זה סיפור אהבה שהתחיל כמעט לפני 30 שנה, בין נערה ממושקפת, ירוקת עיניים, "חנונית", לא ממש יפה (או כך לפחות האמינה, כשנשקפה דמותה מן המראה) ממוצא מרוקני, שכולם בטוחים שהיא "שִכְנוֹזִית", לבין בחור שחרחר עם שיער אפרו, עיראקי, לא ממש שיא היופי, אבל חמוד.

הוא ניגן בתזמורת הנוער בלהקה הייצוגית, כבר היה פעם אחת בסיבוב הופעות בחו"ל.     כבר נגע בשמיים… היא עברה רק באחרונה מ"תזמורת ב' " לתזמורת הייצוגית, ו… איזו התרגשות, גם היא תיסע בפעם הראשונה לסיבוב הופעות בחו"ל, בקרוב. היא ניגנה בקול ב' של הקלרינטים; הוא – קצת מאחוריה, בשורה של כלי הנשיפה הכי גדולים בתזמורת: הקרנות, הטוּבּוּת; בחור צנום ורזה, אוחז בטובה הענקית שמאיימת למחוץ אותו ונושף בה במרץ.

הם הביטו זו בזה מדי פעם בהפסקה בביישנות, אבל לא נוצר קשר. הוא היה בוגר ממנה בשנה ומשהו, סוף כיתה י"ב, היא עמדה לסיים י"א. פער של ממש.

ואז, "הליצן" של התזמורת, בחור גבוה, נאה וחתיך, שראה מה מתרחש מול עיניו, הכיר ביניהם. כך נודע לו שהיא זקוקה לחומר לימוד בלשון לקראת הבגרות של סוף י"א, ולשם הגניב הצעה לדייט בצירוף מספר הטלפון שלו. היו שיחות טלפון מהוססות, פגישה, נשיקה ראשונה (שלה), ומאז – הם אחד.

נסעו בקיץ לסיבוב הופעות של התזמורת, נפגשו אצלו-אצלה; המשיכו להיות צמודים בצבא, והקשר הלך והתהדק; האהבה הלכה והתעצמה. כשנסעה אחרי הצבא לנפוש קצת בניו יורק, כתבה לו מדי יום. והוא, אחוז געגועים, הלך בערבי שישי להורים שלה, פניו נפולות ועצובות, כי הכיסא שלה היה ריק. 

כשחזרה לארץ, הוא בא עם הוריה לקבל את פניה בשדה התעופה, ובאותו יום החליטו למסד את הקשר. כעבור שנה הייתה חתונה יפה; הם היו חתן וכלה צעירים ונאים, שלא מעלים על דעתם מה צופן להם העתיד. שכרו דירה, עבדו, למדו, כמו כל הזוגות הצעירים.

אבל אז בא האקורד המאיים מ"החמישית" של בטהובן והרעיד את אמות הספים: טיפולי הפרייה קשים שנכשלו בזה אחר זה, דיכאון, סיפורי אימוץ, סרטן, בעיות לב, סוכרת. והוא אִיתה, לא מתייאש לרגע. מעודד, מזריק, מכוון, נוכח. "באשר תלכי – אלך".

והיא נופלת וקמה, ומה שמחזיק אותה שפויה, מתחזקת ומעודדת אף על פי כן ולמרות הכל, מעבר לחוסן פנימי שלה שמתגלה רק בזמנים קשים שכאלה, זה הוא. איש הטוּבָּה שלה.

חלפו עברו השנים, עשרים ומשהו שנים לא נגעו בכלי הנגינה שליוו את נעוריהם, והם מחליטים לחזור ולנגן. היא מנסה לנגן שוב בקלרינט ומגלה שנגינה זה כמו רכיבה על אופניים; שצריך רק להיזכר. הוא רוכש לעצמו טובה יפה ומבריקה ומנגן במקביל בשתי תזמורות בוגרים. שנה אחת הם מנגנים יחד, באותה תזמורת. שם מכנים אותו בשמו, ואותה "אשתו של הטובה" (כי זהו כלי מאוד חשוב בתזמורת). ערב אחד בשבוע דואגים לבייביסיטר, מתארגנים ויוצאים לתזמורת, כמו פעם. זה כיף, זה תורם לזוגיות, אבל הבריאות שלה מכריעה את הכף והיא מוותרת. הוא ממשיך, הולך ומשתפר, הולך ומשתבח. מאושר מן הנגינה.

ובין לבין, איש הטובה המסור שלה, בדרכו הדייקנית, מסדר מידי שבוע לאשת חיקו, אשת הקלרינט, את קופסת התרופות שלה, שדבר לא יחסר בה. כי הטובה לא יכול בלי אשת הקלרינט שלו, והקלרינט לא תחייה בלי איש הטוּבּה שלה. 

_______________________________________________________________________________

• 

  נטלי שוחט היא כותבת, עורכת, ארכיונאית ומידענית, בעלת האתר ערוך ומוכן