"אסור לנו להיבהל מן העובדה שהדיון על השוויון בנטל העלה שוב את הקולות המאיימים עלינו במלחמת אחים. לא תהיה פה מלחמת אחים. עשרה אחוז מתושבי המדינה אינם יכולים לאיים במלחמת אחים על תשעים האחוזים האחרים". כך אמר היום יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, בנאום הבכורה שלו מעל דוכן הכנסת.

לפיד ציטט מנאום ההתפטרות של בן גוריון, לפני 61 שנה, מן הכנסת השלישית, לאחר סדרה של משברים ממשלתיים. "לכל אחד מן המשברים הממשלתיים היו נימוקים מיוחדים," ציטט לפיד את בן גוריון, "אולם הנימוקים האלה נבעו כולם ממקור אחד: ממשבר הממלכתיות המלווה את הקמת המדינה מן הרגע הראשון ועד היום. משבר זה טבוע בהתפצלות המנופחת והחולנית שירשנו מן העבר האומלל שלנו, מחיי תלות וחוסר חיים ממלכתיים ועצמאיים במשך אלפי שנים".

"61 שנים מאוחר יותר, אנחנו צריכים להכיר בכך שמשבר הממלכתיות חזר", אמר לפיד. "הוא חזר מפני שאיבדנו את אמוננו בכוחה של המדינה לפעול, להחליט החלטות, להתייצב ביושר ובאומץ בפני הקבוצות המרכיבות אותה ולהגיד להן שיש לנו כללים ברורים של מותר ואסור. נשים נשלחות לאחורי האוטובוס בירושלים והמדינה כבר אינה יודעת לומר: 'אם זה יימשך, מחר לא יהיה פה אוטובוס, מפני שיש לי כללים ויש לי חוקים, והם חלים על כולם'; תקציבי הדיור, החינוך, הרווחה ואפילו הבריאות אינם נקבעים לפי טובת הציבור, אלא לפי מפתח מפלגתי או קואליציוני; בממשלה יש לפחות תריסר משרדים ושרים שאין בהם שום צורך, וכולנו מעמידים פנים שאלה חוקי המשחק ואין ברירה אלא להכנע להם; פורעי חוק בשומרון חודרים לבסיסי צה"ל ומשליכים אבנים על חיילים וקצינים, סמח"ט חטיבת אפרים נפגע מאבן בראשו, וכל מה שהמדינה יודעת לעשות הוא להיות מזועזעת ולגנות את המתפרעים בשפה רפה; בישובים ערבים בצפון ובדרום המשטרה כבר אינה מעזה להכנס, התושבים מופקרים בפני פשע ואלימות, והמדינה מסתתרת מאחורי טיעונים תקציביים כדי להסביר מדוע היא אינה עושה דבר.

"זוהי אינה דמוקרטיה", אמר לפיד. "זוהי אנרכיה. זהו שלטון המיעוטים על פני הרוב. יש בינינו ויכוחים. צריכים להיות בינינו ויכוחים. אולם הבית הזה – בעיני – אינו מסמל רק את הזכות להתווכח ולטעון, אלא גם את העובדה שלכל ויכוח כזה צריך להיות סוף. הבית הזה אינו יכול לחמוק מחובתו להחליט החלטות שלא כולם יאהבו. הבית הזה אינו יכול להתחמק מאחריותו לערכים הבסיסיים של המדינה: השיוויון בפני החוק, השאיפה לשלום, החובה להעניק חינוך הולם לכל ילד, החלוקה ההוגנת של המשאבים, עיצובו של סדר עדיפויות שלא נקבע בידי הקרבה לצלחת, אלא על פי סל הצרכים האמיתי של החברה הישראלית".

לפיד המשיך וקרא לחזור למו"מ אמיתי עם הפלסטינים: "זו תהיה הפרה ברורה של ההתחייבות אם הכנסת הזו לא תוביל את החזרה למשא ומתן המדיני למרות הידיעה שמדובר בחומר נפץ פוליטי. לא נבחרנו כדי להסתיר בעיות או להתעלם מהן, נבחרנו כדי להתמודד איתן למרות הקשיים הכרוכים בהן. הדיון על השלום הוא אולי הדיון הנוקב ביותר שעלינו לנהל, והוא חודר הישר לבשר החי של המחלוקת הישראלית, אבל הוא לא יכול להתנהל תחת איומי אלימות או קריאה להפרת חוק. כל מי שמעורב במחלוקת הזו צריך לדעת שקולו יישמע, ושזכותו להביע את עמדתו היא עקרון עליון – אבל הוא צריך לדעת גם שאם המדינה תחליט בניגוד לדעתו, יהיה עליו לציית להחלטה אפילו אם היא נוגדת את כל מה שקדוש בעיניו.

"ובאותה מידה", המשיך לפיד, "אסור לנו להיבהל מן העובדה שהדיון על השוויון בנטל העלה שוב את הקולות המאיימים עלינו במלחמת אחים. לא תהיה פה מלחמת אחים. עשרה אחוז מתושבי המדינה אינם יכולים לאיים במלחמת אחים על תשעים האחוזים האחרים. חברה מתוקנת אינה מתנהלת באיומים, ואם הבית הזה יירתע מלפעול בגלל איומים זה מרוקן מתוכן את כל הרעיון הדמוקרטי.

"אני מכיר בכך שהדיון אינו סטרילי", אמר יו"ר יש עתיד. "זהו אינו רק דיון רעיוני תיאורטי על דמותה העתידית של מדינת ישראל. הוא נוגע במקומות העמוקים ביותר, בפחדים הגדולים ביותר, במתחים הגדולים ביותר. אולם בדיוק בשל כך הציבור בחר אותנו בשביל לשבת בבית הזה. כדי שנתנשא מעל הפחדים, כדי שנתגבר על המתחים, כדי שנביא בפניו פתרונות אמיתיים לבעיות הקורעות את החברה הישראלית. האנשים האומרים לי שאנחנו גורמים לקרע, מסתירים את פניהם בפני המציאות. לא באנו ליצור קרע, אלא לאחות אותו. הקרע כבר שם. אנחנו נקרעים זה מזה בבתי הספר, נקרעים זה מזה בלשכת הגיוס, נקרעים זה מזה בשוק העבודה. הגיע הזמן להודות שיש פצע פעור בליבה של החברה הישראלית. הגיע הזמן להחלים.

"כדי שזה יקרה עלינו להשיב למדינה את יכולת ההחלטה שלה. הריבון צריך לחזור להתנהג כמו ריבון. זהו תפקידו של הבית הזה. תפקידנו – וזה החלק היפה ביותר בו – הוא לדמיין יחד איך צריכה מדינת ישראל להיראות.

"האם זה מוגזם לדמיין מדינה שבה כל ילד חרדי לומד אנגלית וכל ילד חילוני יודע איך נראה דף גמרא? האם זה מוגזם לדמיין מדינה שגבולותיה בטוחים ומוכרים ויש לה עם שכניה יחסים של שלום ומסחר? האם זה מוגזם לדמיין מדינה שמובילה את העולם במדע ובתרבות, בטכנולוגיה ובמחקר, שזוכרת שתפקידה לעזור ליתום, לאלמנה ולגר הבא בשעריה? האם זה מוגזם לדמיין מדינה שהמנוע הפנימי שלה אינו שנאת הזר והאחר, אלא אהבת האדם?

"אני מאמין בכל ליבי שלא. אני מאמין בישראל ואני מאמין בישראלים. אני מאמין ביכולתנו להתעשת, להתחיל מחדש, ליצור פה חברת מופת שנוכל להיות גאים בה".