תיאטרונטו 2013: פוליטיקה, סחר בנשים, מחלת נפש וסוד הרייטינג

פסטיבל הצגות היחיד, שיתקיים בחוה"מ פסח ביפו העתיקה, מכוון זום-אין אל החברה הישראלית. בין ההצגות: "בחזרה לאישראל" על-פי ספרה של נאוה סמל ו"קוראים לי רייצ'ל קורי", סיפורה הטראגי של הסטודנטית האמריקנית, שב-2003 נדרסה בעזה על-ידי דחפור של צה"ל

Print Friendly

מדינת יהודים הרחק מארץ-ישראל; התמודדות עם תסמונת טורט; סיפורה של רייצ'ל קורי; זכרונות משדה הקרב; עדותה של חולת-נפש; סחר בנשים וגם תהפוכות הרייטינג – אלה יהיו בין נושאי פסטיבל תיאטרונטו להצגות-יחיד ה-23, שייערך באולמות יפו העתיקה בחול המועד פסח, בין ה-28 ל-30 במרץ. כך נמסר אתמול על ידי מנהל הפסטיבל ומייסדו, יעקב אגמון.

תשוקה והומור. בנדק ב"אישראל". צילום" ז'ראר אלון

שמונה הצגות יתחרו על פרס ההצגה הטובה ביותר (10.000 שקל) על שם השחקן המנוח נסים עזיקרי. הן נבחרו מתוך 75 מחזות שהוגשו לוועדה האמנותית, שכללה מלבד אגמון גם את נשות התיאטרון גורן אגמון, חוה אורטמן ודניאלה מיכאלי, שלדבריה "הפסטיבל מכוון 'זום-אין' אל תוך החברה הישראלית".

הפסטיבל, שיציג בנוסף שלוש הצגות לילדים, מופק על-ידי תיאטרון יפו, בשיתוף "בימות 2000" ולמרות קיצוץ של 30% בתקציבו, הוא יופק בתקציב מצומצם של כחצי מיליון שקל. ההצגות יועלו בתיאטרון הערבי-ישראלי, בתיאטרון הסמטה ואליהם מתווסף חלל מיוחד, המוכשר על גג מוזיאון אילנה גור.

בהמשך למסורת שנרקמה בשנים האחרונות יתרחש גם הפעם בפסטיבל הייד פארק אמנותי בביצוע תלמידי בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים, כשנושאו הפעם – שירי-ילדים. גם השנה יארח התיאטרונטו הצגה של בית הספר עירוני א' לאמנויות.

לגבי אגמון הוותיק, מסיבת העיתונאים השנתית הזאת כבר מסורת. "לפחות בשבילי זה תענוג לבוא כל שנה ולהציג את המיטב שמצאנו בתחום הצגות היחיד", הוא אומר. "הרמה השנה יוצאת מהכלל".

האמנם? בזה אחר זה מתייצבים שחקני התיאטרונטו השנה ומגישים טעימה ממרכולתם. רובם צעירים ולא מוכרים. כאן לא בפעם הראשונה המין החלש, כביכול, הוא המין החזק. שש משמונה הצגות התחרות מוצגות על-ידי שחקניות וכך שתיים מתוך שלוש ההצגות לילדים. איך זה קורה? – על כך אפילו לאגמון אין מענה.

"יהיה בהצגה עירום ככל שידרוש הקהל". אקטע ב"מריה קוזנצ'ובה". צילום: ז'ראר אלון

הצגות התחרות:

"בחזרה לאישראל" מאת נאוה סמל בעקבות ספרה "אישראל". בימוי: אלדד זיו. משחק: דביר בנדק. מוזיקה: אבי בנימין. הפקה של אנסמבל "עתים". סמל: "אישראל', מדינת היהודים הראשונה, הוקמה במאה ה-19 על-ידי מרדכי מנואל נח, 70 שנה לפני הרצל, על אי אינדיאני ליד מפלי הניאגרה. גיבור המחזה, סיימון, צלם עיתונות שחור, שאותו משחק דביר, נוסע לאישראל ערב יום העצמאות ה-188 כדי לפזר את אפרו של אהובו".

מה מביא אותך לתיאטרונטו?

"במילה אחת – הרפתקה! הרבה זמן הרגשתי שבספר 'אישראל' יש מונולוג, המזמין תיאטרון, מה גם שהדיבור על מדינה חלופית ליהודים כבר לא נראה מוזר. קסם לי גם שכמו שהרצל היה איש-תיאטרון, כך נח היה לפניו מחזאי מצליח בזמנו. הוא אפילו עשה את טקס השקת המדינה שלו עם אביזרים מהתיאטרון".

ודביר בנדק?

"אלדד זיו ואני חשקנו בו. יש בו חום, תשוקה והומור כפי שיש בדמות שהוא מגלם, בלי פאתוס ורצינות תהומית. לזכותו של דביר ייאמר שהוא הביא מ'גשר' את אבי בנימין, מלחין המוזיקה להצגה, שהצלילים שלו הם תחליף לתפאורה".

בנדק: "זאת הפעם הראשונה שאני מציג הצגת-יחיד. מחזה מעניין עם יוצרים מעניינים ונראה לי חשוב לעשות אותו. בדרך כלל אני אוהב לפגוש שחקנים על במה, אבל נראה לי ראוי בגילי לצלוח את הלבד".

אינך לגמרי לבד על הבמה.

"אכן, אני מופיע עם כד האפר, אבל הוא לא מרגיש, לא מאלתר ולא עונה".

"מריה קוזנצ'ובה" מאת ובבימוי רוני פלדמן. משחק: ליאת אקטע. נזירה מגיעה לארץ הקודש כדי לטפל בילדה מפגרת ומוצאת את עצמה מגויסת למקצוע העתיק בעולם. סחר בנשים במלוא כיעורו.

"המחזה קסם לי", מספרת אקטע, המשחקת בהבימה. "כשקראתי אותו מאוד התרגשתי אולי בגלל שיש בו מחאה על עוולה חברתית. מריה, שמתפעלת מכך שכולם מדברים בשפת-קודש, נחשפת לברוטליות שמסביב. יש כאן שאלה מוסרית לגבינו כחברה".

במאי-יוצר ההצגה רוני פלדמן לא דג באקראי את אקטע, המוכרת כשחקנית אמיצה ונועזת. "יהיה בהצגה עירום ככל שידרוש הקהל", היא משליכה חכה לעבר באי התיאטרונטו. "ליאת היא שחקנית עם תעוזה", הבמאי שלה ממשיך את דבריה.

אגב, פלדמן כתב לתיאטרונטו 2010 את "רצח בכביש המהיר", הצגה שבביצוע אייל שכטר זכתה בפרס הראשון. "מי שרוצה להציג מחוץ לתיאטרון הרפרטוארי, הפסטיבל הזה נותן לו אפשרות להרים הצגה בהוצאה לא גדולה".

"רציתי להביא את סיפור החיים האישי שלי לבמה". יוספי ב"טיק תיק". צילום: ז'ראר אלון

"טיק תיק" מאת ניר יוספי. עיבוד, עריכה ובימוי: אלירן כספי. משחק: ניר יוספי. סיפור התמודדותו של יוספי עם תסמונת הטורט. "רציתי להביא את סיפור החיים האישי שלי לבמה ולהראות שגם עם בעיה כמו שיש לי אפשר לחיות", מעיד השחקן בן ה-34. ומוסיף הבמאי שלו, כספי: "חשוב להעלות הצגה כזאת במדינה שבה בדרך כלל לא נותנים צ'אנס למשהו שונה".

"האשה של אבא" מאת סביון ליברכט. בימוי: גאורג דארוואס. משחק: אביבה יואל, אורחת מפתיעה בתיאטרונטו, המביאה בהצגה חשבון-נפש של מאושפזת בבית-חולים לחולי-נפש. בגיל 64, שאיננו ניכר בה, יואל היא מהשחקנים המבוגרים ביותר שהופיעו בתיאטרונטו. לדברי השחקנית, המתגוררת בשווייץ, היא מנהלת קריירה בחו"ל ו"אפילו שיחקתי אצל פיטר ברוק בפאריז".

למה תיאטרונטו?

"אחרי 40 שנה בחו"ל, אני רוצה לחזור הביתה. סביון אמרה שדרך התיאטרונטו יכול להיות לי כרטיס כניסה טוב".

"עורבא פרח" מאת, בבימוי ובביצוע עדי חורש. מחזה המורכב משלושה סיפורים קצרים, העוסקים בגלגוליו של זיכרון מלחמה לא רצוי. חורש, בוגרת "בית צבי", המציגה דמות גברית, מתגלה כמולטי-כישרון, אפילו את התפאורה הרכיבה והיא משמשת כפועלת הבמה של עצמה. וההתמודדות עם הצגת-יחיד? – "אני נורא חרדתית, אבל כשאני עולה על הבמה, זה נשכח. הצגה כזאת היא כמו מלחמה. כשאתה נלחם, אתה לא פוחד".

"אמנית רעב" היא מונודרמה טרגית-קומית  מבית היוצר של קבוצת התיאטרון החברתי "משו-משו", מאת עמיטל שטרן. בימוי: מירית ינאי. משחק: ורד רגב. ניו-יורק, יוני 67'. בתולה ירושלמית צעירה בורחת ביום שבו היא שומעת על פרוץ מלחמת ששת הימים – מבית אביה אל ניו-יורק של הסיקסטיז.

"אין לי רבע מהאומץ שהיה לבחורה הזאת". קרצ'נר ב"קוראים לי רייצ'ל קורי". צילום: ז'ראר אלון

"קוראים לי רייצ'ל קורי", מיומניה של רייצ'ל קורי, סטודנטית אמריקנית, מתנדבת בתנועת הסולידריות הבינלאומית, שב-2003 נדרסה בעזה על-ידי דחפור צה"ל. מחזה על-פי כתביה של המנוחה, בעריכת אלן ריקמן וקאת'רין ווינר. תרגום: אביהוד תדהר. בימוי: ארי רמז. משחק: סיון קרצ'נר. מוזיקה רן בגנו.

"אלמלא המחזה לא הייתי מוצאת את עצמי בתיאטרונטו", אומרת קרצ'נר. "מדובר בחומר שבמשך עשר שנים אף אחד לא הרים כאן את הכפפה כדי להציג. אם שמים לב למה שקרה לרייצ'ל מבינים שאנחנו צריכים להיות קצת יותר אנושיים. שליחות? – אם יש כאן כזאת, היא בעיקר בשביל עצמי, לאחר שהמון פעמים התחרטתי על שאני לא אקטיביסטית, הגם שאין לי רבע מהאומץ שהיה לבחורה הזאת".

"100% רייטינג" מאת אילנית סוויסה. בימוי: שרית וינו-אלעד. משחק: יעל צפריר, שעושה רושם שנשארה בהנג-אובר של "הישרדות", תוך כדי גילום כוכבת טלוויזיה גדולה, שירדה מגדולתה ומסיימת את חייה בבלוג אינטרנטי. היכן גיא זוארץ כשצריך אותו?

תיאטרונטו לילדים:

"התוכנית של ליבי" מאת גלית זינגר ודנה קיילה. בימוי: גלית זינגר ולי-נחת שלום. משחק: דנה קיילה. "גלית ואני כתבנו מחזה על-פי סיפור שהיה לנו הרבה זמן בראש", מעידה קיילה, המתרוצצת ברחבי הארץ עם הצגות-יחיד חינוכיות. "שתינו מתחברות לסיפור של ילדים שנשארים הרבה זמן לבד בבית וממציאים משחקי-דמיון".

ובתיאטרונטו?

"מי שמביא הצגת-יחיד לילדים, צריך להיות סופר יצירתי. כלומר, להצליח לרתק אותם בלי להתיילד ובלי לעשות קרקס".

והלבד על הבמה?

"בית-ספר הכי גדול למשחק."

לעוף עם הדמיון". אבנעים ב"רק גליה רואה אותם". צילום" ז'ראר אלון

"רק גליה רואה אותם" על-פי ספרה של תמי שם-טוב. עיבוד ובימוי: שירה פיין. עיבוד ומשחק: אורטל אבנעים. סיפורה של ילדה, המסוגלת לראות מעבר למציאות היום-יומית. "בשבילי לשחק ילדה זו מתנה אדירה, המאפשרת לעוף עם הדמיון", אומרת אבנעים, שחקנית החאן. "לעומת הכובד שבהצגות הפסטיבל למבוגרים, בהצגות לילדים יש אנרגיה נורא-נורא כיפית".

"פנינים של סוף הקיץ" מאת ובבימוי איתן מושקובסקי. משחק: מתן קינר. שמו מסגיר אותו. הוא בנם של השחקנים אהובה יובל וגד קינר ונראה כהעתק של אביו, הפרופסור. קינר, 27, בוגר סמינר הקיבוצים, קופץ להצגת היחיד במקביל להצגת "פולרויד", שבה הוא משחק בהבימה. יש פרפרים בהצגת-יחיד ראשונה בשלב כה מוקדם של הקריירה? – "מה זה פרפרים?, יש דינוזאורים בבטן!"

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.