טראומה: כאשר היד המכה היא גם היד המאכילה

במרכז הכנס "במעגל הטראומה" עמדו היחיד ומשפחתו: הקושי של היחיד להכיר בכך שהוא זקוק לעזרה והקושי של בני הזוג והמשפחות לחיות עם חווית הטראומה, שמשליכה גם עליהם, לעיתים עד כדי היווצרות טראומה משנית

Print Friendly

ברגע נדיר, מול כ-300 בני אדם שהקשיבו בדממה מתוחה, נשמע קולה של בחורה צעירה, שחיה בצל הטראומה מאז שנולדה, ובראשונה העזה לומר למערכות המטפלות, ובמיוחד למשרד הביטחון: "גם אני קיימת, וגם אני זקוקה למקום שלי בתוך המציאות הטראגית של הטראומה".

אביה של דנה נפצע מכדור בראשו במלחמת יום-הכיפורים ונותר פצוע קשה בגופו ובנפשו. היא שוחחה עם ד"ר איתמר ברנע, הפסיכולוג הקליני הראשי של נט"ל ופדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים, על החיפוש אחר העצמי של ילדה בתוך מציאות חיים של נכות קשה, ועל רגשות האשמה שמלווים אותה על החיפוש הזה עצמו.

הכנס "במעגל הטראומה: ספרות, מחקר והסיפור האישי", של המרכז ללימודים אקדמיים, אור יהודה, התקיים ב-29.1.2013  בסינמטק תל אביב, בכנס התכנסו לוחמים, נפגעי טרור, בני משפחה, חוקרים ומטפלים, ביוזמה משותפת של פרופ' יורם עשת מהאוניברסיטה הפתוחה וד"ר עירית קינן מהמרכז ללימודים אקדמיים.

עשיית סדר ומסגור הזיכרון. ד"ר עירית קינן ופרופ' יורם עשת (צילמה: רקפת בר לב)

במרכז הכנס עמדו היחיד ומשפחתו: הקושי של היחיד להכיר בכך שהוא זקוק לעזרה והקושי של בני הזוג והמשפחות לחיות עם חווית הטראומה, שמשליכה גם עליהם, לעיתים עד כדי היווצרות טראומה משנית.

יורם עשת, שנפצע פציעה מוחית קשה במלחמת יום-הכיפורים, דיבר על כתיבת ספרו "אדם הולך הביתה", כתהליך של "עשיית סדר" ומסגור הזיכרון באופן שנותן לו משמעות. עשת סיפר שהספר היה בשבילו דרך לבקש סליחה מבנו, שהיה בן שנתיים בעת הפציעה, על כך ש"לא יכולתי להיות לך אבא".

להחליף את המונח "נפגעי-טראומה" במונח "פצועי-טראומה"

עירית קינן, מחברת הספר "כאילו היא פצע נסתר – טראומת מלחמה בחברה הישראלית", הציעה להחליף את המונח "נפגעי-טראומה" במונח "פצועי-טראומה", כדי להדגיש שמדובר בפציעה, המקבילה לפציעה פיזית, ולא בהפרעת אישיות. שינוי המונח, אמרה, יסיר חלק מהסטיגמה של טראומה כחולשה או כהפרעה וימחיש לחברה ולמדינה שזהו חלק ממחיר המלחמה.

עוד הציעה קינן לא לדבר על "פיצויים" לפצועי מלחמה וטרור, כדי למנוע תפישה של חברת ביטוח ומבוטח, במקום זאת להבהיר שעל המדינה לעמוד לימין הנפגעים בשליחותה או בשל ההשתייכות אליה ולהעניק להם את הסיוע לו הם זקוקים.

דברים אלה התכתבו עם דבריו של ד"ר דוד סנש, פסיכולוג קליני ופדוי שבי ממלחמת יום-הכיפורים, שהשווה את היחסים בין חייל פגוע לבין המדינה ליחסים בין ילד לבין הורה מתעלל. "היד המכה היא היד המאכילה", אמר, וכמו שילד שגדל במשפחה פוגענית קשור בקשר עוצמתי להוריו, וממשיך לחפש בהם גם את הטוב, כך גם החייל הפגוע, תלוי במדינה וממשיך לחפש את הטוב שבמדינה. סנש דיבר גם על הערפול בין מחקר-חקירה-טיפול, שהוא חש מול הוועדות הרפואיות, ותהה על חוסר המודעות לרגישות של פדויי-השבי לצורת שיח, שמעלה בהם זיכרונות טראומטיים של חקירה.

ארנה וייס, משוררת ומטפלת במוזיקה, ייצגה את הטראומה המורכבת והבינדורית. ארנה, שאיבדה ב-2003 את בעלה המוזיקאי, ינאי וייס, בפיגוע במועדון מייקס-פלייס בתל-אביב, שבו ניגן. גדלה בצל טראומת השואה, עם "אבא שלא דיבר, ואמא שלא הפסיקה לדבר", אבל גם לאחר מות אהובה, לא איבדה את הרצון לחיות. "למדתי שיש סבל", אמרה, "ושאפשר לטפל בו" – אם לא מתביישים לבקש עזרה.

מנחם אנסבכר, מפקד מוצב תל-סאקי במלחמת יום-הכיפורים ומחבר הספר "רסיס ממגש הכסף", דיבר על עצמו ועל חבריו הלוחמים, שסירבו לדבר על חוויות המלחמה, כי חשבו ש"הכל בסדר". את העובדה שהוא פוסט-טראומטי גילה כ-30 שנה לאחר המלחמה, כשיום אחד נפלו כל מחיצות ההגנה שלו, והוא מצא את עצמו ממרר בבכי. לטיפול הפסיכולוגי הלך בחוסר רצון מופגן, סיפר, אך בסופו של דבר, בזכות הטיפול ובזכות אשתו שדחפה ועודדה אותו להמשיך, הבין שהקשיים הנפשיים והרגשיים שהוא חווה אינם קשורים לאישיותו אלא לטראומה שחווה ב-1973. הוא דיבר על רגשות האשמה, על הפחד שיגלה שהיה לא בסדר, ועל ציפייה ש"ינוקה מאשמה". לאחר הטיפול וכתיבת הספר, אמר אנסבכר, סיפר על הטיפול לחיילי המוצב שהיו איתו במלחמה, בתקווה שילכו בעקבותיו ויפנו לעזרה.

מהכנס עלה מסר הקורא לכנוּת ולפתיחות של הפצועים עם עצמם ועם בני משפחותיהם, וביחסים בין הפצועים לבין החברה והמדינה שבשמה נפצעו. הפצועים לעולם לא ישובו להיות מה שהיו, אך הקשבה אמפתית לסבלם, וקבלת אחריות של החברה והמדינה על פציעתם, יכולות להקל על ההתמודדות שלהם ושל בני משפחותיהם עם הטראומה. 

[related-posts title="עוד בנושא נפגעי נפש"]

  • רקפת בר לב היא היא סטודנטית לתואר שני בחינוך, חברה ותרבות במרכז ללימודים אקדמיים, אור יהודה
Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, חברה וסביבה, רווחה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על טראומה: כאשר היד המכה היא גם היד המאכילה

  1. טראומה היא נזק נפשי מתמשך שיתכן כי יקיף את כל המשפחה ויש להבין זאת היטב.