מיהו העורך הראשי של ישראל היום

התחקיר של רביב דרוקר בתכנית המקור בערוץ 10 על העיתון ישראל היום הצטיין במקורות מעולים שסיפקו לו מסמכים הממחישים את עבודת העריכה המסורה והסיזיפית של עמוס רגב, העורך הראשי של העיתון. כתב ידו מתנוסס על ניירות מודפסים, שבהם שורות מלאות מן הטקסט המקורי שנכתב על ידי כתבי העיתון, נמחקו בלהיטות

מיהו העורך הראשי של ישראל היום

התחקיר של רביב דרוקר בתכנית המקור בערוץ 10 על העיתון ישראל היום הצטיין במקורות מעולים שסיפקו לו מסמכים הממחישים את עבודת העריכה המסורה והסיזיפית של עמוס רגב, העורך הראשי של העיתון. כתב ידו מתנוסס על ניירות מודפסים, שבהם שורות מלאות מן הטקסט המקורי שנכתב על ידי כתבי העיתון, נמחקו בלהיטות

התחקיר מגלה את מה שהיה צפוי: התכנים שנמחקו על ידי העורך היו קשורים, לרוב, לראש הממשלה בנימין נתניהו או למקורביו. עמוס רגב, לפי עדויות העובדים, הוא אף האיש הבורר את תמונותיה של שרה נתניהו ומחליט איזו מהן לפרסם.

>>> רשומה של הבלוגר אישתון בנושא התחקיר, כולל הקלטת התוכנית "המקור"

תחקיר מושקע שנמשך, כפי שדיווח דרוקר, שנה וחצי. הבוקר, משיב לו עמוס רגב מעל דפי ישראל היום, מבטל את ממצאיו במחי יד ומכנה אותו "אוסף מוטה ומגמתי של טיוטות שגנב עובד מפח הזבל – ופוטר בבושת פנים • ככה זה, כשיש לך "אג'נדה".

תחקיר מושקע. דרוקר (צילום: רפי מיכאלי)
תחקיר מושקע. דרוקר (צילום: רפי מיכאלי)

ועדיין, שאלה רטורית שהציג דרוקר בסוף התחקיר מתמצתת את הדילמה העיקרית: במה שונים אמצעי התקשורת האחרים, אם בכלל? האם בהם אין התערבות בוטה של עורכים המונעים מאינטרסים כאלה או אחרים?

אי אפשר להתעלם גם מהסיטואציה העדינה של יחסי ערוץ 10, ובעיקר דרוקר עצמו, עם נתניהו. ערוץ 10 אוים בשלילת רישיונו וניצל לבסוף בסבב החקיקה האחרון של הכנסת היוצאת ובדקה התשעים, בעיקר תודות להתגייסות של אמצעי התקשורת נגד סגירת הערוץ. שלא כאחרון המפעלים בפריפריה, ערוץ 10 ידע להפעיל תותחים כבדים להצלתו והצליח. ועתה, לאחר שלקח נשימה עמוקה, יכול הערוץ לפתוח את תכנית התחקירים שלו גם לביקורת נגד העיתון של ראש הממשלה. ואכן, נראה שדרוקר הצליח להוכיח, מעל לכל ספק סביר, שישראל היום הוא העיתון של נתניהו, הממומן כידוע מכספי איל ההון שלדון אדלסון.

הביטוי הבוטה ביותר של תופעה זו הוא יחסי הקרבה הוותיקים בין עמוס רגב ועורך המוסף הפוליטי גונן גינת אל ראש הממשלה. רגב, נטען בתחקיר, עבד בשנת 2006 כעיתונאי בכיר ובמקביל היה חבר בצוות היעוץ של נתניהו. הוא וגינת הוזמנו לאירועים אישיים של נתניהו ורעייתו.

איליאן מהרשק, מאנשי המחאה החברתית, משליך גליונות של ישראל היום לפח (מקור: סרטון יו טיוב)
איליאן מהרשק, מאנשי המחאה החברתית, משליך גליונות של ישראל היום לפח (מקור: סרטון יו טיוב)

התחקיר הולך אחורה ומתאר כיצד הציע נתניהו לאבי רצון, אז כתב במעריב, להיות עורך עיתון חדש שעומד לצאת לאור.

דרוקר אף מונה את מספר הפגישות (התכופות) שערכו נתניהו ויועצו נתן אשל עם עמוס רגב בתקופה הסמוכה להקמת העיתון ישראל היום בשנת 2007.

לאחר הקמת העיתון,  מתברר שהוא מתגמל את ראש הממשלה. לדוגמה מדגים דרוקר, כיצד דיווח של הפרשן הכלכלי חזי שטרנליכט בתקופת המחאה החברתית, בו כתב כי "מרבית הציבור לא נהנה מהצמיחה", הפך באבחת עטו של העורך ל"נתוני הצמיחה מרשימים… גל המחאה האחרון היה בעיקרו מנופח".

המחאה החברתית הצטיירה בעיתון ישראל היום כדגל אדום, כפי שעולה מתמונת העריכה של הדיווחים על אודותיה. אחת הטענות המוצגות בתחקיר גורסת כי בישראל היום טרחו על יצירת קשר ישיר בין המחאה לבין דעות פוליטיות שמאלניות. כך, למשל, כאשר הוכנס לדיווח של ארבעה מכתבי העיתון הביטוי "נגד הכיבוש" שאיש מהם לא כתב, או, למשל, כשאלדד יניב הוכתר בעיתון כאבי המחאה, בה בעת שלטענתו "אנחנו הצטרפנו למחאה הזאת" כטרמפיסטים, לדבריו. לא כיזמי המחאה. בנקודה זו, לא התעכב התחקיר על בחינת העמדות הפוליטיות שנשמעו על ידי ראשי המחאה ולא עימת אותן עם הטיעון הבסיסי לפיו ראשי המחאה אכן הביעו דעות המייצגות את השמאל – כן או לא.

עיתונאים בישראל היום, בעבר ובהווה, שרואיינו מבלי להזדהות, הצביעו על מעורבות בוטה של רגב. אחד מהם אמר כי "התפיסה של עמוס רגב היא שדפני ליף צריכה ללכת לחפש עבודה במקום לבלבל את המוח".  בהקלטה מדו שיח בדסק העיתון שהועלתה לשידור נשמע רגב מציע להוסיף לטקסט ציטוט שלא היה. "אבל אין לי ציטוט כזה. איך אני אכניס אותו" נשמע העורך בדסק אומר ורגב נשמע מעיר: "אתה נהייה הדובר של דפני". לדברי העיתונאי : "כל העיתון כבר נכתב בהתאם למה שעמוס רוצה". על פי עדותו ועדויות של אחרים, נוהג רגב לרדת לפרטים הקטנים של כל ידיעה ולפני הורדת כל עמוד לדפוס.

התחקיר מביא דוגמאות מסיקור השריפה בכרמל או אף מסיקור פרשת גבי אשכנזי, בו הוכנס לדיווח של הכתבת הצבאית לילך שובל משפט האומר כי "מישהו בלשכת ראש הממשלה אמר שהוא (אשכנזי) מתנהג כמו ברפובליקת בננות": משפט ששובל לא כתבה מעולם.

יובל בן-עמי, כתב לשעבר בעיתון, הוא היחיד המתראיין בגלוי ומספר כי בעיתון רווחה בדיחה בנוסח "נכתוב על זה וזה", מתוך ידיעה ברורה שידיעה כזו תיפסל. לדבריו, כתבה שקיבל עליה מחמאות מן העורך הישיר, לאחר שהחליט להשקיע בתחקיר על המתרחש בג'לג'וליה, לא ראתה אור מעולם וזכתה מרגב לציון גרוע רק בגלל תוכנה, שכלל ביקורת על ההתעלמות הממשלתית ממצוקת הישוב. בן עמי מעיר: "יש תחושה שעמוס הוא עורך המשנה והעורך הראשי הוא ראש ממשלת ישראל".

בחירה לא כל כך מוצלחת היתה לראיין דווקא את חיים רמון בסוף התחקיר, כשהוא שואל "איפה מבקר המדינה?" סביב הסוגיה של התרומה המסיבית של אדלסון לנתניהו, מבלי שאף מעטפה אינה מועברת בין השניים.

התגובה שסיפק העיתון ישראל היום לתחקיר פרושה מעל דפיו בהרחבה, בה טוען העיתון כי "ידי נוני מוזס בערוץ 10".

דרוקר מודה, בתום דבריו , כי ידיעות אחרונות מציג תמונה "מוגזמת ומגמתית נגד נתניהו". הוא מאמין שהאינטגריטי של כותבי ידיעות מצביע על כך שהם מחווים את דעתם האישית, ולנו רק נותר לתהות: האם בעיתונות הממוסדת והנמכרת בכסף לא שורה רוח המפקד על הכותבים?

[related-posts title="עוד בנושא הון-שלטון-עיתון"] 

התחקיר מגלה את מה שהיה צפוי: התכנים שנמחקו על ידי העורך היו קשורים, לרוב, לראש הממשלה בנימין נתניהו או למקורביו. עמוס רגב, לפי עדויות העובדים, הוא אף האיש הבורר את תמונותיה של שרה נתניהו ומחליט איזו מהן לפרסם.

>>> רשומה של הבלוגר אישתון בנושא התחקיר, כולל הקלטת התוכנית "המקור"

תחקיר מושקע שנמשך, כפי שדיווח דרוקר, שנה וחצי. הבוקר, משיב לו עמוס רגב מעל דפי ישראל היום, מבטל את ממצאיו במחי יד ומכנה אותו "אוסף מוטה ומגמתי של טיוטות שגנב עובד מפח הזבל – ופוטר בבושת פנים • ככה זה, כשיש לך "אג'נדה".

תחקיר מושקע. דרוקר (צילום: רפי מיכאלי)
תחקיר מושקע. דרוקר (צילום: רפי מיכאלי)

ועדיין, שאלה רטורית שהציג דרוקר בסוף התחקיר מתמצתת את הדילמה העיקרית: במה שונים אמצעי התקשורת האחרים, אם בכלל? האם בהם אין התערבות בוטה של עורכים המונעים מאינטרסים כאלה או אחרים?

אי אפשר להתעלם גם מהסיטואציה העדינה של יחסי ערוץ 10, ובעיקר דרוקר עצמו, עם נתניהו. ערוץ 10 אוים בשלילת רישיונו וניצל לבסוף בסבב החקיקה האחרון של הכנסת היוצאת ובדקה התשעים, בעיקר תודות להתגייסות של אמצעי התקשורת נגד סגירת הערוץ. שלא כאחרון המפעלים בפריפריה, ערוץ 10 ידע להפעיל תותחים כבדים להצלתו והצליח. ועתה, לאחר שלקח נשימה עמוקה, יכול הערוץ לפתוח את תכנית התחקירים שלו גם לביקורת נגד העיתון של ראש הממשלה. ואכן, נראה שדרוקר הצליח להוכיח, מעל לכל ספק סביר, שישראל היום הוא העיתון של נתניהו, הממומן כידוע מכספי איל ההון שלדון אדלסון.

הביטוי הבוטה ביותר של תופעה זו הוא יחסי הקרבה הוותיקים בין עמוס רגב ועורך המוסף הפוליטי גונן גינת אל ראש הממשלה. רגב, נטען בתחקיר, עבד בשנת 2006 כעיתונאי בכיר ובמקביל היה חבר בצוות היעוץ של נתניהו. הוא וגינת הוזמנו לאירועים אישיים של נתניהו ורעייתו.

איליאן מהרשק, מאנשי המחאה החברתית, משליך גליונות של ישראל היום לפח (מקור: סרטון יו טיוב)
איליאן מהרשק, מאנשי המחאה החברתית, משליך גליונות של ישראל היום לפח (מקור: סרטון יו טיוב)

התחקיר הולך אחורה ומתאר כיצד הציע נתניהו לאבי רצון, אז כתב במעריב, להיות עורך עיתון חדש שעומד לצאת לאור.

דרוקר אף מונה את מספר הפגישות (התכופות) שערכו נתניהו ויועצו נתן אשל עם עמוס רגב בתקופה הסמוכה להקמת העיתון ישראל היום בשנת 2007.

לאחר הקמת העיתון,  מתברר שהוא מתגמל את ראש הממשלה. לדוגמה מדגים דרוקר, כיצד דיווח של הפרשן הכלכלי חזי שטרנליכט בתקופת המחאה החברתית, בו כתב כי "מרבית הציבור לא נהנה מהצמיחה", הפך באבחת עטו של העורך ל"נתוני הצמיחה מרשימים… גל המחאה האחרון היה בעיקרו מנופח".

המחאה החברתית הצטיירה בעיתון ישראל היום כדגל אדום, כפי שעולה מתמונת העריכה של הדיווחים על אודותיה. אחת הטענות המוצגות בתחקיר גורסת כי בישראל היום טרחו על יצירת קשר ישיר בין המחאה לבין דעות פוליטיות שמאלניות. כך, למשל, כאשר הוכנס לדיווח של ארבעה מכתבי העיתון הביטוי "נגד הכיבוש" שאיש מהם לא כתב, או, למשל, כשאלדד יניב הוכתר בעיתון כאבי המחאה, בה בעת שלטענתו "אנחנו הצטרפנו למחאה הזאת" כטרמפיסטים, לדבריו. לא כיזמי המחאה. בנקודה זו, לא התעכב התחקיר על בחינת העמדות הפוליטיות שנשמעו על ידי ראשי המחאה ולא עימת אותן עם הטיעון הבסיסי לפיו ראשי המחאה אכן הביעו דעות המייצגות את השמאל – כן או לא.

עיתונאים בישראל היום, בעבר ובהווה, שרואיינו מבלי להזדהות, הצביעו על מעורבות בוטה של רגב. אחד מהם אמר כי "התפיסה של עמוס רגב היא שדפני ליף צריכה ללכת לחפש עבודה במקום לבלבל את המוח".  בהקלטה מדו שיח בדסק העיתון שהועלתה לשידור נשמע רגב מציע להוסיף לטקסט ציטוט שלא היה. "אבל אין לי ציטוט כזה. איך אני אכניס אותו" נשמע העורך בדסק אומר ורגב נשמע מעיר: "אתה נהייה הדובר של דפני". לדברי העיתונאי : "כל העיתון כבר נכתב בהתאם למה שעמוס רוצה". על פי עדותו ועדויות של אחרים, נוהג רגב לרדת לפרטים הקטנים של כל ידיעה ולפני הורדת כל עמוד לדפוס.

התחקיר מביא דוגמאות מסיקור השריפה בכרמל או אף מסיקור פרשת גבי אשכנזי, בו הוכנס לדיווח של הכתבת הצבאית לילך שובל משפט האומר כי "מישהו בלשכת ראש הממשלה אמר שהוא (אשכנזי) מתנהג כמו ברפובליקת בננות": משפט ששובל לא כתבה מעולם.

יובל בן-עמי, כתב לשעבר בעיתון, הוא היחיד המתראיין בגלוי ומספר כי בעיתון רווחה בדיחה בנוסח "נכתוב על זה וזה", מתוך ידיעה ברורה שידיעה כזו תיפסל. לדבריו, כתבה שקיבל עליה מחמאות מן העורך הישיר, לאחר שהחליט להשקיע בתחקיר על המתרחש בג'לג'וליה, לא ראתה אור מעולם וזכתה מרגב לציון גרוע רק בגלל תוכנה, שכלל ביקורת על ההתעלמות הממשלתית ממצוקת הישוב. בן עמי מעיר: "יש תחושה שעמוס הוא עורך המשנה והעורך הראשי הוא ראש ממשלת ישראל".

בחירה לא כל כך מוצלחת היתה לראיין דווקא את חיים רמון בסוף התחקיר, כשהוא שואל "איפה מבקר המדינה?" סביב הסוגיה של התרומה המסיבית של אדלסון לנתניהו, מבלי שאף מעטפה אינה מועברת בין השניים.

התגובה שסיפק העיתון ישראל היום לתחקיר פרושה מעל דפיו בהרחבה, בה טוען העיתון כי "ידי נוני מוזס בערוץ 10".

דרוקר מודה, בתום דבריו , כי ידיעות אחרונות מציג תמונה "מוגזמת ומגמתית נגד נתניהו". הוא מאמין שהאינטגריטי של כותבי ידיעות מצביע על כך שהם מחווים את דעתם האישית, ולנו רק נותר לתהות: האם בעיתונות הממוסדת והנמכרת בכסף לא שורה רוח המפקד על הכותבים?

[related-posts title="עוד בנושא הון-שלטון-עיתון"] 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן