זה לא שהוא לא יכול. הוא פשוט לא רוצה

עתיד המקום הזה לא תלוי בקואליציה של נתניהו, תהיה בסופו של דבר אשר תהיה; הסיפור הוא רק בנימין נתניהו עצמו. הראש. הוא ואין בלתו. אם הבוחרים רוצים שינוי, כיוון אחר, דרך אחרת, חדשה – הם ייאלצו למצוא לעצמם משיח אחר. ממנו כבר לא ייצא דבר

Print Friendly

הכל תלוי בו. ורק בו צילום: ציפי מנשה

אז הנה, חלף עוד שבוע של דיבור קואליציוני, נגמר לו עוד שבוע מבוזבז בתולדות  האומה, בואכה מלכות בנימין השלישית. ישיבת ממשלה, ישיבת סיעה, ישיבת שרינו; פגישות צוותי המו"מ בכפר המכבייה, הדלפות מגמתיות ושקופות עד כדי גיחוך, עוד כמה פגישות עם יאיר וציפי ואלי ואריה ושאול. ואפילו זהבה. ועם מי הוא עדיין לא מעז לעשות שלום? אפילו לו "שלום-שלום"? בדיוק, עם נפתלי. רגע, ממש רגע לפני סגירת הגיליון וטרם כניסת השבת הגיע (הגיע?) האישור המיוחל: תהיה פגישה בשבוע הבא. תהיה? לא תהיה? עוד נראה. אה, וגם הפארסה ביום השבעת הכנסת.

אם לא היינו מכירים את הנפשות הפועלות ולא היינו יודעים את מה שאנחנו יודעים ולא יכולים לכתוב בקול רם, היינו קובעים בביטחון שהצוות הקרוב בחר את שמלת התחרה, את מידותיה המצומצמות וגם את מידת השקיפות (לכאורה); כולל הקימורים, הגבעות והעמקים. זה כל-כך מגוחך שזה היה חייב להיות מתוכנן עד לפרט האחרון. מהלך פינקלשטייני טיפוסי. עיני כל העם והעולם נשואות לראש הנבחר? כולם מצפים לבשורה הגדולה? כולם דרוכים לנאום ההכתרה המפיל? לשוס הגדול? כל תשומת הלב מכוונת לתוכן? אז נבוא להם בהפוכה. שכולם ידברו על משהו אחר, רק לא על מה שצריך לדבר. ביקור אובמה? פינוי התנחלויות? שתי מדינות? שוויון בנטל? תוכנית כלכלית? לא ולא; שמלת תחרה גרוטסקית עשתה את העבודה. את כל העבודה. נקסט.

ראשי הסיעות בתמונה קבוצתית עם הנשיא. לא יהיו מהפכות. צילום: דוברות הכנסת


החרדים לא יתגייסו, המתנחלים לא יפונו, העשירים לא ישלמו

צריך להגיד ואסור להתבלבל: ממש לא משנה מי יהיה חבר בקואליציה השלישית של נתניהו. ממש, אבל ממש לא משנה. תנו לו קואליציה עם הלפידים והמופזיות והתנועות ואפילו הזועביז – וקיבלתם את אותו הקיפאון המדיני ואותה יהירות כלכלית מנותקת; תנו לו בית יהודי ובית חרדי ובית אופורטוניסטי – וקיבלתם את אותו הדבר בדיוק. אף אחד לא כופה עליו לשבת מפוחד בבית (טוב, לא אף אחד, אלא רק אחת) ואף אחד גם לא מכריח אותו להתמסר לכל גחמה חרדית, מתנחלית או קפיטליסטית מנצלת ומנותקת; אף אחד לא מאלץ אותו לעשות את מה שהוא עושה ולא לעשות את מה שהוא לא עושה. זה הוא, רק הוא ואף אחד אחר חוץ ממנו.

תוציאו ממנו את איווט והלהקה – הוא יביא את בנט והחבורה; ואז מה? יחלק את ירושלים? יפנה איזו גבעת טרשים מוכת רוחות? ייפגש עם פלסטינים? יהיה מוכן לאיזה צעד – אפילו סמלי – בתחום המדיני? עם מי בדיוק, עם אורית סטרוק? עם אורי אריאל?

הספין החדש הוא שצריך את החרדים בממשלה כי הם יהיו נוחים במקרה של הצבעה על הסדר מדיני. וואלה? ש"ס שמאלנים? אלי ישי התפקד למרצ בזמן שכולנו ישנו שנת ישרים? אבל גם אם נלך עם הספין הזה קדימה, ובצם לאחור – מי הפריע לו לעשות את המהלכים האלה בארבע השנים האחרונות? הרי עמדה לרשותו נבחרת חלומות נוחה להפליא: ש"ס ואגודה וליברמן וברק ושמחון וגם אורית נוקד (ולרגע קצר ומאושר גם שאול מופז). ומה? לא רק שהוא קידם במרץ את חזון שתי המדינות לשני העמים, הוא גם הפריח את השממה בכל הקשור ליחסי החוץ שלנו עם כל העולם ואשתו. בעצם רק אשתו. את פירות ההצלחה המסחררת של ליברמן במשרד החוץ כולנו אוכלים היום לתיאבון ועוד נאכל הרבה שנים. ומי בדיוק חייב את המנהיג להפקיר את כל העולם בידיו של הפיל בחנות החרסינה? אבל מה נלין על ליברמן, כאשר המנהיג עצמו – האמריקנולוג הכי מיומן, האיש שיודע על אמריקה ועל וושינגטון יותר מכל נשיא ומושל אמריקני אי פעם – חירב במו פיו, ללא תקנה, את יחסינו עם הפטרון היחיד שלנו? רק בשביל שותפיו החרדים ראוי לומר כאן את המילים האלה: טובל ושרץ בידו.

כוכב הרוק לפיד חוגג ניצחון. ומה עכשיו? צילום: אלעד גוטמן

אבל באמת, תחשבו לבד: עם לפיד ובנט הוא יקדם את השוויון בנטל? איך בדיוק? על זה יגידו לכם גפני וליצמן וגם דרעי וישי (וגם בני גנץ): אזוי. ממש. מחר בבוקר. כהרף עין נראה את הצבא לבוש קפוטות וחבוש שטריימלים צועד למלחמה.

לפיד לא יביא שוויון בנטל, גם בנט לא. לבני לא תשקם את הריסות החורבן המדיני ואיווט לא ייאלץ מחר בבוקר למצוא לעצמו קרוואן בשולי פתח-תקווה אחרי שההתנחלות שלו תפונה.

 

 

הסיפור הוא רק הראש. הוא ולא אף אחד אחר. הכל נהיה ויהיה בדברו

הסיפור הוא הראש. הוא ורק הוא. אף אחד לא מאלץ אותו לעשות או לא לעשות. הוא חי בתוכנו ומרחף מעלינו כבר שלושה עשורים: שגריר ושר וסגן שר ושבע שנים ראש ממשלה. את מעשי ידיו הכלכליים נאכל כולנו וניחנק; מחדליו הפוליטיים והמדיניים יהיו בכייה לדורות ולדיראון עולם. והחברה כאן ממילא כבר נהפכה לאבק רעיל.

הגורל והעתיד של המקום הזה לא אינם תלויים בקואליציה של נתניהו, תהיה בסופו של דבר אשר תהיה; הסיפור הוא רק בנימין נתניהו עצמו. להלן: הראש. הוא ואין בלתו. אם הבוחרים רוצים שינוי, כיוון אחר, דרך אחרת, חדשה – הם ייאלצו למצוא לעצמם משיח אחר. משיח שקר או נביא אמת – אין לדעת. את זה תשפוט ההיסטוריה. דבר אחד אפשר לדעת בוודאות גמורה: מהאיש הזה לא ייצא שום דבר אחר, שונה ממה שראינו עד היום.

בקדנציה הראשונה שלו, בוודאי בשנייה ובקרוב בשלישית – הכל בידיו. הכל על-פי החלטתו. זה לא שהוא לא יכול, זה לא שמישהו מונע ממנו: זה הוא. זה רק הוא. והוא לא רוצה. מה יותר פשוט מזה. ומכיוון שכך, ממש לא משנה מי יצורף ומי יגורש מהקואליציה הקרובה: עם לפיד ובנט ולבני ומופז – או עם לפיד ובנט, לבני ומופז וגם ש"ס (זה מה שיהיה בסופו של דבר. באחריות). עם אלה וגם עם אלה הוא יוכל לעשות כל מה שירצה: החל במדינת רווחה, דרך ביטול הקצבאות לישיבות ועד להקמת המדינה הפלסטינית ופינוי התנחלויות.

אבל זה לא יקרה כי הוא לא רוצה שזה יקרה. הוא לא בנוי לזה, הוא לא רוצה בזה.

רוצים מציאות אחרת? תחליפו את הראש. כי רק הראש קובע. ברצותו הדברים קורים, בסירובו הדברים עומדים. כמה פשוט, ככה בלתי נמנע.

 

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא"]

 

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על זה לא שהוא לא יכול. הוא פשוט לא רוצה

  1. מאת שרה‏:

    אתם הופכים את ראש הממשלה למין כוח עליון. אין כוח שיכול לו, וכולכם יודעים היטב שלא ה כ ל נתון בידיו, ולא משנה מה שמו או מאיזו מפלגה הוא. נכון, צריכים לבקר ולעמוד על המשמר, אבל. ראבאק, האם ראש הממשלה והוא בלבד אשם באי שוויון שנוצר כאן במשך שנים? אילו היה כל יכול, היה שולח את כל החרדים לעבודה. האם רק הוא הגורם לקיפאון המדיני? אתם יודעים שלא כך הדבר, יש כוחות נוספים שפועלים ובוחשים בזירה, ואני לא בטוחה שמישהו אחר היה שש להיות ראש ממשלה פה. כל אלה שרצו בראש המפלגות השונות בששון ושמחה, היו בטוחים שהמטלה הזו לא תושת עליהם הפעם, כולם הבטיחו הבטחות שידעו שהם לא חייבים לממש אותן. קלי קלות.

  2. מאת שרה‏:

    מאמר נוטף שנאה, בוז וחוסר יושרה. חבל, חשבתי שאתם עיתון קצת אחר…

    • אנחנו לא חייבים לאהוד את ביבי, ויושרה יש כאן בלי סוף הרי אין מילת שקר אחת במאמר הזה

    • מאת Omessi‏:

      שרה יקרה,

      אם בכול זאת בא לך להישאר עם העיתון הזה,
      אז תחליפי את "ביבי" עם שם אחר, קצת יותר נוח,
      "שמאל" למשל, או "גלאון" או משהו דומה,
      ופתאום תראי כמה יושרה תושפרץ לכל הכיוונים.

      בגדול, אני חושב שכרגע העליתי רעיון מדהים:
      להמשיך ולכתוב בדיוק אותו הדבר,
      ורק להשאיר במקום השמות את "______",
      ככה שכול אחד ימלא לעצמו וייצא נשכר.

  3. מאת רפונזל‏:

    הוא לא יכול כי הוא לא *מסוגל*
    לא ברור לי (בעצם כן) איך הגורנישט הזה הגיע לאן שהגיע, אבל טעות נוראה היא לצפות ממנו לעשות דברים שהוא חסר את היכולת לעשות. גיבור הסיירת פוחד מהצל של עצמו והנכס היחיד שיש לו הוא הבס בריטון הנהדר שלו.
    שינוי לא יבוא ממנו, בוודאי לא מגועליציה.
    אם מגיע לנו שינוי, אנחנו נבצע אותו. אם לא נבצע אותו – סימן שלא מגיע לנו.
    אלמנטרי ידידי ווטסון.

  4. מאת מלר‏:

    כמה נכון, טובי. וכמה מייאש. אבל רגע רגע, הוא מתקרב ליום הדין שלו. משהו כבר השתבש לו בדרך לקדנציה הזו, ועכשיו לאט לאט עוד ועוד ברגים יתחילו לנשור. לא חושב שתהיה הקואליציה הגדולה הזו עליה הימרת. יהיו קשיים. גם מבית…. והאיש יאבד עוד אחיזה קטנה, עוד עוגן, עוד אשראי. לאט לאט. צריך רק להחזיק מעמד – כמדינה, כעם – עד שישברו אותו או שהוא יישבר. something has got to give. זו רק שאלה של זמן. נכון, השאלה כמה זמן. אבל התהליך כבר בעיצומו

  5. מאת Omessi‏:

    הסיפור הוא דווקא הגוף, שמתעקש כל הזמן על אותו ראש.
    משיח, או מלך, זה מה שרוצים כאן.
    כל כך רוצים, ששוטים ועקרבים קטן עלינו,
    ומלכת אין לחם אבל יש עוגות גם היא קטנה עלינו,
    הכול קטן עלינו, רק תנו מלך.