שישה מחזאים מחפשים תיאטרון

שר הביטחון משה איבגי מחכה להשתלת לב, התעללות בצבא, סיפור המתרחש באושוויץ והוראות הפעלה לאשה – אלה חלק מהנושאים, שיועלו הערב ומחר (חמישי-שישי) במיני פסטיבל "צו קריאה" ב"צוותא" תל-אביב: "אנחנו מחפשים מחזאים חדשים וצעירים, שיכבשו את הבמה"

Print Friendly

דילמה אנושית. איבגי. צילום: ענבל כהן-חמו

הם שישה מחזאים שעם המחזות, השופרות שלהם, טרם הבקיעו את חומות התיאטרון בארץ. כצעד בדרך לכיבוש היעד הם מסתערים הערב ומחר (חמישי ושישי) על מיני פסטיבל "צו קריאה", שייפתח בפעם השמינית ב"צוותא" תל-אביב, בתקווה שאולי שם יתגלה הסובול או המיטלפונקט הבא.

גם אם לא בטוח שזה יקרה, מר קולנוע, משה איבגי, יהיה בין השחקנים, שיטלו חלק בהקראות המבוימות של המחזות. תיאטרון "צוותא" יעניק למחזה, שחבר השופטים יבחר כמחזה הטוב ביותר, מענק תמיכה לפיתוחו ליצירה בימתית, רצוי ב"צוותא". אגב, לגבי תפאורות, אביזרים, תלבושות וסאונד אומרים המעורבים בעסק – "לא בבית-ספרנו".

דוגמה מובהקת למחזאים בפסטיבל מהווה מיכל אהרוני. היא המפורסמת מביניהם, אם כי מהמגרש הפוליטי, כיועצת תקשורת ואסטרטגיה של פוליטיקאים, ביניהם מאיר פרוש מאגודת ישראל, כשהתמודד על ראשות העיר ירושלים מול ניר ברקת. המחזות שכתבה לא חצו עד כה את סף התיאטרון הרפרטוארי. "לא ממש ניסיתי", היא אומרת את מה שיאמרו אחריה המחזאים האחרים בפסטיבל.

מהפוליטיקה לבמה. אהרוני. צילום: יותם קציר

כמי שהייתה מעורבת בצוות הקמפיין המוצלח של מרצ בבחירות האחרונות, אהרוני כתבה את "מקום בלב", מחזה שממנו מהדהדת השקפת עולמה. במרכזו עומד שר ביטחון (איבגי, לא תאמינו) עשוי ללא חת, שהצביע בכנסת בעד חוק האוסר על יהודים לקבל תרומת איברים ממי שאינם יהודים. כשהוא עצמו זקוק בדחיפות להשתלת לב, הלב הזמין היחיד הוא של פועל פלסטיני, שמצא את מותו בנפילה מפיגום. להפר את החוק או להציל את חייו? – זאת השאלה. אגב, את הקרדיולוג היהודי יגלם נורמן עיסא. עוד בהצגה: אלון דהאן והילה פלדמן.

אהרוני היא בעלת תואר שני בבימוי מאוניברסיטת מידלסקס, לונדון, אבל טרם ביימה עד כה. "מכיוון שאני ממילא מעורבת בתהליך הכנת ההצגה, העדפתי במאי עם קבלות", אומרת המחזאית שהשליכה את יהבה על שמעון מימרן, שהשתתף, כשחקן וכבמאי, בהקראות מבוימות ב"פותחים מסך" של תיאטרון בית ליסין.

"קהל אוהב לשמוע הקראות, לא רק לראות הצגות, מה שנותן חופש לדמיון", הוא אומר. "זהו פסטיבל, החושף מחזות הן לאנשי-תיאטרון והן לקהל שנהנה להיות מעורב באחד השלבים של תהליך העלאת הצגה, שבדרך כלל אינו חשוף אליו".

איך לביים הצגת-קריאה לעומת בימוי בתיאטרון, לדוגמה הצגת "יאקיש ופופצ'ה" של חנוך לוין, שביימת בגשר?

"כשאתה מביים קריאה, מטבע הדברים אתה לא מביים העמדות, כמו בתיאטרון, אבל אתה מביים שחקנים, אתה מביים סיטואציות".

"ציניות וסאטירה". עו"ד נצר. צילום: דנה מלברו

השחקנית הוותיקה מיכל ורד היא במאית הצגת "היומיומולדת" מאת איתמר נצר. "אין כאן יותר מדי בימוי", היא מודה. "במה נקייה, שלושה כיסאות, שלושה שחקנים ועבודה שנותנת כבוד לטקסט. זה נחוץ כעת, בתקופה שבה אין כבר חנוך לוין".

מה עושה הבמאית?

"היא יושבת וצוחקת, גם נהנית לראות איך תוך כדי עבודה על ההצגה, מתגלים כל הזמן דברים חדשים בהקראה".

לכל מקרה, ורד מסודרת כאן משפטית. נצר, מחבר המחזה ומי שמשחק בו עם רן בן-עזרא ושרון שלומי, הוא עורך דין פעיל, אבל כמי שהוא בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב גם משחק בהצגות מפרי-עטו. "יש בה ציניות, סאטירה ואף אנושיות רבה".

הדרמטורג וחוקר התיאטרון שי שבתאי נוגע במחזהו "אחים" (בימוי: נועה שכטר) בנושא החביב על התיאטרון הישראלי – צבא, כולל חשיפת פרשת התעללות. "פסטיבל 'צו קריאה' נותן לי לחשוף מחזה שלי לקהל".

מדוע לא באחד התיאטראות?

"שלחתי את המחזה גם לתיאטראות, אבל מ'צו קריאה' נענו ראשונים".

מילה של דרמטורג?

"חשיבותו של הפסטיבל, שהוא נותן את הבכורה לטקסט ולמחזאים, כשלקריאה יש קסם משלה, שעה שבה הטקסט יוצא החוצה. כאן המילים הן הדבר המרכזי ולא השואו הבימתי".

"עולם של גברים". בייטל-נתיב

"אני באה לפסטיבל 'צו קריאה' בגלל הדגש בו על המילה הכתובה", ממשיכה את דבריו שירלי בייטל-נתיב, מחברת המחזה "הוראות הפעלה" (בימוי: דניס שמע), שהיא גם סופרת ופזמונאית. "עצם חשיפת מחזאות מקורית היא פרויקט מבורך, לדעתי, העוזר למחזאים צעירים להיכנס לשוק".

התדפקת על שערי התיאטראות?

"אכן, התדפקתי, אבל קשה כאן מאוד להיכנס לעולם התיאטרון, שהוא די עולם סגור".

אגב, הוראות הפעלה של מה?

"המחזה מדבר על עולם של גברים בלבד. אל אחד מהם מגיעה קופסה מסתורית ובו מוצר חדש ונפלא, שהיצרן קרא לו 'אשה'. הוראות ההפעלה הן לגבי ה'מוצר' הזה".

"כתבתי מחזה וחיפשתי במה", מספר שי אזנקוט, המעלה את מחזהו "חלקת האדם" בבימוי עמיחי אלהרר. "כמי שכתב מחזות לילדים וגם הציג אותם, כאן זה מחזה ראשון שלי למבוגרים".

שנוגע בשואה.

"אכן, המחזה הוא עיבוד לאחד מספריו של ק.צטניק, 'פיפל', ומתרחש כולו בתוך מחנה ההשמדה אושוויץ. כשסיימתי לקרוא את הספר ועמדתי להחזיר אותו למדף, הרגשתי שחייבים לעשות עם זה משהו. בהתחלה לא ידעתי איך להפוך את הספר למחזה, אפילו לא היה לי שמץ של מושג, אבל הוא התגבש מתוך תחושת חובה".

עיבוד לספרו של צטניק. אזנקוט. צילום: אדי בלום

המחזה השישי בפסטיבל הוא "הלילה האחרון ברפת", מאת נועה כורם ובבימוי אפרת שטיינלאוף מסע בין זכרונות לבין העולם הממשי, שעה שבת מכינה את אמה לקראת המעבר לבית-אבות. כורם הולכת על התכל'ס. "אני בהחלט רואה בפסטיבל הזה שלב בדרך להפקה ממשית. הייתי שמחה מאוד אם בעקבותיו ההצגה שלנו תתקבל לאחד התיאטראות, אבל קודם הפסטיבל, שנראה לי כפתוח יותר לחומרים של מחברים לא מוכרים".

מדי שנה נכללים בפסטיבל שישה מחזות וחלקם מבשילים כדי הצגות בתיאטרון, מעיד אורן דולפין, המנהל האמנותי של "צו קריאה" מאז צאתו לאוויר העולם לפני שבע שנים. אנחנו נותנים ליווי דרמטורגי למחזות ומלווים באופן צמוד את המחזאים שמחזותיהם נבחרים".

פסטיבל "צו קריאה" הוא חלק מהפעילות התוססת בצוותא, שמנהלו, משה טנא, אומר בפירוש: "יש בתיאטרון הישראלי בעיה עם מחזות מקוריים. המחזאים הפעילים הם בני מעל 50-60 ואנחנו מחפשים מחזאים חדשים וצעירים, שיכבשו את הבמה".

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.