאית מהתהליכים שהלכו והתעצמו בתקופה משמעותית זו, של כל אחד מאִיתנו בנפרד ושל כולנו כחברה. אני מנסה להיזכר באירועים, לזקק איזשהו מהלך רטורי כדי לחגוג את נקודת הציון הזו. קשה לבחור.

שישה חודשים עברו, אך דומה שכל תפישת הזמן השתנתה. חצי שנה שהיא רצף אחד, מעין יום ארוך עמוס באירועים, עמוס בסיפורים האישיים של כל אחד מאִיתנו. מדהים לחשוב שכל אחד מאִיתנו יכול בעצם לכתוב ספר שלם על החוויות שלו מהתקופה הזו. וכל אחד מהספרים האלה יהיה מרתק, רגשי, רלוונטי. חצי שנה חלפה מיום 14 ביולי, והרשו נא לי לשתף אתכם במשהו אישי, רסיס מהרצף הפרטי שלי כאזרחית מתעוררת.

בסרטים רואים שהאזרח הטוב, המוסרי, זה שאינו מרפקן – יכול להגשים את חלומותיו

שישה חודשים לא צפיתי בסרט קולנוע. אתם חייבים להבין, בגיל עשר התאהבתי בקולנוע ומאז הקפדתי לצפות בכמה שיותר סרטים, שניים ביום אם אפשר, ועל חשבון שעות שינה. האהבה לקולנוע התפתחה עם השנים לעיסוק מקצועי, לכלי האמנותי שבחרתי לחקור וּלפתח כשׂפה, אבל האהבה לקולנוע מתחילה בצפייה עצמה. את קונה כרטיס, נכנסת לאולם וּכשהאור כבה והמקרן נדלק את מקבלת אישור לחלום, להרגיש, להיחשף לעולמות שלא היכרת, שאינם אפשריים עבורך. לא במקרה מדברים על אולם הקולנוע כעל מִפלט, כעל מקום בריחה מהיום-יום.

בסרטים רואים שהאזרח הטוב, המוסרי, זה שאינו מרפקן – יכול להגשים את חלומותיו. בסרטים יכולה גם האהבה הבלתי אפשרית בעליל להתגשם לבסוף. הניכור בעולמנו מוצג בביקורת, התחלואות בחברה מקבלות פוקוס. עד 14 ביולי הייתי זקוקה למפלט הזה, המוכר, כמו רבים מחבריי, ואף יותר מהם, כי תמיד העדפתי לברוח לשם. הסרט עצמו תמיד הבטיח לי מקלט מפני העולם שבו אני שורדת, אך אולם הקולנוע עצמי הבטיח יותר. האולם הבטיח לי שארגיש פחות לבד, וההבטחה הזו מעולם לא הופרה. כל סרט שאצפה בו באולם הקולנוע יהיה מצחיק יותר, או עצוב יותר או מותח יותר מאותו סרט ממש שאצפה בו בטלוויזיה. כיום אנו יכולים לצפות בכל הסרטים ברשת או לצפות בסרט בהזמנה אישית באמצעות הממיר, אך לבית הקולנוע אין תחליף. הסרטים הם אותם סרטים, אלא שהכוח האמִיתי של אולם הקולנוע טמון בקהל. מעולם לא שאלתי את חבריי לצפייה מה הצביעו בבחירות, מהיכן הם או כמה הם מרוויחים. לא החלפנו מילה, אבל היינו יחד, חווינו יחד, התמסרנו לסרט יחד. אנחנו צוחקים מכל הלב כי אנחנו מגלים שהבדיחה מצחיקה את כולנו, אנחנו מוציאים טישו בגלוי כי אנחנו שומעים עוד אנשים מושכים באף מהתרגשות. עד 14 ביולי שילמתי על כרטיס קולנוע כדי להרגיש פחות לבד. זה היה טקס שנתן לי כוח, אִפשר לי לחלום, לקחת נשימה לפני עוד שבוע של שישה ימי עבודה של לפחות 12 שעות ביום.

>>> חצי שנה לתחילת המחאה- פרוייקט מיוחד של j14.org.il 

חצי שנה לא הלכתי לקולנוע. לא מתלוננת לרגע, להיפך. שישה חודשים שבהם אני חשה שאנו כולנו חווים את המחאה שלנו יחד. אנו צוהלים יחד ברגעים של תקווה, אנו כואבים יחד ברגעים של עצב, אנו נחושים להמשיך וליצור שינוי בחברה שלנו ביחד ובפעם הראשונה, למרות כל הקשיים, למרות רגעי הייאוש והאכזבה – אני לא רוצה לברוח.

דפני ליף, "הפגנת המיליון" (צילום: אקטיבסטילס)

דפני ליף,  "הפגנת המיליון" (צילום: אקטיבסטילס)

רבות כתבו על המחאה שלנו. כתבו שאנחנו מפונקים, שאנחנו לא ממוקדים, שאנחנו קיצוניים. כותרת אחת החליטה שאנחנו מעמד ביניים, כותרת אחרת הכריזה שאנחנו מעמד מוחלש, פרשן א׳ החליט שאנחנו רוצים קומוניזם, פרשן ב׳ הזהיר שמדובר בניסיון להפלת הממשלה. יש שכתבו שזו מחאה על הדיור, אחר-כך על יוקר מחייה. לחלקנו קראו פוליטיקאים, חלקנו הפכנו בכותרות מאזרחים נורמטיביים שאכפת להם לעוכרי ישראל.

יותר מכסף, זהו מאבק על הזמן שלנו בעולם הזה

רבות כתבו על סולידריות, על חינוך. האשימו אותנו בהרס של תעשיות, בקיצוצים, אפילו האשימו אותנו בהתעלמות של הממשלה מהזעקה שהשמענו עד כה. כתבו הרבה כל-כך וניתחו ופירשו וּמסגרו. שישה חודשים בלבד חלפו, ונדמה שכתבו כל מה שאפשר. ואף על פי כן התחושה האישית שלי היא שחוט השני תמיד נותר בין הכותרות, ברווחים שבין המילים. זהו מאבק על יוקר המחייה, זוהי תנועה חברתית שנאבקת על לחיות בכבוד ועל הזכות של כולנו לרווחה בלא יוצא מהכלל. אבל יותר מכסף, זהו מאבק על הזמן שלנו בעולם הזה, שהוא יקר יותר מכל הון או כל קידום בעבודה. לא באנו לעולם על מנת לעבוד ללא הפסקה רק כדי להתקיים בכל מחיר. את מתנת החיים קיבלנו כדי לחשוב, להרגיש, להתחבר לסובבים אותנו, להקים משפחה. אנחנו כולנו, בלא יוצאים מן הכלל, מרגישים שבכל שנה מתרבות שעות העבודה שלנו, ואילו הכסף, האמור לאפשר לנו תנועה, זמן לחשוב וּלהתפתח, לראות עולם, לדאוג לחיים טובים יותר עבור אלו שאנחנו אוהבים – מאפשר לנו פחות וּפחות. ממשלת ישראל אוחזת במדיניות כלכלית-חברתית שבסיסה הוא חוסר. ההלוואות שלנו מבטיחות שנמשיך לעבוד, שנישאר חייבים כל חיינו לבנק, לביטוח הלאומי וּלמוסדות המדינה. אנחנו תמיד בחובות, אנחנו טרודים ברדיפה אחר הכסף כדי לשרוד, כדי לשמור על ההתחייבות החוקית שלנו מול המדינה בכל מחיר. מבלי לשים לב, מרוב דאגות, אנו מאבדים עוד ועוד זמן, שוכחים שיצאנו לעבוד כדי שהמשכורת תאפשר לנו לעשות דברים אחרים מחוץ לגבולות העבודה. לא נותנים לנו לחלום, גונבים לנו את האופק.

זה חצי שנה שאנחנו נאבקים, מתעוררים, מתמלאים תקווה וממשיכים להילחם עבור שינוי. המחאה לא נכשלה. היא רק החלה והיא תגדל ותתעצם. היא לא תשודר בטלוויזיה, אך היא תמשיך לחבר בינינו עוד ועוד, יותר מכל סרט באולם קולנוע חשוך. נכון, ההתעוררות היא אדירה, אבל ההישג הגדול ביותר, המשמעותי ביותר והמרגש ביותר – הוא שאנחנו חושבים על המחר, שאנחנו מבינים שהחיים הם הרבה מעבר ליכולת לשרוד. כשהתעוררנו כולנו חזרנו לחלום.

  • דפני ליף היא פעילה חברתית, מיוזמות מאבק האוהלים וממקימי "ב' זה אוהל- התנועה". הטור התפרסם בראשונה באתר J14.

1 Comment

  1. דוד
    20 בינואר 2012 @ 18:02

    דפני ,
    אל תשימי לב למלעיזים ותמשיכי קדימה. גם אם המהפכה עוד לא הושלמה או רק בהתחלה את נתת תקווה למיואשים בעצם זה שהיו מאות אלפים ברחובות. זה הוכיח שיש אנשים שאכפת להם והשינוי יכול להגיע

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן