רבים משמיצים ומבקרים – בצדק רב יש לומר – את העיתון, או כמו שקוראים לו, החינמון, ישראל היום,, הפועל לשרת אך ורק את ראש הממשלה בנימין נתניהו באופן חסר תקדים. אפילו יותר מרשות השידור הציבורית, הנמצאת תחת השפעת הפוליטיקאים ומשרד ראש הממשלה.

אבל אני מצאתי דבר חיובי אחד ב"ישראל היום", דבר אחד שכן ראוי להצביע עליו באופן ברור ביותר: לא פעם, ולא עשרות פעמים, אני נתקל באנשים שמחלקים את העיתון בכל פינה בארץ. וברוב המקרים, אני רואה שני סוגים של אנשים שמחלקים את העיתון: זקנים ואנשים בעלי מוגבלויות. כן, זקנים ואנשים בעלי מוגבלויות.

כשאני אומר מוגבלויות, אני מתכוון גם לאנשים בעלי נכות גופנית, ונראה לי שמקצתם הם בעלי נכות שכלית, ולו קלה ביותר.

אני נרגש כשאני רואה אותם עובדים ככל בני האדם. איני יודע אם העסקתם היא החלטת הנהלת "ישראל היום", או שזו חברה קבלנית שמספקת אותם. כך או כך – הם מן הסתם לא היו מועסקים בהפצת העיתון בלי ידיעת ההנהלה שלו.

אותם אנשים בעלי מוגבלויות הם אנשים שאני נורא נרגש למענם, תמיד. אני אף דואג תמיד לכבד אותם כשאני נפגש איתם יותר מאת האנשים האחרים.

בטייבה יש אדם בעל פגיעה שכלית קלה. הוא כן שפוי, אבל מסכן. לפני שבועיים פגשתי אותו כשהוא עם בנו בן ה-16. כשראיתי את בנו איתו, פניתי לאבא ולחצתי לו יד ושוחחתי איתו באופן טבעי ביותר, וכך עשיתי גם עם בנו. למה עשיתי זאת? כי אני יודע שהרבה אנשים מסתלבטים על האבא כשהם פוגשים אותו. ואני יודע שיש אנשים מוגי לב שיעשו זאת דווקא כשהוא נמצא ביחד עם בנו, כדי גם להעליב את הבן. ואני בטוח שיש ילדים בני גילו של הבן, שלועגים לבן על אבא שלו. אני, כהרגלי, מכבד את האנשים האלה ויש בלבי רגישות כלפיהם. כשראיתי את האבא והבן ביחד, פניתי אליהם. אם לא הייתי פונה, הם לא היו מבחינים בי, כך שיכולתי להתעלם מנוכחותם, אך עשיתי זאת בכוונה.

לכן, אני מאוד מעריך את העסקת האנשים האלה בחלוקת עיתון "ישראל היום". לדעתי, זהו מעשה נפלא וטוב ביותר, מעשה שראוי לשבחים באופן ברור ביותר.

אפשר לחלוק על האג'נדה של העיתון, אבל לדעתי אי-אפשר לחלוק על טיב המעשה הזה שלהם. כמובן, אשמח מאוד אם גופים עסקיים אחרים מכל הסוגים יקחו דוגמה מ"ישראל היום" וינסו להעסיק את האנשים המוגבלים  גופנית ושכלית בכל תעסוקה אפשרית שיכולה להתאים להם.

"ישראל היום", כל הכבוד לכם!

[related-posts title="עוד בנושא ישראל היום"]