השתלת איברים היא טכנולוגיה רפואית שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה-20. בטכנולוגיה זו מוחלפים איברים, חלקי איברים או רקמות, שהגיעו לאי ספיקה סופנית, באיברים או רקמות תקינים. האיבר המושתל יכול להיות מאותו אדם לעצמו, מאדם אחר לאדם אחר או מבעלי חיים לבני אדם. איברים מושתלים יכולים להיות טבעיים או מלאכותיים, שלמים (כגון כליה, לב, כבד וכדו') או חלקיים (כגון שסתומי לב, עור, עצם וכדו'), כיום משתילים לפחות 21 סוגי איברים, חלקי איברים ורקמות. 

בתחילתה של פרשת תרומה מסופר, כי אלוקים מצווה את משה על התרומה באמרו "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים…" (שמות כ"ה ג'-ז'). תרומה זו היוותה את הבסיס להקמת המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (פס' ח'). 

כאשר מעיינים בפסוקים, מבחינים בכמה מילים החוזרות על עצמן ומהוות מוקד של התיאור המקראי. הפועל "להביא" חוזר מספר פעמים. כך גם המילה "תרומה", והשרש "נדב" חוזרים על עצמם. ביטוי בולט נוסף החוזר על עצמו "נדיב לב", "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כ"ה ב'), המילים החוזרות מהדהדות באזני הקורא ומעבירות את המסר כי הבאת התרומה הייתה מתוך נדיבות לב. הבאת התרומה לא נבעה רק מתוך כורח חיצוני של הציווי, אלא מתוך רצון פנימי והזדהות, עד כדי שהיה צורך להגביל את הרצון הבלתי מסויג "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר… ויכלא העם מהביא" (שם ל"ו ו') התרומות היו מעבר לצורך.

רבי שמשון רפאל הירש ביחס לנדיבות הלב כותב את הדברים הבאים: "משמעות 'נדב' היא נביעה ממקור פנימי… נדיב הוא אדם חופשי ובלתי תלוי, שמעשיו באים רק מכוח ציווי פנימיותו… בא הכתוב ומטעים את תכונת הנדיבות על ידי צירוף המילה 'לב', נדיב לב, ובהבלטה יתירה 'נדיב ליבו' ליבו שלו. בכך מרחיק הכתוב כל דרך של כפייה ואף כל השפעה חיצונית העשויה לכוון את מעשה המתנדב…" (רש"ר הירש, שמות ל"ה ה').

ביטוי נוסף מיוחד החוזר על עצמו מספר פעמים הוא, "חכם לב", ביטוי זה מתאר את עושי המלאכה, האומנים, עשייתם ביטאה לא רק את כישרונם הגדול, אלא גם את רוחב ליבם "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ד"…" (שמות ל"ה ה'). מלאכת המשכן איננה רק מעשה חיצוני של בניית חפצים לפי תכנית מדויקת, אלא מעשה רוחני צרוף ועמוק הנובע ממקור פנימי, המשכן מחייב לב עניינו השראת שכינה,. "הלב" הוא שחיבר בין הנדיב שהביא את התרומה, לבין "חכם הלב", העושה את המלאכה. ביטוי נוסף הקושר את הלב עם מעשה המשכן הוא הפעל "נשא" "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו…" (שם ל"ה פס' כ"א) ובהקשר עם הבאת התרומה, "כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה" (שם ל"ה פס' כ"א), זה המכנה המשותף למביאים ולעושים נדבת הלב, חכמינו אמרו, "רחמא לבא בעי" (הקב"ה את הלב מבקש) (סנהדרין ק"ו ע"ב). 

השתלת איברים הפכו זה מכבר לפרוצדורה רפואית נפוצה. בשנים האחרונות הורחב השימוש באיברים מן החי, כשבין הסיבות לכך אפשר למנות את המחסור באיברים מן המת, ואת ההתקדמות הרפואית המאפשרת השתלות מוצלחות מן החי באמצעות תרופות נוגדות דחייה, ובאמצעות התאמה טובה יותר בין תורם האיבר למקבלו. איברים או רקמות ברי השתלה מתורם חי, הם דם ומוצריו, מוח עצם, כליה, אונת כבד ואונת ריאה, יתר האיברים הינם ברי השתלה רק מתורם מת.

יש מחלוקת בין מפרשי התורה מתי נאמרה פרשתנו למשה רבנו. לדעת רש"י "מעשה העגל קודם לציווי למלאכת המשכן ימים רבים" (רש"י שמות ל"א י"ח), מה גרם למהפך הכרונולוגי בדרשה זו, שלכאורה הוא מנוגד לסדר שבתורה? לפי הבנת רש"י, המשכן מהווה מעין כפרה על מעשה העגל, חטא העגל היה טעון כפרה, ואחרי הכפרה היה צורך בסימן חיצוני, שנסלח החטא והשכינה שבה לשכון בקרב ישראל. על כן הפך את הסדר "אין מוקדם ומאוחר בתורה". גישה זו מגובה במדרשי חז"ל "…אמר הקב"ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב וגו', ולכן מתכפרין בזהב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם – זהב.." (מדרש תנחומא פרשה ח").

ומדוע רק לאחר חטא העגל היה צורך במשכן? על כך השיב הספורנו והסביר: בתחילה הייתה הקדושה מתפשטת על כל יחיד ויחיד ומצויה בכל מקום ומקום, לאחר חטא העגל, בו הובדלו הלווים והכוהנים מכלל העם לעבודת המקדש כשהתברר שהם לא נטלו חלק במעשה העגל, ולאחר שסגדו ישראל לעגל הזהב קרוץ חומר, החליט אלוקים להתגלות במסגרת החומר ובמקום מוגבל, במשכן. (ע"פ ספורנו שם, ובסוף פרשת משפטים).

לעומתם, הרמב"ן סבר כי הציווי למלאכת המשכן ניתן מיד לאחר שקיבלו ישראל עליהם את הברית ושמעו את עשרת הדברות, הציווי להקמת המשכן על פרטיו הוא ההמשך המתבקש למעמד הר-סיני. "והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות בו שכינתו ביניהם … וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד ששכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר" (רמב"ן שמות כ"ה ב'), דבריו של הרמב"ן מהווים המשך ישיר לדבריו בהקדמתו לספר שמות ולפיה כשיצאו ישראל ממצרים, אף שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים. "…וכשבאו אל הר סיני ועשו מקדש ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם…ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו עניין המקדש, ובהיות כבוד ד' מלא אותו תמיד" (רמב"ן הקדמה לספר שמות).

כלומר, המיוחד והחד פעמי שבגאולת ישראל היה דבר הגיעם לקרבת אלוקים, וזאת על ידי מעמד הר סיני מחד גיסא, ויצירת סדרים קבועים, המסמלים את קירבת ד' בצורה מוחשית על ידי עשיית המשכן מאידך גיסא. דבריו הם תשובה מאלפת לבעיה האם יש במצוות בניין המשכן משום ויתור להלך רוחם ולמנהגיהם של בני אותו הדור גרידא, או שיש בו תכלית מוחלטת לגופה? הרמב"ן קובע, גאולה אינה חופש מעבדות לבד, אלא קירבת אלוקים ובניית משכן.

הגישה הרווחת לתרומת איברים מתבססת ביסודה על אלטרואיזם. המחסור באיברים להשתלה היא בעיה כלל עולמית, שיצרה קונפליקט בין האלטרואיזם כגישה המסורתית לתרומת איברים לבין פתרונות חלופיים המבוססים על גישה תועלתנית. בישראל מבוצעות השתלות זה כ-40 שנה. ממשלות רבות יוצאות בקמפיינים שונים. הממסד הרפואי מחפש דרכים להרחבת מעגל התורמים, אך שולל שוב ושוב את נושא מכירת האיברים. חוסר באיברים להשתלה והרצון להרחבת מעגל התורמים מעבר לקרוב מדרגה ראשונה, מעלה את החשש מפני סחר איברים.

האם לפי המשפט העברי רשאי אדם לקבל תמורה עבור תרומת איבר? ברצוני להפנות את הקורא למחזה "הסוחר מוונציה" המוכר גם כן בשמו "משפט שיילוק", מאת ויליאם שייקספיר. המחזה מתאר את שיילוק מחתים את הסוחר מוונציה, הצעיר האיטלקי, אנטוניו, על ערבות, לפיה אם לא ישלם ידידו של אנטוניו בסאניו את חובו לשיילוק, ישלם אנטוניו את החוב בליטרת בשר מבשרו. בית המשפט הוונציאני דן בחוזה בו אמורים היו לשקול ליטרא בשר מגופו של אנטוניו. מוכן היה שיילוק, המלווה בריבית, להפסיד את כל ממונו ובלבד שישקלו ליטרא בשר מגופו של אנטוניו אשר פגע בכבודו. משפט זה מקובל לשייכו לצרור האשמות אנטישמיות אחרות הקשורות בעובדה כי יהודים בדרך כלל עסקו בהלוואה בריבית.

הרב יוסף שלמה זוין דן בספרו כיצד היה מתייחס בית דין הדן על פי תורת ישראל לתביעה שכזו, לדעתו, אין כל תוקף לחוזה, לא ניתן לערוב לחוב בליטרא בשר! ומספר ראיות הביא לכך. ראשונה, אין האדם בעלים על גופו "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו…" (רמב"ם חובל ומזיק פר" ה" הל" א") לדעת הרב, כיון שאין האדם רשאי לחבול בעצמו גם אין לו רשות לקבל תמורה עבור איבריו "…כיון שאינו בעלים על גופו, גם אין גופו נחשב כרכושו! וממילא אינו יכול לקבל תמורה עבור איבר מאיברי גופו".

ראיה שנייה, כאשר אדם חבל בחברו חייב הוא על פי התורה לשלם חמישה דברים. תשלומים אלו אינם על חסרון האבר שנלקח, אלא כופר וקנס על המעשה שעשה, כלשון הרמב"ם "זה שנאמר בתורה "כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו", אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה, ולפיכך משלם נזקו" (חובל ומזיק פרק א" הלכה ג'). כיוון שאין האדם בעלים על גופו, על כן משלמים לו רק את שכר העבודה שהפסיד בעקבות הנזק, ולא את ערך האיבר עצמו שהפסיד, על כן משלמים לו רק "נזק", פחת הדמים שנפחת בעקבות הפציעה, והיותו כעת מוגבל בשוק העבודה.

ראיה שלישית: דין הודאת בעל דין "…גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים…"(רמב"ם סנהדרין פי"ח ה"ו) בשונה מענייני ממון בהם אנו אומרים "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", אדם שהרשיע את עצמו בחוב מתחייב בעקבות הודאתו גם לשלם, וטעמו של ההבדל בין ממונות ונפשות לפי שאין נפשו של האדם קניינו אלא קניין של הקב"ה, שנאמר "הנפשות לי הנה" (יחזקאל פרק י"ח ד") על כן לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ("לאור ההלכה" מעמוד שי"ח ואילך).

התפיסה המוסרית-נורמטיבית וההסדרים החוקיים במרבית מדינות העולם המערבי אוסרים מתן ו/או קבלה כלשהי עבור תרומת איברים, אך גם במדינות אלו יש מאגר לא מבוטל של תורמים חיים שאינם קרובי משפחה. לא כל כך ברור כיצד מבוצע הליך זה. בשנת 2008 הועבר בכנסת חוק הקובע כי אדם חי שתרם מאיבריו יקבל לאחר התרומה מעמד של חולה במחלה כרונית, שיהיה זכאי להטבות כספיות, פטור מתשלומים מסוימים, פיצויים והחזרי הוצאות על טיפולים הכרוכים בנטילת האיבר, ותעודת הוקרה מהמדינה. החוק אוסר מכירת איברים או קבלת תמורה עבור תיווך.

בשאלה של קבלת תמורה בעבור איברים דנו פוסקים רבים. הרב שאול ישראלי סבר כי יש לאדם בעלות מסוימת על גופו, אם כי אין זו בעלות מוחלטת, גם הקב"ה שותף ("עמוד הימיני" סי' ט"ז אות ט"ז-ל"ב, עמ' קצ"ה-ר"ה) לפיכך רשאי הוא לקבל תמורה ישירה עבור איבר.

בספרו "שאלות ותשובות חוות בנימין", כתב הרב ישראלי: "מאחר שתרומת איברים מן החי היא בגדר מצווה ומידת חסידות, ולא בגדר חיוב מעשי – רשאי התורם לקבל שכר, ודינו כדין ניזק ונחבל, שחייבים לו חמישה תשלומים, אין אפוא שום סיבה לאסור על התורם מגופו לבקש ולקבל תשלום תמורת תרומתו. גובה התשלום ניתן להיקבע על ידי התניה בין התורם לבין מי ממשפחת מקבל ההשתלה תשלום זה, כל עוד הוא בגבולות סבירים, אין לראות זאת כסחטנות או כבלתי מוסרי, מאחר שלתורם נגרם בזה סבל גופני ולעיתים גם נפשי, וכאמור כבר נקבע, שאין אדם מוחל על ראשי איברים".

ומה ביחס לכל אותן חששות מוצדקים, שאסרו את הסחר החוקי באיברים? על כך כתב הרב: "ההיתר לתשלום הוא רק לתורם עצמו, אבל יש איסור על המתווך לקחת תשלום, בין אם הוא אדם פרטי או מוסד ציבורי. המתווך מחויב בעשיית המצווה של הצלת נפשות בדרך של טרחא, ללא נזק או חבלה בגופו, וכמו כן בדרך כזו אנו ניצלים מסכנת התפתחות מסחור באיברים. ראוי לעגן איסור זה בחוק" (שו"ת "חוות בנימין" ח"ג סי' ק"ט).

הרב יעקב אריאל, בהתייחסו לשאלה זו, הביא את דעותיהם של שני גדולים אלו שציינתי וצידד בדעתו של הרב זוין, שאין האדם רשאי לקבל תמורה כספית עבור איבריו, או משום שאין לו בעלות עליהם, או משום שאינם עומדים לסחורה ואין להם ערך כספי. לדעתו, כשיש צורך של פיקוח נפש באברי האדם, ואין בנטילתם סיכון – חובתו של האדם לתת אותם למי שזקוק להם מדין השבת אבידה ומדין "לא תעמוד על דם רעך", ואז אסור לו ליטול שכר על המצווה שקיים. מיהו שכר בטלה, על הזמן שמבטל, וכן דמי צער – רשאי ליטול. אלא שאין שיעור לדמי הצער. והיה מקום לכל תורם לקבוע את שכרו. ואע"פ שיש טעם לפגם בכך, הרי מצד אחר יש חשש שללא פיצוי הוגן עלול להיווצר מחסור חמור בתורמים. כדי למנוע חששות אלו ראוי שהמדינה תתקן תקנות מתאימות שיעודדו את התורמים לתרום וימנעו שחיתויות. (מכירת איברים להשתלה, אהלה של תורה, ח' חו"מ סי' ק' עמ' 483-490)

הכותב הוא הרב של המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי (איכילוב)