Skip to content

גילה אלמגור, אזרחית מודאגת

כמה ימים לפני שאושפזה בגלל חשש לאירוע מוחי, התראיינה אלמגור ל"מגפון". בגיל 73 הגברת הראשונה של התיאטרון והקולנוע לא נחה לרגע: מתכוננת למופע יחיד, משיקה בהבימה הצגה חדשה ונחרדת מהמצב במדינה ("פשע ואלימות ברמה שלא ידענו"), מתפללת לשלום ("לשמאל אין מנהיג") ומאוכזבת מנתניהו ("בהתחברות עם ליברמן הוא הפך את הליכוד למפלגה ימנית מאוד")
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
דרמה משפחתית סוערת. אלמגור. צילום: ענבל כהן-חמו

"אני לא פוליטיקאית, אבל אני מצפה מנתניהו, שבעקבות בחירתו מחדש יעשה כמעשה בגין ויכריז שהוא מושיט יד לשלום. הרי אם יעשה את הצעד האמיץ הזה הוא ייכנס להיסטוריה, למרות שבהתחברות שלו עם ליברמן הוא הפך את הליכוד למפלגה ימנית מאוד".

הדוברת היא השחקנית גילה אלמגור, שראתה את מפלגתה, מרצ, מכפילה בבחירות האחרונות את כוחה. אלמגור מצפה לשלום, אבל בו בזמן נשואות עיניה אל התחום הקרוב ביותר ללבה. "אם רוצים לקדם את התרבות ולקדם אותה, יש ללכת על תקציב קשיח לחמש שנים, שאף ממשלה לא תוכל לפגוע בו", היא מציעה. "בלי זה, במציאות הנוכחית התיאטרונים נאלצים לבשל שעועית עם עגבניות כדי שיהיו גם אמנותיים וגם מסחריים. כך קשה להעלות דברים נסיוניים, כפי שתיאטרון הבימה שאני משחקת בו אמור להעלות בתור תיאטרון לאומי."

כמה ימים לפני שאושפזה הערב (חמישי) בבית החולים שיבא בגלל חשש לאירוע מוחי קל, התראיינה אלמגור ל"מגפון". בגיל 73 אלמגור, רעייתו של יעקב אגמון, היא שחקנית בפול גז. בימים אלה היא מחדדת את מיתרי הקול לקראת תוכנית פזמונים אישית חדשה, אורזת את המזוודות לקראת נסיעה נוספת לסין עם הצגת היחיד של חייה, "הקיץ של אביה" ומשיקה בהבימה את "ערי מדבר אחרות", מחזה חדש-חדש מאת ג'ון רובין בייטס ובתרגום דורי פרנס, המעלה השלכות עגומות לגבי הפוליטיקה.

"בכלל לא מפחיד אותי לשחק זקנות". אלמגור בחדר האיפור בהבימה. צילום: ענבל כהן-חמו

אלמגור, הממלאת אולמות עם "ביקור הגברת הזקנה", הצגת הלהיט של הבימה, שבה היא מציגה מיליארדרית המגיעה לעיירת-ילדותה כדי לסגור חשבון עם אהוב-נעוריה (יהורם גאון), מרגישה בבית ב"ערי מדבר אחרות", דרמה משפחתית סוערת כמו שהיא אוהבת, שבה ניתזים אל הבמה  כישוריה כשחקנית מרתקת קהל.

כאן היא משחקת את פולי, תסריטאית יהודייה מטקסס, המקריבה את הקריירה המקצועית שלה על מזבח הצלחתו בפוליטיקה של ליימן (עודד תאומי), בעלה, שחקן קולנוע לשעבר וידידו של הנשיא רונלד רייגן. עולמם של השניים, רפובליקנים שמרנים עד העצם, מתהפך כשבתם הליברלית מפרסמת ספר חושפני על משפחתם, שממנו מתפרצת תיבת פנדורה.

במרכזה טרגדיה מהעבר. בנם השמאלן של בני הזוג יוצא חוצץ נגדם ושם קץ לחייו בפיגוע טרור. "זו דוגמה מובהקת למשפחה שהפוליטיקה גובה ממנה מחיר כבד", אומרת אלמגור בראיון בדירתה המטופחת במרכז תל-אביב המשקיפה אל הים.

מה בנוגע אלייך? האם יכולת להתמסר לחזרות על ההצגה החדשה במנותק ממערכת הבחירות?

"עשיתי סוויץ' בראש שלי. ממילא השקפתי הפוליטית ידועה. ברור היה למי אצביע. מכאן קל לי לעשות את ההפרדה. יש תיאטרון על הבמה, יש תיאטרון במציאות, אבל אין כמו החיים. הרי אי אפשר להשוות כאב של אדם במציאות לכאב של שחקן, שאותו הוא מציג על הבמה".

אלמגור היא אזרחית מודאגת. "מדי יום, ברבע לשש בבוקר, אני פותחת את העיתון כריטואל – ונחרדת", היא מעידה. "פשע. אלימות ברמה שלא ידענו כמותה. רציחות של נשים. התעללות בילדים. התעללות בזרים עד כדי לינץ'. מה זה, אלוהים אדירים! הרי מהתנ"ך אנחנו מצווים להיות נדיבים כלפי הזר שבתוכנו.

"על מה גדלים הילדים של היום?", היא תוהה. "איזו חברה הם יהיו בעתיד? הם רואים אלימות בכבישים וגם כלפי המורים שלהם בבתי הספר. הרופאים והאחיות, שנותנים את כל נשמתם לעבודתם, חשופים לאלימות וכמותם העובדים הסוציאליים. מה נשאר? היכן חלקת אלוהים הקטנה? ומה עם האלימות בחברה החרדית? אפילו הם, העסוקים עם אלוהים, אינם טלית שכולה תכלת".

והשלטון?

"הוא עסוק בדברים אחרים, לצערי. אם קמה מולו המחאה החברתית, שהייתה שעה של חסד לחברה הישראלית, היא לא צלחה. אין מושג איך הכל התמוסס. גם אחריה זוגות צעירים רבים מתקשים להגיע לדירה משלהם ונאלצים לגור עם משפחותיהם ועם ההורים. האם הורים לנצח? מרוב מפלגות מיותרות, אין מי שיטפל במצוקה שלהם".

"השתגעתי היום, אושפזתי, יצאתי ואני בחיים!" אלמגור. צילום: ענבל כהן-חמו

ניסית לרדת מהבמה ולהשתלב בפוליטיקה ארצית?

"הופנו אלי לא אחת הצעות לקפוץ למים, אבל כשראיתי איך הפוליטיקה נראית, עם הבוץ ששופכים על הפוליטיקאים, תפסתי מרחק. כמי שנמצאת שנים בפוקוס הציבורי, לצד כל החיבוקים חטפתי לא מעט על מה שלא הגיע לי לחטוף".

בכל זאת נכנסת לפוליטיקה.

"בעקיפין. אני מאושרת על שנעניתי לקריאתו של רון חולדאי לרוץ איתו לעיריית תל-אביב. הרי הוא שם אותה על המפה הבינלאומית כאחת הערים המדהימות בעולם. כחברת מועצה בקדנציה אחת החזקתי בהתנדבות את תיק התרבות והאמנויות. זה לא היה קל נוכח ההשמצות מהביצה של הבראנז'ה שממנה באתי".

ובאשר לכנסת?

"זה לא. פעם אחת הוצבתי במקום האחרון, מקום של כבוד, ברשימת של"י. נעניתי לכך מתוך הערכה רבה ללובה אליאב. אין יותר אנשים כאלה. נשארה שולמית אלוני, שתיבדל לחיים ארוכים. כמעריצה שלה הייתי מוכנה ללכת אחריה לכל מקום. ככה אני, אשת-שמאל וליברלית, המאמינה בחופש דיבור ובחופש אמונה".

מה קרה לשמאל?

"השמאל הצטמק, לצערי, כמו בכל העולם, למרות ההישג של מרצ. יש כאן בעיית מנהיגות. זהבה גלאון היא פרלמנטרית יוצאת מהכלל, ההולכת בעקבות המצפון שלה, אבל היא לא מנהיגה. בלי מנהיגות, השמאל בארץ לא יהיה מה שהוא אמור להיות, מה גם שהעבודה זזה למרכז. בלי שמאל חזק, אין עדיין שלום ואנחנו מנודים בעולם כמו חולים במחלה מדבקת".

עוד אין שלום, אבל את יכולה להתנחם במה שקורה בהבימה.

"מה קורה?"

הזרימו לקופתכם כביכול לא מעט כסף.

"טוב שאמרת 'כביכול', היא מחייכת. "הכסף הזה נועד כדי למחוק את חובות העב, שהם פשעי העבר. רק לאחר כיסוי חובות אלה, ניתן יהיה להתרומם מחדש. אמנם האולמות נהדרים, אבל חדרי האיפור עדיין בתהליך. לאט-לאט. ואף אחד לא פוצה פה. מבינים שיש קדימויות".

"לשחק מפלצת זה אתגר מאוד גדול". אלמגור בתפקיד קלייר זאחנסיאן. צילום: ענבל כהן-חמו

כעת היא ב"ערי מדבר אחרות", הצגה חמישית לאלמגור עם חנן שניר כבמאי. "הבטחתי לחנן שאצלו אהיה מוכנה להיות על הבמה חייל ג', או אפילו עציץ, מתי שיצטרך. כשחנן ביים את הצגת 'החגיגה' בהפקה משותפת שלנו עם הקאמרי, הוא אמר לי – 'הגיע הזמן לעציץ!' ובתור האמא שם השמעתי במהלך ההצגה בסך הכל חמישה משפטים.

"ב-2000 שיחקתי אצל חנן את נעמי לוי, אמו של אלן גינסברג, ב'קדיש לנעמי'. זו דמות שלא הייתי עושה אותה עם במאי אחר. כי חנן שניר הוא פסיכודרמתרפיסט עם קבלות ובעל ניסיון בטיפול נפשי. רק אצלו הייתי מוכנה לשחק משוגעת, מה שאצל אחת כמוני, בת לחולת נפש, הדליק את כל הנורות האדומות של הפחד. אבל בטחתי בחנן שיידע לשמור עלי. אם לא הוא, הייתי משתגעת שם בעצמי בקלות. בעבר נזהרתי ונמנעתי מתפקידים כאלה. אמנם אנחנו, השחקנים, יודעים לשים  גבולות, אבל בחזרות, כשמשחררים את הברקסים ואין מי שישמור, זה עלול להיות מסוכן".

אלמגור התמודדה לא אחת עם הבעיה בנפתולי הקריירה שלה. ב"על חבל דק", סרטה של מיכל בת-אדם, שיחקה את פולה, חולת הרוח והגיעה לאחת מפסגותיה כשחקנית. היא נזכרת כיצד בת-אדם, אף היא בת לאם פגועת נפש, הציעה לה את התפקיד. אלמגור קראה את התסריט ואמרה, שאפשר לצלם מייד. "שם נגעתי לראשונה בפרק שהיה חסום אצלי עד אז. כל החיים פחדתי משיגעון. הייתה שם סצנה קשה, שבה אשפזו אותי בכפייה. בתום יום הצילומים חזרתי הביתה ישר לאמבטיית קצף. אז אמרתי לעצמי: 'השתגעתי היום, אושפזתי, יצאתי ואני בחיים!"

לאחר "החגיגה ו"אלוף הבונים", זו לה ההצגה השלישית ברציפות עם עודד תאומי כבעלה. כשמוזכר שמו, בורקות עיניה. "עוד ב-58' שיחקנו יחד בקאמרי ב'מריוס'. כעבור שנה תוארנו בביקורת כנאהבים הקטסטרופליים של הקאמרי, בעקבות המשחק שלנו ב'הלילה השנים עשר'. עודד הוא פרטנר ושחקן נהדר. לאחר שעזבתי את הקאמרי, לא שיחקנו יחד שנים רבות. באחרונה אנחנו סוגרים מעגל".

ולא רק איתו.

"שנים שאפתי לחזור ולשחק עם יהורם גאון. עכשיו זה קורה ב'ביקור הגברת הזקנה'. יורם ואני חברים עשרות שנים. הרי אני הבאתי אותו ב-61' להצגת 'כנרת כנרת' בקאמרי, שבה התגלתה לי חנה רובינא בגדולתה כאדם, לא רק כשחקנית. יורם נותן את עצמו לגמרי, דבר שמתבטא גם בעיניים ובשפת הגוף. למרות החברות בינינו בחיים, בהצגה, כגברת הזקנה, אני באה לקחת את נפשו. מולו כל הזמן משדר לי בראש אולי לא, אולי לא, אבל תפקיד הוא תפקיד".

מה הקסם בתפקיד קלייר זאחנסיאן?

"לשחק מפלצת כמו קלייר זאחנסיאן במחזה הנפלא 'ביקור הגברת הזקנה', זה אתגר מאוד גדול. לא לשחק אותה חיצונית. לדעת להיכנס לנפש שלה, כמי שננטשה בצעירותה בהריון בעיירה קטנה. כשאת חודרת לתוכה, את לא מציגה מפלצת, אלא זה מה שיוצא ממנה למרות הופעתה המכובדת בתור האשה הכי עשירה בעולם".

את, עם דימוי הצעירה הנצחית, לא רק שמשחקת כאן זקנה בהגדרה, אלא גם גוררת רגל.

"מגיל צעיר אני משחקת דמויות מבוגרות ממני. לאחר שראיתי מה שקורה לשחקניות שמתבגרות ועוברות משבר-גיל, התחלתי מוקדם עם התפקידים האלה כדי לעקוף את המשבר הזה. זה היה מהלך נבון, שהרחיב את קשת התפקידים שלי. בכלל לא מפחיד אותי לשחק זקנות. והיום אני כבר בגיל שמצדיק משחק בתפקידים כאלה".

"הייתי פרילנס ואשאר פרילנס. מחר יכולים לומר לי 'ביי, ביי, גברת'". אלמגור. צילום: ענבל כהן-חמו

כשמתפעלים ממשחקה של אלמגור בשתי ההצגות הנוכחיות, קשה להאמין שהיא פסעה את פסיעותיה הראשונות בהבימה כבר בשנות ה-50. בהיותה בת 15 וחצי, נערה בכפר הנוער הדסים שבו כמו נבראה מחדש, אלמוני, אשר התרשם ממנה באחת מההצגות בכפר, הגיח כשליח הגורל אל שדה הסייפנים שהיא טיפחה וחשף בפניה מהעיתון מודעת הרשמה לסטודיו הדרמטי של הבימה.

במבחן הכניסה היא התייצבה מול רובינא, מסקין, קלצ'קין ופינקל ו"כמי שכמעט לא ראתה עד אז תיאטרון, לא ידעתי שהם ענקי הבמה העברית". היא ירתה שם מונולוג מהמחזה "מעיין הכבשים", אחד מהמחזות שאליהם התוודעה הודות למשורר מיכאל קשטן, המחנך שלה בהדסים, ומתוך מבוכה ברחה בריצת אמוק מבלי שהצליחו לעצור אותה. עברו ימים עד שאנשי הבימה הצליחו לאתר אותה כדי לבשר לה שהתקבלה לסטודיו.

בפרסומים עליה מוזכרת הצגת "בעור שינינו" מאת תורונטון וויילדר כהצגת הבתולין שלה בהבימה, אבל בפרסומי הבימה אין זכר להצגה הזאת. אלמגור מעבירה אותנו באחת אל ה-22 ביולי 1956: "נשלפתי מלימודי השנה הראשונה בסטודיו לחזרות להצגת "בעור שינינו" כדי לשחק את הילדה גלדיס אנטרופוס, לצידם של תמרה רובינס ומסקין כהוריי. בשישי של הגנרלית חל יום הולדתי ה-17. נסעתי לאמא שלי, בפתח-תקווה, כדי שתברך אותי. היא אפילו לא זכרה את יום ההולדת שלי ורק רצתה שאוכל משהו לפני שאחזור להדסים. כשסיפרתי לה שאני כבר שנה וחצי בתל-אביב, שחקנית בהבימה, היא נעצה בי מבט מפחיד ושאלה – 'זונה? אצלי בבית?!'

"אני מצפה שיעשה צעד אמיץ". נתניהו. צילום: US State Dept, ויקיפדיה

"לא קשה לנחש עם איזה מצב-רוח הגעתי לגנרלית. למרות שהיה מדובר בקומדיה, כלב לא צחק באולם. בו בערב הוחלט להוריד את ההצגה, דבר שלא קרה קודם לכן בהבימה. זאת הייתה קטסטרופה. יום ההולדת ה-17 שלי הסתיים במפח נפש. הבנתי שבלי ההצגה יזרקו אותי מהבימה ולא יהיה לי לאן ללכת. למזלי שחקני ההצגה נחלצו לעזרתי וביקשו שאשאר ולו לתפקידי ניצבות".

אלמגור לוהקה כאורחת במסיבה להצגת "איי לייק מייק". כשרנה פז, ששיחקה  בתפקיד המרכזי של ציפ, חלתה בצהבת, הוקפצה בבת אחת לתפקיד שלה, בעזרת במאי ההצגה, ישראל בקר והשחקנים. "הקהל צחק מכל פאנץ' שלי ומחא לי כפיים", היא מעידה. "אחרי ההצגה, אנשים עמדו בחוץ ושאלו מי זאת ציפ. למחרת התיאטרון געש איך הילדה הצילה שלאגר גדול".

כשפז החלימה חזרה אלמגור לעמדת הניצבת. "היה לי ברור שכך צריך להיות". ואז, במהלך "יומנה של אנה פרנק", התמוטטה עדה טל. כשעמדו להוריד את הצגת הלהיט, אמר בקר, הבמאי גם בהצגה הזו – "לא סוגרים, יש ילדה בתיאטרון, ננסה". הוא הביא לה את המחזה, ערימה של טקסט ואמר לה בקולו העמוק והאבהי שיש לה שבועיים ללמוד אותו ו"אז נעשה קצת חזרות, אם זה יהיה ראוי, תעלי על הבמה". כעבור יומיים חזרה אליו ואמרה לו – "מר בקר, אני יודעת את התפקיד". כשהוא שאל באיזו סצנה, השיבה – "הכל!" בו בערב היא הציגה את אנה פרנק בקרית-חיים.

למעשה, היא הגיעה להבימה כגילה אלכסנדרוביץ'. "גם זה סיפור", היא מעירה בחיוך. "טיפה לפני אנה פרנק קיבלתי תפקיד ראשון משלי, כעכברה לבנה בקומדיה 'שחור על גבי לבן', בבימויו של יואל זילברג. מחבר המחזה, אפרים קישון, אמר לי – 'גילה'לה, אלכסנדרוביץ' זה לא שם של שחקנית. אם אני החלפתי מקיכונט לשם עברי, אז גם את תחליפי". והיא נענתה לו. לקחה את ה'אל' משם משפחתה וצירפה את הג' מגרייבר, שמו של בעלה השני של אמה ונהיה לה שם עברי למהדרין. "אלמגור התאים לי מבחינת האופי שלי".

זה אותו קישון שכיכבת בהמשך בסרטיו.

"הגעתי ל'סאלח שבתי' לאחר שעשיתי את מרגו ב'אלדורדו', תפקיד שבעקבותיו התחילו להציע לי תפקידי זונות מרוקאיות. הבנתי שאני בבעיה. כשהמפיק של סאלח, מנחם גולן, מי שביים אותי כמרגו, אמר לי שיש תפקיד של קיבוצניקית קצת מטורללת, קפצתי על המציאה. החוכמה, הן בתיאטרון, הן בקולנוע, היא לשחק תפקידים מגוונים. תמיד רציתי להיות זיקית. וב'ארבינקא' שיחקתי את השוטרת על הווספה. לשם כך התפטרתי תוך שלושה שבועות מעשרת הקילוגרמים שהעליתי לצורך הסרט הקודם שלי, 'פורטונה'".

האידיליה של אלמגור בהבימה התנפצה לרסיסים תוך שנתיים. היא הייתה משחקני הצגת הקופה "הביצה", בבימויו של אנדרה ברסאק, לצד רפאל קלצ'קין, מנערציה, כשחטפה את ה"מכה". "תיאטרון הבימה היה קולקטיב כמעט בלי שחקניות צעירות", היא משחזרת. "נחשבתי כהצלחה מטאורית, מה גם שדליה פרידלנד, אז נסיכת התיאטרון, הייתה בלימודים באנגליה. פתאום התבלטה שם ילדה זרה בלי דוד או דודה בתיאטרון, עד שדאגה מי שדאגה שאסולק עם שחקנים צעירים אחרים שפוטרו. למדתי לקח לכל החיים איך להתייחס לשחקנים צעירים ממני".

מי דאגה?

"אני לא מגלה. מנוחתה עדן. כשפיטרו אותי, רציתי להתאבד, רציתי למות. חיפשתי מרפסת שאוכל לקפוץ ממנה. למזלי, השמועה על הפיטורין שלי עשתה כנפיים. במהירות הגיעו אלי פניות מהאהל, מהקאמרי, אפילו מסמבטיון. מעכשיו לעכשיו הזמינו אותי לשחק. אז דחיתי את ההתאבדות…"

"היא פרלמנטרית יוצאת מהכלל, אבל לא מנהיגה". גלאון. צילום: דוד גרבש, ויקיפדיה

מכתב הפיטורין ההוא עדיין מתנוסס אצלך באותו מקום?

"כבר לא. יום אחד הוא נעלם מהשירותים אצלנו, שם היה תלוי למזכרת. אין לי מושג מי הגנב".

אם בעקבות פיטוריה חשבה על התאבדות, כמעט מימשה את תסריט האימים כעבור שנות דור. יחס משפיל שחוותה בלשכת האימוץ, במשרד הרווחה, ביפו, לשם הגיעה כדי להסדיר אימוץ של ילד (בני הזוג אגמון אימצו כעבור זמן את הגר, אם נכדיהם, סופי-מקסין ולירון), הטריף אותה עד כדי ריצה אל הים בבגדיה. למזל כולנו עצרה בזמן.

עד לשובה להבימה, ב-95', היו לאלמגור שתי גיחות לשם. ב-71' היא צצה בו לפתע כז'אן ד'ארק, "לאחר שפינקל והבמאי מייקל מיצ'ם התעקשו עלי למרות שהיה מי שהפך נגדי שולחן ואמר – 'לא יקום ולא יהיה!'". ההצגה כשלה. כעבור 12 שנה הגיחה שוב להבימה, הפעם ב"נשי טרויה".

אלמגור: "בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, כששמעתי שעומדים להעלות את ההצגה הזאת, לא יכולתי לעמוד מנגד. בעיניי המחזה הזה של אוריפידס הוא המניפסט האנטי מלחמתי הכי גדול שנכתב אי פעם. כמי שצעקה בכל הזדמנות נגד אותה מלחמה, הצעתי את עצמי להצגה, אבל מנהלי התיאטרון דאז, שמוליק עומר ודוד לוין, אפילו לא ירקו לעברי ולא אפשרו לי להיפגש עם הבמאי הולק פרייטג. מה, אני מצורעת?!

"לאחר שאיימתי להביא תקשורת, הוזמנתי לפגישה עם פרייטג. כשהוא שאל אותי למה אני כל כך רוצה לשחק בהצגה, סיפרתי לו שאני צועקת מעל כל ארגז נגד המלחמה הארורה. הייתי מוכנה להסתפק בהנפת דגל שם, העיקר למחות. איזה דגל. פרייטג ליהק אותי בתפקיד קסנדרה וזאת הייתה הצגת-מופת מרגשת עם אורנה פורת בתפקיד הקובה. היא הייתה שם ענקית. כל ערב שהייתי לצידה על הבמה, היא עשתה לי צמרורים".

אלמגור, הגברת הראשונה של התיאטרון והקולנוע הישראלי, וכלת פרס ישראל לקולנוע לשנת 2004, מפתיעה כשהיא מספרת על אופן העסקתה בהבימה. "הייתי פרילנס ואשאר פרילנס, שחקנית עצמאית. אין לי קביעות. מחר יכולים לומר לי 'ביי, ביי, גברת'. עד היום יש לי בחדר האיפור בתיאטרון שקית גדולה עם דברים שלי במגרה, מוכנה לפינוי בכל רגע".

מהו תפקידך הבא?

"בשלב הזה אני לא יודעת. ברפרטואר שהציג המנהל האמנותי, אילן רונן, אני לא רואה מחזה שאני משתתפת בו, אבל תוכנית רפרטוארית היא משהו שנתון לשינויים. אני מאמינה שאם ירצו אותי, ימצאו לי תפקיד. בכל מקרה אני ממשיכה לרוץ עם הצגת היחיד 'הקיץ של אביה' ומעלה את 'עומדת ברוח', ערב של שירים שכתבו לי יואב גינאי ואהד חיטמן. ב-12 וב-13 בפברואר – ההופעות הקרובות בהבימה. אחריהן אצא להציג את 'הקיץ של אביה' בשנגחאי".

סרט חדש?

"רק דיבורים. עד שלא שומעים אקשן, אין סרט".

הסרט האמיתי של אלמגור מתרחש הרחק מהזרקורים. בגדול תפקידיה היא משחקת את עצמה. בט"ו בשבט מציינת אלמגור 37 שנה ל"קרן המשאלות" שהקימה ונושאת את שמה. "יום אחד קיבלתי טלפון ממי שהציג את עצמו כהורה לילד חולה סרטן וכמי שמייצג הורים נוספים במצב זה", היא משחזרת. "חשבתי שהוא עובד עלי. ברוב בורותי לא ידעתי אז שהמחלה תוקפת גם ילדים. לא הבנתי מה רצה ממני. הצעתי שאבוא למקום שבו נמצאים הילדים. הגעתי לבית החולים ומאז אני איתם, ילדים יהודים וערבים כאחד. הקרן מארגנת להם טיולים בארץ ובעולם ומביאה להם שעה של נחמה. ככל שאני עסוקה, אין פעילות של הקרן בלעדיי."

3 Comments

  1. מיכה הירושלמי
    7 בפברואר 2013 @ 23:57

    צריך להיות הוגן. הגברת אלמגור היא שחקנית דגולה ועל כך אין עוררין. אבל פוליטיקאית קטנה מאד, היא תמיד שנאה את ביבי וביטאה את זה בכל פורום אפשרי כבר לפני שנים רבות (עוד בקדנציה הראשונה שלו). היא ניצלה כל במה אפשרית גם כשהנושא היה התמיכה בתיאטרון לאמירות פוליטיות (הייתי שם ומחיתי בקול) אז זה לא קשור לאיחוד עם ליברמן זו פשוט שינאה פתלוגית לימין. חבל ,לו היתה מתרכזת רק בדאגה לאמנות היה קל יותר לאהוב אותה.

    • עמית מנדלזון
      8 בפברואר 2013 @ 0:14

      גברת אלמגור מציגה את עצמה כ…אזרחית ולא כפוליטיקאית. וטוב שכך פוליטיקאים הם לא בדיוק דוגמא לאנשים ישרים ואזרחים מהוגנים

  2. בר ברע
    7 בפברואר 2013 @ 17:15

    הפתרון, לקצץ בשכר הקריינים אנשי מדיה זמרים שחקנים וכו'…
    קודם שיהיה לחם אח"כ כל השאר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן