לפני כשנה עמדנו על האופן שבו בית המשפט העליון פוסק בעניינים הנוגעים לפליטים ללא כל קשר לדיני הפליטים. מאז התקבלו החלטות דומות רבות, ואם הזנחנו את הדיווח על הפסיקה בעניין זה, הרי זה רק משום שהדבר כבר הפך בעינינו לטריוויאלי – בתי המשפט אינם מתעניינים בדיני הפליטים. שופטים מתיימרים לפסוק לפי כללי המשפט הבין-לאומי בלי לטרוח לפתוח מסמך כלשהו, למעט האמנה בדבר מעמדם של פליטים, ואופן הניתוח שלהם את התיקים שמובאים בפניהם מצביע על חוסר רצון לטרוח ללמוד את המאטריה הרלוונטית, את המסמכים הבין-לאומיים הרבים בעניין זה, ואת הפסיקה ברחבי העולם המפרשת את אמנת הפליטים.

מובן שבתי המשפט בישראל אינם מחויבים להסכים עם מה שפסקו בתי משפט אחרים בעולם בפרשנות לאמנת הפליטים, אבל דומה שהם אינם טורחים אפילו לנסות ולחקור כיצד נהוג לפרש את אמנת הפליטים. ההחלטות המגיעות לביקורת בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון בעניין הכרה בפליטים הן החלטות יחידת הטיפול במבקשי המקלט במשרד הפנים.

יחידה זו, "ממלכת השקר", היא גוף אדמיניסטרטיבי בלתי אמין ובלתי מקצועי בעיני איש, למעט בעיני עצמו ובעיני משרד המשפטים. אה, כן, וגם בעיני אחדים מן השופטים, שפסקו כי מדובר ביחידה מקצועית. את ממצאיהם בעניין זה הם מבססים על הצהרות אנשי הפרקליטות, המעידים שמדובר ביחידה מקצועית. לשיטת חלק מן השופטים, אם הם טוענים שהם מקצועיים, הם ודאי יודעים מה הם עושים שם. אבל יחידת הטיפול במבקשי מקלט, שבדקה אלפי בקשות מקלט בשלוש שנים ואישרה רק אחת (שיעור ההכרה בפליטים הנמוך ביותר בעולם ה"מערבי"), כבר מפורסמת בישראל ובעולם כמערכת בלתי אמינה ובלתי מקצועית, ואפילו הגופים שהשתתפו בהכשרת עובדיה מודים בכישלונם.

בכל הנוגע למערכת המשפט, הרי שגם זו הולכת ומאבדת את אמינותה בכל הנוגע לפסיקה ביחס לדחיית בקשות למקלט. עד היום, מתוך מאות רבות של עתירות וערעורים שנדונו בבית המשפט העליון ובבתי המשפט המחוזיים, זהו היבול: אפס פסקי דין שבהם קבע בית המשפט העליון שיש להכיר באדם כפליט; פסק דין אחד שבו ביטל בית המשפט העליון החלטה של משרד הפנים שלא להכיר באדם כפליט (הערעור התקבל נוכח פגמים בתרגום, בית המשפט העליון הורה לקיים ריאיון נוסף, ולאחר הריאיון הנוסף – הפתעה – משרד הפנים שב ודחה את בקשת המקלט); פסק דין אחד שבו הורה בית המשפט המחוזי למשרד הפנים להכיר באישה כפליטה; ופסק דין נוסף שבו הורה בית המשפט המחוזי להכיר אדם כפליט, אך בית המשפט העליון ביטל את החלטתו זו.

אין עוד מדינה "מערבית" שבה מערכת המשפט מגלה פסיביות שכזו ביחס למבקשי מקלט. אין ספק שבמשרד הפנים ובבתי המשפט שוררת תופעה קשה של מה שמכונה על ידי עו"ד עמר שץ מ"אנו פליטים", "הכחשת פליטות".

כפי שכבר כתבנו, אין קשר בין הפסיקה לבין דיני הפליטים במשפט הבין-לאומי. למעשה, ברוב המקרים בית המשפט העליון כלל אינו מאפשר לאדם להישאר בארץ כדי שיתברר עד תום האם גירושו עלול להעמידו בסכנה. כך, למשל, בהחלטה שניתנה ביום חמישי האחרון על ידי שופט בית המשפט העליון יצחק עמית. השופט עמית דחה בקשה של מבקש מקלט ניגרי לעכב את גירושו עד למועד ההכרעה בערעור שהגיש לבית המשפט העליון בעניין ההחלטה לדחות את בקשתו למקלט.

מבקש המקלט טען שקבוצה מיליטנטית בניגריה תקפה אותו וצפויה להורגו, וכי רשויות המדינה אינן יכולות להעניק לו הגנה. בין הנימוקים לדחיית הבקשה לצו ביניים נקבע, כי מבקש המקלט "לא הביא כל ראיה התומכת בטענותיו כי חווה אלימות מצד חברי קבוצה כלשהי או שהוא נרדף על ידם". איזו ראיה מצפה השופט עמית שיציג מי שנרדף על ידי ארגון מיליטנטי, זאת לא נדע. האם ניתן היה לצפות ממנו שיביא מכתב על דף לוגו של הארגון, בו נכתב "לכל מאן דבעי, הריני לאשר כי בכוונת ארגוננו לרצוח את הנדון"? האם ציפה שמבקש המקלט יטיס עדים מניגריה לישראל, אם בכלל יש עדים? או שמא ציפה לקבל מזכר ממשטרת ניגריה, שבו כתוב "אין ביכולתנו לספק למבקש הגנה"?

דווקא משום שפעמים רבות אין דרך כלשהי להביא ראיות אובייקטיביות לרדיפה, מכירה נציבות האו"ם לפליטים בכך שאין חובה להביא ראיות כאלה כדי שאדם יהיה מוכר כפליט. ספר העזר של הנציבות מסביר כי במקרים רבים לא יהיה בידי מבקש המקלט שנמלט ממדינתו להציג ראיות ביחס לרדיפתו, וכי הדבר מטיל חובה על הגוף הבוחן את בקשת המקלט לחפש ראיות, אך גם את החובה לאפשר למבקש המקלט ליהנות מן הספק במקרים שבהם אי אפשר להציג ראיות כאלה. זוהי גם הפרקטיקה של כלל מדינות "המערב" החתומות על האמנה.

נימוק נוסף העומד בבסיס החלטת השופט עמית הוא כי "לא עלה בידי המבקש להסביר מדוע לא מיצה חלופות מגורים אחרות בניגריה, שהיא ארץ המשתרעת על שטח ענק, ומה המניעה כי יתגורר בחבלי ארץ אחרים בניגריה". אכן, אדם שיכול למצוא הגנה מפני רדיפה באמצעות העתקת מקום מגורים בתוך מדינתו שלו מצופה לחזור למדינה זו, היות שההגנה הבין-לאומית שמספקת אמנת הפליטים אמורה להיות הגנה חליפית לזו של מדינת האזרחות. אולם, מהחלטתו של עמית (ומאין-ספור החלטות של משרד הפנים) אפשר ללמוד, כי במדינת ישראל על מבקש מקלט להוכיח פוזיטיבית כי אין באפשרותו להתגורר במקום כלשהו במדינתו.

[related-posts]

מובן שהדרישה ממבקש מקלט שמגיע מאזור מסוים לעמוד בנטל ההוכחה ביחס לכל אחד ואחת מן הערים, העיירות והכפרים במדינתו, כי לא יזכה בהם להגנת המדינה, היא דרישה שאי אפשר לעמוד בה. מן הטעם הזה בדיוק, עמדת נציבות האו"ם לפליטים היא שכאשר נטען כלפי אדם שאין להכיר בו כפליט מן הטעם של אפשרות לזכות להגנה במקום אחר במדינת אזרחותו, הנטל להוכיח כי קיים מקום שבו יזכה האדם להגנה מוטל על המדינה, ועליה אף לזהות את המקום שבו יוכל האדם לזכות להגנה ולספק ראיות לכך שמקום חלופי זה משמש אלטרנטיבה סבירה.

משרד הפנים מצהיר מעת לעת בבתי המשפט ובתקשורת, כי הוא מפעיל אותם הסטנדרטים שמפעילה נציבות האו"ם לפליטים בבחינת בקשות מקלט. אך החלטה זו של בית המשפט העליון מצביעה על שני עניינים מתוך רבים, שבהם משרד הפנים מתעלם לחלוטין מן הסטנדרטים הבסיסיים של הנציבות בפרשנות האמנה וביישומה. באשר לבית המשפט העליון – בית המשפט אמנם אינו מחויב לקבל את פרשנותה של נציבות האו"ם לפליטים לאמנה, והוא יכול לקבוע כי היא מפרשת את האמנה בצורה שגויה. אלא שקביעה כזו לא תהיה רצינית. גם ההתעלמות המוחלטת מסטנדרטים אלה, וחוסר העניין המוחלט שמגלה בית המשפט העליון באופן שבו מפרשות נציבות האו"ם לפליטים ומדינות אחרות את האמנה הוא לא רציני.

כפי שנכתב כאן, מדינת ישראל חתמה על האמנה, שבה נקבע בסעיף 35, כי המדינות ישתפו פעולה עם הנציבות ויקלו עליה את ביצוע תפקיד ההשגחה על הפעלת הוראות האמנה. בינתיים בית המשפט העליון ממשיך לסייע בעיקר למשרד הפנים לדרדר את מערכת המקלט של מדינת ישראל אל התהום.

המאמר פורסם ב"laissez passer". הכותבים הם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם ומהגרים בפרט.