אריתראית שקנתה אשרה מזויפת כדי לעבוד בניקיון – "סכנה לציבור"

סנאיט טספהונה, אישה אריתראית שהגיעה לישראל, נחשדה ברכישה של רישיון עבודה מזויף, שיאפשר לה לעבוד ולחיות את נפשה. היא לא הועמדה לדין, ולא הורשעה. הרשויות בישראל הפשיטו אותה מכל זכות אדם ומכל הגנה, ושלחו אותה לכלא לזמן בלתי מוגבל. בית המשפט העליון אישר זאת שלשום

אריתראית שקנתה אשרה מזויפת כדי לעבוד בניקיון – "סכנה לציבור"

סנאיט טספהונה, אישה אריתראית שהגיעה לישראל, נחשדה ברכישה של רישיון עבודה מזויף, שיאפשר לה לעבוד ולחיות את נפשה. היא לא הועמדה לדין, ולא הורשעה. הרשויות בישראל הפשיטו אותה מכל זכות אדם ומכל הגנה, ושלחו אותה לכלא לזמן בלתי מוגבל. בית המשפט העליון אישר זאת שלשום

בשנת 1862 יצא לאור ספרו של ויקטור הוגו "עלובי החיים". הספר הפך ברבות השנים לכתב האישום המפורסם ביותר נגד יחסם של החברה, הרשויות והחוק לחלשים. הוגו סיפר על ז'אן ולז'אן, שלאחר שלא הצליח למצוא פרנסה כדי לחיות את משפחתו, שבר את שימשת המאפייה, וגנב כיכר לחם. בגלל מעשה זה נכלא ז'אן ולז'אן לשנים ארוכות. "יש בתרבותנו רגעי זוועה", כתב הוגו, "אלו שבהם פוסק החוק על התדרדרותו של אדם, שבהם מפקירה החברה יצור אנוש לגורלו."

"כל עוד ינציחו החוקים והנוהגים פינות גיהנום בתוככי החברה… לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו," חזה הוגו לפני 150 שנה במבוא לספרו, ולא ידע עד כמה צדק.

"יש בתרבותנו רגעי זוועה". קוזט, איור מתוך "עלובי החיים"

השנה היא 2012. סנאיט טספהונה, אישה אריתראית שהגיעה לישראל, נחשדה ברכישה של רישיון עבודה מזויף, שיאפשר לה לעבוד ולחיות את נפשה. היא לא הועמדה לדין, ולא הורשעה. הרשויות בישראל הפשיטו אותה מכל זכות אדם ומכל הגנה, ושלחו אותה לכלא לזמן בלתי מוגבל. בית המשפט העליון אישר זאת שלשום.

לפי מדיניות משרד הפנים, אריתריאים אינם מגורשים מישראל בשל הסכנה הנשקפת להם. משרד הפנים קורא לזה "מדיניות אי-הרחקה". עם זאת, הוא אינו נותן להם רישיונות עבודה עם שחרורם מהכלא. הם מקבלים רישיונות ישיבה למספר חודשים בכל פעם, שכתוב עליהם במפורש שהם אינם רישיונות עבודה. גם בעניין הזה יש מדיניות "אי", וקוראים לה "מדיניות אי-אכיפה". כלומר, אסור להם לעבוד, ואסור להעסיק אותם, אבל משרד הפנים הצהיר שלא יאכוף את האיסור, ולא יקנוס מעסיקים. בג"ץ אישר את המדיניות הזאת.

גם סנאיט טספהונה החזיקה ברישיון שכתוב עליו שאסור לה לעבוד. היא התקשתה, כמו רבים אחרים, למצוא עבודה ולכלכל עצמה. כשמצאה סוף סוף עבודה בניקיון במלון בתל אביב, נאמר לה שלא תועסק בלי רישיון עבודה. כמו אחרים שמדיניות ה"אי-אי" אינה מאפשרת להם להתקיים, גם היא רכשה רישיון עבודה מזויף, ומדי כמה חודשים שילמה 400 שקלים כדי לקבל רישיון חדש. כך הצליחה לעבוד כמנקה.

בחודש אוגוסט האחרון היא נעצרה. הוחלט שלא להעמידה לדין מחוסר עניין לציבור. עם זאת, היא הועברה למשרד הפנים שעצר אותה מיד במעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן לפי החוק למניעת הסתננות.

בחודש ספטמבר מדיניות המעצרים הזו של "מסתננים", שאין עניין להעמידם לדין או שאין די ראיות להעמידם לדין, עוגנה אף בנוהל של משרד הפנים. הנוהל קובע, אמנם, ש"מסתננים" יעצרו על פיו רק במקרים בהם החשד מלמד, כי נשקף מהם סיכון לביטחון המדינה או לשלום הציבור. ואולם, כאשר בוחנים מי הם האנשים שנעצרו לפי מדיניות זו, מגלים עד כמה רחבה ההגדרה לסיכון שלום הציבור. על פי מדיניות משרד הפנים, עצורים כיום ב"מעצר עולם" ללא משפט מבקשי מקלט שחשודים בעבירות קלות, כמו רכישת רישיון עבודה מזוייף, שיאפשר להם לעבוד ולקיים עצמם.

בית הדין לביקורת משמורת בכלא סירב לשחרר את סנאיט טספהונה, וקבע שהיא אינה צריכה עוד לחשוש לצורכי קיומה, כי יספקו לה אותם בכלא. בית המשפט המחוזי דחה אף הוא את עתירתה. הוגש ערעור לבית המשפט העליון, והדיון בו התקיים באמצע חודש דצמבר בפני השופטים דנציגר, הנדל וסולברג.

לקראת הדיון ביקשנו – בשם מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח והקליניקה לזכויות מהגרים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים – להצטרף להליך כידידי בית המשפט. את הבקשה ניסחנו במשותף עם חברנו אסף וייצן המוקד.

בבקשה ובדיון עמדנו על כך, שמשרד הפנים יצר מערכת ענישה נפרדת, דכאנית וחסרת תקדים למבקשי מקלט. מעצר מינהלי הוא אמצעי קיצוני ויוצא דופן, ולא כלי לשימוש שגרתי של רשויות אכיפת החוק. הדין הפלילי אמור לספק ערובות מפני שלילה שרירותית של החירות באמצעות הבאה בפני בית המשפט, זכות לייצוג, קיומה של חזקת החפות, חובת הוכחה מעל לספק סביר על ידי התביעה, ועוד.

"מסתננים" מופשטים מכל אלה. ה"מסתננים" חשופים לשלילה שרירותית של חירותם לזמן בלתי מוגבל. הדגשנו, שאין מדובר במעצר לקראת גירוש, משום שמדינת ישראל מכירה בכך שאין כל אפשרות לגרש את אזרחי אריתריאה וסודן בשל הסכנה הנשקפת להם במדינות אלה. מדובר, במעצר מינהלי בלתי קצוב בזמן של מי שאין מספיק ראיות להעמידם לדין פלילי או של מי שהוחלט שאין עניין לציבור בהעמדתם לדין. מעצר מינהלי לצורכי ענישה, הרתעה או מניעה הוא אמצעי קיצוני, וככלל אסור. על פי הדין בישראל, מעצר מינהלי – גם במקרים בהם מדובר באנשים שנשקפת מהם על פי טענת הרשויות סכנה ביטחונית חמורה – אמור לשמש האמצעי האחרון, ואפשר לנקוט בו רק כאשר אי אפשר להשיג את מטרתו בדרך אחרת. הליך פלילי אינו מותרות. הוא הכלל.

[related-posts]

עוד מסרנו לבית המשפט, כי מאז שהוחל ביישום המדיניות הגיעו לידיעת הארגונים עשרות רבות של מקרים, שבהם נעצרו אנשים מכוחה. כך, למשל, במקרה אחד, הגישה מבקשת מקלט תלונה נגד מכר שלה בטענה שאנס אותה, והוא נעצר מכוח הנוהל. לאחר מכן, פנתה המתלוננת למשטרה וסיפרה שבדתה את התלונה, שכן חששה שבעלה יגלה שקיימה עם אותו מכר יחסי מין בהסכמה. במקום לשחרר את המכר, החליט משרד הפנים לעצור גם אותה על פי הוראות הנוהל, בגין הגשת תלונת שווא.

במקרה אחר נעצר מבקש מקלט על פי המדיניות בשל החזקת רכוש צבאי בביתו. בעל הבית הישראלי, שאצלו מתגורר מבקש המקלט, הצהיר שמדובר בציוד שלו, ואולם ללא הועיל. במקרה נוסף עצרה המשטרה מבקש מקלט מחבל דרפור שבסודן, בחשד שגנב מכשיר טלפון נייד ממהגרת עבודה, אזרחית הפיליפינים. הטלפון הנייד לא נמצא ברשותו, והוא הכחיש כל קשר למעשה המיוחס לו. בדיון שהתקיים בעניין הארכת מעצרו בבית משפט השלום הורה בית המשפט על שחרורו בערובה נמוכה "נוכח טיב העבירה ונסיבותיה". במקום לקיים את מצוות בית המשפט ולשחררו, מיהר משרד הפנים לעוצרו, וזאת עוד בטרם יספיק לקיים את תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט.

כמו כן, מאז נודע ברבים קיומה של המדיניות, החלו גורמים פרטיים שונים לעשות בו שימוש נלוז. כך למשל, הגיעו לידיעתנו מקרים, שבהם מעסיקים ישראלים שחייבים למבקשי מקלט שכר עבור עבודתם, הזהירו אותם שאם יעזו לעמוד על זכויותיהם, יגישו נגדם תלונה במשטרה ויביאו למעצרם. במקרה אחר, בני זוג מבקשי מקלט, שהזמינו צלם לצלם את יום חתונתם, נתבעו על ידו לשלם עבור מצלמה ששבר כשנפל בעת הצילומים. כשסירבו, איים שיתלונן עליהם למשטרה. משום שחששו שיעצרו על פי מדיניות משרד הפנים, נאלצו לשלם לצלם בלית ברירה.

שלשום ניתן פסק הדין. השופט הנדל, בהסכמת השופטים דנציגר וסולברג, קבע שאין להתערב בהחלטת משרד הפנים, והותיר את סנאיט טספהונה בכלא לתקופה בלתי מוגבלת. נקבע, כי החזקתה במעצר מוצדקת, בין היתר, משום שנשקפת ממנה סכנה לשלום הציבור: רכישת מסמכים מזויפים ושימוש בהם לצורך עבודה פוגעת באמינות מסמכי הזיהוי שהמדינה מנפיקה.

בית המשפט פסק עוד, שכיוון שסנאיט טספהונה רכשה מספר רישיונות עבודה מזויפים לאורך זמן, עניינה שונה מהמקרים האחרים שהצגנו. הוא ציין עוד, שהיא מוחזקת במעצר תקופה קצרה (חמישה חודשים בעת הדיון, כמעט שישה כיום). המדינה אף הצהירה בדיון שיתאפשר לה להגיש בקשת מקלט (המדינה מנעה זאת ממבקשי מקלט אריתריאים עד כה), ושייעשה ניסיון בחודשים הבאים לגרשה למדינה שלישית (המדינה כבר שנים מצהירה שהיא מנסה לגרש אריתריאים למדינה שלישית).

את השאלות החוקתיות הנוגעות לחוק למניעת הסתננות ולנוהל הותיר בית המשפט לדיון בעתירה החוקתית שהגישו הארגונים.

המאמר פורסם ב"laissez passer". הכותבים הם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם ומהגרים בפרט.

בשנת 1862 יצא לאור ספרו של ויקטור הוגו "עלובי החיים". הספר הפך ברבות השנים לכתב האישום המפורסם ביותר נגד יחסם של החברה, הרשויות והחוק לחלשים. הוגו סיפר על ז'אן ולז'אן, שלאחר שלא הצליח למצוא פרנסה כדי לחיות את משפחתו, שבר את שימשת המאפייה, וגנב כיכר לחם. בגלל מעשה זה נכלא ז'אן ולז'אן לשנים ארוכות. "יש בתרבותנו רגעי זוועה", כתב הוגו, "אלו שבהם פוסק החוק על התדרדרותו של אדם, שבהם מפקירה החברה יצור אנוש לגורלו."

"כל עוד ינציחו החוקים והנוהגים פינות גיהנום בתוככי החברה… לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו," חזה הוגו לפני 150 שנה במבוא לספרו, ולא ידע עד כמה צדק.

"יש בתרבותנו רגעי זוועה". קוזט, איור מתוך "עלובי החיים"

השנה היא 2012. סנאיט טספהונה, אישה אריתראית שהגיעה לישראל, נחשדה ברכישה של רישיון עבודה מזויף, שיאפשר לה לעבוד ולחיות את נפשה. היא לא הועמדה לדין, ולא הורשעה. הרשויות בישראל הפשיטו אותה מכל זכות אדם ומכל הגנה, ושלחו אותה לכלא לזמן בלתי מוגבל. בית המשפט העליון אישר זאת שלשום.

לפי מדיניות משרד הפנים, אריתריאים אינם מגורשים מישראל בשל הסכנה הנשקפת להם. משרד הפנים קורא לזה "מדיניות אי-הרחקה". עם זאת, הוא אינו נותן להם רישיונות עבודה עם שחרורם מהכלא. הם מקבלים רישיונות ישיבה למספר חודשים בכל פעם, שכתוב עליהם במפורש שהם אינם רישיונות עבודה. גם בעניין הזה יש מדיניות "אי", וקוראים לה "מדיניות אי-אכיפה". כלומר, אסור להם לעבוד, ואסור להעסיק אותם, אבל משרד הפנים הצהיר שלא יאכוף את האיסור, ולא יקנוס מעסיקים. בג"ץ אישר את המדיניות הזאת.

גם סנאיט טספהונה החזיקה ברישיון שכתוב עליו שאסור לה לעבוד. היא התקשתה, כמו רבים אחרים, למצוא עבודה ולכלכל עצמה. כשמצאה סוף סוף עבודה בניקיון במלון בתל אביב, נאמר לה שלא תועסק בלי רישיון עבודה. כמו אחרים שמדיניות ה"אי-אי" אינה מאפשרת להם להתקיים, גם היא רכשה רישיון עבודה מזויף, ומדי כמה חודשים שילמה 400 שקלים כדי לקבל רישיון חדש. כך הצליחה לעבוד כמנקה.

בחודש אוגוסט האחרון היא נעצרה. הוחלט שלא להעמידה לדין מחוסר עניין לציבור. עם זאת, היא הועברה למשרד הפנים שעצר אותה מיד במעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן לפי החוק למניעת הסתננות.

בחודש ספטמבר מדיניות המעצרים הזו של "מסתננים", שאין עניין להעמידם לדין או שאין די ראיות להעמידם לדין, עוגנה אף בנוהל של משרד הפנים. הנוהל קובע, אמנם, ש"מסתננים" יעצרו על פיו רק במקרים בהם החשד מלמד, כי נשקף מהם סיכון לביטחון המדינה או לשלום הציבור. ואולם, כאשר בוחנים מי הם האנשים שנעצרו לפי מדיניות זו, מגלים עד כמה רחבה ההגדרה לסיכון שלום הציבור. על פי מדיניות משרד הפנים, עצורים כיום ב"מעצר עולם" ללא משפט מבקשי מקלט שחשודים בעבירות קלות, כמו רכישת רישיון עבודה מזוייף, שיאפשר להם לעבוד ולקיים עצמם.

בית הדין לביקורת משמורת בכלא סירב לשחרר את סנאיט טספהונה, וקבע שהיא אינה צריכה עוד לחשוש לצורכי קיומה, כי יספקו לה אותם בכלא. בית המשפט המחוזי דחה אף הוא את עתירתה. הוגש ערעור לבית המשפט העליון, והדיון בו התקיים באמצע חודש דצמבר בפני השופטים דנציגר, הנדל וסולברג.

לקראת הדיון ביקשנו – בשם מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח והקליניקה לזכויות מהגרים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים – להצטרף להליך כידידי בית המשפט. את הבקשה ניסחנו במשותף עם חברנו אסף וייצן המוקד.

בבקשה ובדיון עמדנו על כך, שמשרד הפנים יצר מערכת ענישה נפרדת, דכאנית וחסרת תקדים למבקשי מקלט. מעצר מינהלי הוא אמצעי קיצוני ויוצא דופן, ולא כלי לשימוש שגרתי של רשויות אכיפת החוק. הדין הפלילי אמור לספק ערובות מפני שלילה שרירותית של החירות באמצעות הבאה בפני בית המשפט, זכות לייצוג, קיומה של חזקת החפות, חובת הוכחה מעל לספק סביר על ידי התביעה, ועוד.

"מסתננים" מופשטים מכל אלה. ה"מסתננים" חשופים לשלילה שרירותית של חירותם לזמן בלתי מוגבל. הדגשנו, שאין מדובר במעצר לקראת גירוש, משום שמדינת ישראל מכירה בכך שאין כל אפשרות לגרש את אזרחי אריתריאה וסודן בשל הסכנה הנשקפת להם במדינות אלה. מדובר, במעצר מינהלי בלתי קצוב בזמן של מי שאין מספיק ראיות להעמידם לדין פלילי או של מי שהוחלט שאין עניין לציבור בהעמדתם לדין. מעצר מינהלי לצורכי ענישה, הרתעה או מניעה הוא אמצעי קיצוני, וככלל אסור. על פי הדין בישראל, מעצר מינהלי – גם במקרים בהם מדובר באנשים שנשקפת מהם על פי טענת הרשויות סכנה ביטחונית חמורה – אמור לשמש האמצעי האחרון, ואפשר לנקוט בו רק כאשר אי אפשר להשיג את מטרתו בדרך אחרת. הליך פלילי אינו מותרות. הוא הכלל.

[related-posts]

עוד מסרנו לבית המשפט, כי מאז שהוחל ביישום המדיניות הגיעו לידיעת הארגונים עשרות רבות של מקרים, שבהם נעצרו אנשים מכוחה. כך, למשל, במקרה אחד, הגישה מבקשת מקלט תלונה נגד מכר שלה בטענה שאנס אותה, והוא נעצר מכוח הנוהל. לאחר מכן, פנתה המתלוננת למשטרה וסיפרה שבדתה את התלונה, שכן חששה שבעלה יגלה שקיימה עם אותו מכר יחסי מין בהסכמה. במקום לשחרר את המכר, החליט משרד הפנים לעצור גם אותה על פי הוראות הנוהל, בגין הגשת תלונת שווא.

במקרה אחר נעצר מבקש מקלט על פי המדיניות בשל החזקת רכוש צבאי בביתו. בעל הבית הישראלי, שאצלו מתגורר מבקש המקלט, הצהיר שמדובר בציוד שלו, ואולם ללא הועיל. במקרה נוסף עצרה המשטרה מבקש מקלט מחבל דרפור שבסודן, בחשד שגנב מכשיר טלפון נייד ממהגרת עבודה, אזרחית הפיליפינים. הטלפון הנייד לא נמצא ברשותו, והוא הכחיש כל קשר למעשה המיוחס לו. בדיון שהתקיים בעניין הארכת מעצרו בבית משפט השלום הורה בית המשפט על שחרורו בערובה נמוכה "נוכח טיב העבירה ונסיבותיה". במקום לקיים את מצוות בית המשפט ולשחררו, מיהר משרד הפנים לעוצרו, וזאת עוד בטרם יספיק לקיים את תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט.

כמו כן, מאז נודע ברבים קיומה של המדיניות, החלו גורמים פרטיים שונים לעשות בו שימוש נלוז. כך למשל, הגיעו לידיעתנו מקרים, שבהם מעסיקים ישראלים שחייבים למבקשי מקלט שכר עבור עבודתם, הזהירו אותם שאם יעזו לעמוד על זכויותיהם, יגישו נגדם תלונה במשטרה ויביאו למעצרם. במקרה אחר, בני זוג מבקשי מקלט, שהזמינו צלם לצלם את יום חתונתם, נתבעו על ידו לשלם עבור מצלמה ששבר כשנפל בעת הצילומים. כשסירבו, איים שיתלונן עליהם למשטרה. משום שחששו שיעצרו על פי מדיניות משרד הפנים, נאלצו לשלם לצלם בלית ברירה.

שלשום ניתן פסק הדין. השופט הנדל, בהסכמת השופטים דנציגר וסולברג, קבע שאין להתערב בהחלטת משרד הפנים, והותיר את סנאיט טספהונה בכלא לתקופה בלתי מוגבלת. נקבע, כי החזקתה במעצר מוצדקת, בין היתר, משום שנשקפת ממנה סכנה לשלום הציבור: רכישת מסמכים מזויפים ושימוש בהם לצורך עבודה פוגעת באמינות מסמכי הזיהוי שהמדינה מנפיקה.

בית המשפט פסק עוד, שכיוון שסנאיט טספהונה רכשה מספר רישיונות עבודה מזויפים לאורך זמן, עניינה שונה מהמקרים האחרים שהצגנו. הוא ציין עוד, שהיא מוחזקת במעצר תקופה קצרה (חמישה חודשים בעת הדיון, כמעט שישה כיום). המדינה אף הצהירה בדיון שיתאפשר לה להגיש בקשת מקלט (המדינה מנעה זאת ממבקשי מקלט אריתריאים עד כה), ושייעשה ניסיון בחודשים הבאים לגרשה למדינה שלישית (המדינה כבר שנים מצהירה שהיא מנסה לגרש אריתריאים למדינה שלישית).

את השאלות החוקתיות הנוגעות לחוק למניעת הסתננות ולנוהל הותיר בית המשפט לדיון בעתירה החוקתית שהגישו הארגונים.

המאמר פורסם ב"laissez passer". הכותבים הם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם ומהגרים בפרט.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן