"בהשוואה לכנסת שיכולה הייתה להיות, זוהי כנסת טובה מאוד!" 

שמעתי זאת, בניסוחים שונים, לפחות עשר פעמים מפי חברי-כנסת לשעבר ואחרים, כאשר עמדנו בטרקלין הכנסת ושתינו מיץ תפוזים. יכולתי להגיד זאת בעצמי (וקרוב לוודאי שגם אמרתי). 

הייתה זאת ישיבת הפתיחה של הכנסת החדשה, והח"כלים (חברי-הכנסת-לשעבר) הוזמנו לקבלת הפנים יחד עם יורשיהם החדשים. אחר כך הושיבו אותנו במליאה. 

לא השתתפתי בישיבות-הפתיחה של הכנסת בשנים האחרונות, אך הפעם הייתי סקרן לראות את הח"כים החדשים – מספר חסר-תקדים של 49 – שעל רבים מהם לא שמעתי מעולם. 

זה היה באמת מראה טוב. אחדים מהחדשים נמנו עם מנהיגי המחאה של קיץ 2011, אחדים היו עיתונאים חוקרים, אחדים היו עובדים סוציאליים. אמנם, כמה מהח"כים הפאשיסטים נותרו, אך הגרועים ביותר שביניהם נעלמו. 

השינוי איננו גדול כדי שאקפוץ לאוויר מרוב שמחה, אך הוא די גדול כדי שאשמח. כמו שאומרים האנגלים, "קבצנים אינם יכולים להיות בררנים". 

הייתה זאת ישיבה טכסית, עם חצוצרות והכול. אבל בניגוד לבריטים, אין ליהודים חוש לטכסיות. בבתי-הכנסת האמיתיים – לא המערביים, שהעתיקו את הטכסים של הכנסיות הנוצריות – שורר בלגן. 

בעשר שנותיי בכנסת, השתתפתי בהרבה ישיבות "חגיגיות", לזכר כל מיני אירועים ואישים היסטוריים. אף לא באחת מהן שררה התרוממות רוח. פשוט אין לנו מה שדרוש לזה. 

גם הישיבה הזאת לא חרגה מן הכלל. נשיא המדינה הגיע בליווי אופנוענים ופרשים. הדגלים התנופפו. החצוצרות הריעו. הוא נכנס למשכן, נשא נאום מלא מליצות נבובות. כך עשה גם זקן חברי הכנסת, פואד בן-אליעזר (עול ימים בן 77, בסך הכול, צעיר ממני ב-12 שנים). 

ח"כים רבים היו לבושים ברישול, בחולצות או בסוודרים. מעטים ענבו עניבות. הכול ישראלי לתפארת. בזמן הנאומים קמו ח"כים, יצאו ונכנסו. כל הח"כים הערבים, בהנהגת חנין זועבי, יצאו מן האולם לפני שהושמעה שירת "התקווה". 

אני זוכר את יומי הראשון בכנסת. גם הוא היה מרגש מאוד 

לח"כים החדשים זה היה, כמובן, יום מרגש. אני זוכר את יומי הראשון בכנסת. גם הוא היה מרגש מאוד. 

כשהסתכלתי ביאיר לפיד, לא יכולתי שלא לחשוב על הדמיון הקל בין שנינו ביום הזה. שנינו נבחרנו בראש מפלגות חדשות שהקמנו במו ידינו. אני הייתי אז בן 42, צעיר החברים באותה כנסת (השישית), והוא כעת בן 49. שנינו היינו עיתונאים מקצועיים. לשנינו אין תעודת בגרות. הבוחרים שלנו באו מאותה השכבה בדיוק: ילידי הארץ, בעלי השכלה טובה ממעמד כלכלי גבוה, אשכנזים צעירים. 

אך בזה נגמר הדמיון. אני ייצגתי סיעה קטנטנה, ליאיר לפיד הסיעה השנייה בגודלה בכנסת. אני הבאתי איתי השקפת עולם שהייתה אז מהפכנית – שלום, מדינה פלסטינית לצד ישראל, הפרדת הדת מהמדינה, שוויון לאזרחים הערבים, המזרחים והנשים. הוא מביא עימו קוקטייל של משאלות חסודות. 

בכל זאת, היום הראשון בכנסת הוא כמו היום הראשון בבית הספר. כל חבר חדש הביא עימו את כל משפחתו, הילדים בבגדי חג, כדי שיסתכלו מהיציע באבא (או אמא) היושבים למטה במלאה בחברה רמת מעלה. 

בפגישה ראשונה זו, חברי-הכנסת החדשים והוותיקים אינם יכולים להגיד כלום, מלבד שתי המילים "מתחייב/ת אני". אם מותר לי רגע של נוסטלגיה: היה מנוי וגמור עימי אז לטבוע חותם ולהבליט את המסר שלי כבר בישיבה הראשונה. אני והיועץ שלי, הפרקליט הצעיר אמנון זיכרוני, חפרנו בתקנון הכנסת, עד שגילינו בו חור. דרשתי להגיש הצעה לבחירת היו"ר החדש, ולא הייתה בררה אלא להזמין אותי לדוכן. כך נשאתי את הנאום הראשון שלי כבר בישיבה זו: למנות יו"ר ערבי, כסמל לשוויון בין כל האזרחים. דויד בן-גוריון, שהיה זקן חברי הכנסת וניהל את הישיבה, הסתכל בי בתערובת של פליאה ודחייה. הצלם דויד רובינגר הנציח את פניו. 

כאשר הכול נגמר ובנימין נתניהו קם ממושבו כמו כולנו, קרה משהו מוזר: לפיד קפץ ממושבו, מיהר אליו וחיבק אותו בעוז. זאת לא הייתה מחווה סתמית. 

כפי שכבר אמרתי, העתיד של "יש עתיד" תלוי עכשיו בהחלטתו של לפיד ביחס להצטרפותו לקואליציה והתנאים שישיג. יש הרבה מתיחות באוויר. המקסימום שנתניהו יכול לתת לו אינו מגיע למינימום הדרוש ללפיד כדי לספק את בוחריו. 

כדי לחזק את קלפי המיקוח שלו מתחבר לפיד עם נפתלי בנט. המטרה היא למנוע את כניסת הסיעות החרדיות ולהרים את דגל ה"שוויון בנטל". 

זה מעורר את שאלתו של הנביא עמוס: "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?" 

בנט הוא ימני קיצוני. יש הקוראים לו פאשיסט-לייט. הוא מחויב לחלוטין לארץ-ישראל השלמה, להרחבת ההתנחלויות ולשלילת המדינה הפלסטינית. לכל היותר הוא מציע לפלסטינים "תהליך מדיני" בתנאים שהם לא יכולים לקבל.   

נכון, לבנט יש כישרון מיוחד להסתיר את דעותיו מתחת לתחפושת של ישראלי "משלנו". הוא מתיימר להשתייך לאותו מגזר כמו יאיר לפיד: לבן, אשכנזי וליברלי. הקוטר הזעיר של הכיפה שלו משרת מטרה זו (היא מזכירה לי את אימרתו של שופט בריטי בימי המנדט, שאמר לעורכי-דין חדשים: "הסיכומים שלכם צריכים להיות כמו חצאית של גברת – די ארוכה כדי לכסות את העניין אך די קצרה כדי להיות מושכת"). 

אבל במציאות שייך בנט למגזר שונה לגמרי: המחנה הלאומי-דתי של המתנחלים הקנאים. החלק הלאומני של האידיאולוגיה שלו חשוב לו הרבה יותר מאשר החלק הדתי. אם הוא יהיה בקבינט, שום התקדמות ממשית לקראת פיתרון-שתי-המדינות לא תהיה אפשרית. 

אם זה לא איכפת ללפיד, מה זה אומר עליו? הוא בחר לפתוח את מערכת הבחירות שלו בבירת המתנחלים, אריאל. הוא הדגיש שירושלים, "בירת הנצח של ישראל", לא תחולק. זה מספיק כדי למנוע התקדמות אמיתית לשלום. 

כאשר ידידיי ואני העלינו בראשונה את פיתרון שתי המדינות בשלהי מלחמת תש"ח, עמדנו על כך שהגבול בין שתי המדינות יהיה פתוח למעבר חופשי של אנשים וסחורות. חשבנו על קשר הדוק בין שתי המדינות-האחיות. ואילו לפיד מטיף למצב הפוך: פיתרון-שתי-המדינות כניתוק, כ"גירושים" מהפלסטינים. 

ש"ס היא בחירה לא-פופולרית, אך חיונית לשלום 

כאשר בוחר לפיד בבנט כשותף למיטה הפוליטית, הוא מכריז בעצם שעניין ה"שוויון בנטל" חשוב לו יותר מהשלום. אילו העדיף את השלום על פני השירות הצבאי של החרדים, לפיד היה בוחר בש"ס ולא בבנט. זוהי בחירה לא-פופולרית, אך חיונית לשלום. 

ש"ס היא מפלגה ניצית, אף שהתחילה את דרכה כמפלגה יונית. אבל כמו מפלגת החרדים האשכנזים, לא איכפת לה בעצם כלום חוץ מן האינטרסים הצרים של הקהילה שלה. 

במוצאי יום הבחירות ב-1999, היום שבו ניצח אהוד ברק בראש מפלגת העבודה, זרמו המונים באופן ספונטני לכיכר רבין כדי לחגוג את השחרור מבנימין נתניהו. כאשר הופיע ברק על הבמה, צעקו ההמונים במקהלה: "רק  לא ש"ס! רק לא ש"ס!" 

כעבור ימים אחדים, בישיבת הפתיחה של הכנסת (האחרונה שבה השתתפתי עד השבוע) ניגשתי לברק ולחשתי באוזנו: "קח את ש"ס!" 

ציפי ליבני שמרה על תומתה וסירבה. השלום נקבר במשך ארבע שנים.
עכשיו אנחנו עומדים מול אותה הדילמה. לשלם לש"ס ולנסות להשיג שלום,
או לקחת את בנט ולפטפט על "שוויון בנטל" 

לפני ארבע שנים, כאשר יכלה ציפי לבני להקים ממשלה במקום ללכת לבחירות, היא הייתה זקוקה לש"ס. כרגיל, ש"ס דרשה תשלום גבוה לציבור שלה. במקום לשלם מה שדרוש, שמרה לבני על תומתה וסירבה. התוצאה: נתניהו הגיע לשלטון, השלום נקבר במשך ארבע שנים. 

עכשיו אנחנו עומדים מול אותה הדילמה. לשלם לש"ס ולנסות להשיג שלום, או לקחת את בנט ולפטפט על "שוויון בנטל" (זה בסך-הכול פטפוט, מפני שכל חוק שיכריח את החרדים באמת ללכת בהמוניהם לצבא יגרום למלחמת-אזרחים). 

האם הביקור של ברק אובמה צריך לשמח אותנו? 

אז מה ביחס לבוס האמיתי? לא, אינני מתכוון לשרה'לה, שגם היא כיכבה בישיבת הפתיחה. אני מתכוון לברק אובמה. 

ללא אזהרה מוקדמת הכריז נשיא ארצות הברית השבוע על כוונתו לבוא לישראל אחרי הקמת הממשלה החדשה. הוא גם יבקר ברמאללה. 

האם זה צריך לשמח אותנו או לא? 

תלוי. אם ביקור זה הוא פרס תנחומים לנתניהו על המכה שספג בבחירות, זהו סימן רע. הביקור הראשון של נשיא אמריקני זה שנים רבות יחזק את נתניהו ויגביר את תדמיתו כמנהיג הישראלי היחיד בעל שיעור-קומה בינלאומי. 

אך אם אובמה מגיע לארץ על מנת להפעיל לחץ על נתניהו כדי להתחיל ביוזמת-שלום אמיתית, ברוך הבא. 

נתניהו ינסה לגרום לאובמה להסתפק ב"חידוש התהליך המדיני". כלומר, שום כלום. אפילו בנט יכול להסכים לזה, שלא לדבר על לפיד וליבני. בואו נדבר עם הפלסטינים. "בלי תנאים מוקדמים". כלומר: בלי הפסקת הבנייה בהתנחלויות. לדבר ולהמשיך לדבר, עד שכולם יהיו כחולי-פנים ועד שתסתיים תקופת הכהונה גם של אובמה וגם של נתניהו. 

אך אם אובמה רציני הפעם, זה יכול להיות שונה. תכנית אמריקנית או בינלאומית להגשמת חזון שתי-המדינות, עם לוח-זמנים קפדני. אולי גם ועידה בינלאומית, או החלטה של האו"ם בלי וטו אמריקני. 

אם זה יקרה, הכנסת החדשה, בעלת כל הפנים הרעננות והצעירות, תידרש לקיים דיון רציני ולקבל החלטות גורליות. ואולי – אולי, אולי – לעשות היסטוריה.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא הרכבת הקואליציה"]