כששמעתי את חברת הכנסת ד"ר רות קלדרון נואמת בפעם הראשונה בכנסת, קשה היה לי לעצור את דמעותיי. נזכרתי כיצד כילדה התקנאתי בתפילת הגברים במניין ובהמשך, נזכרתי במחשבותיי כיצד תוכל ילדה דתית להיות צנחנית, בדיוק כמו חנה סנש.

לימים, זכיתי למלא חלק גדול מן התשוקה לתלמוד שעליה דיברה ח"כ קלדרון. למדתי והייתי לטוענת רבנית מן המחזור הראשון. הצלילה לטקסטים מן המקרא דרך המשנה והתלמוד, וכלה בטור ושולחן ערוך על נושאי הכלים שלהם בדרך לפסיקה ההלכתית, יש בה כל כך הרבה חן, חוכמה, תבונה, הדר, זוהר ועומק משפטי, עד שאני עומדת ומשתאה בכל פעם מחדש כיצד זה המשפט העברי המפואר שלנו נדחק כל כך לקרן זווית, ובמקומו מככבים בארץ המשפט העותמאני, המנדטורי והאמריקני.

כתבתי בעבר על הערגה הניכרת בעיניהם של שופטי בית המשפט העליון, כשמצטטים להם מן המשפט הזר, ושאלתי את עצמי מתי נראה את אותה התעוררות בעיניהם למשמע ציטוט מן המשפט העברי.

חלק מתאוותי זו התגשם כאשר קלטו מצלמות הכנסת את מבטיהם של כל הנוכחים – חילוניים, דתיים ובעיקר חרדים – תוך כדי נאומה של קלדרון.

לא זו בלבד שהיא מביאה את לימוד התורה לבימה המרכזית במשכן הכנסת, אלא שהיא מביאה איתה משב של תורה נשית, רחומה (ובארמית במשמעות "אהובה"), תורה שלמה יותר משום הראייה החברתית שלה, של אישה, של בית. על ברכת "ברוך שעשני כרצונו" מסביר הראי"ה קוק (האב), שאישה קרובה יותר למעשה הבריאה, ועל כן מברכת כך. אפשר למצוא בפירושו אפולוגטיקה, אבל תורה כמו שמשמיעה ד"ר רות קלדרון בבתי המדרש השונים מבהירה לכול שגברים ונשים צריכים ללמוד לסגל לעצמם דרך לימוד "נשית", מכילה וגואלת. כנסת ישראל מהווה גם צומת מרכזי לצמיחה של שוויון מגדרי, ויש מקום להציב את ההבדלים הרצויים בין פוליטיקה גברית לזו הנשית. האתגר איננו עוד I can do better. עליו להיות : I can do it in a different style. וכמה כדאי לפוליטיקאיות לשים את ליבן לתובנה הזו.

הליכה בתולית בין המילים והאותיות, בלי מחויבות

לימים זכיתי  ללמוד ב"אלול", בית המדרש שייסדה רות קלדרון בירושלים. אכן, לומדים שם גברים ונשים, חילוניים ודתיים. למדתי רבות על אודות לימוד "יחף", כלומר – חף ממחויבות לפרשנות המסורתית של טקסטים, שיטוט בטקסטים קמאיים כמו גם בספרות של המאות האחרונות, דיסציפלינות שונות של הכלה הכוללות גם אמנות על גווניה. קשה להעביר במילים עד כמה מרתק היה המסע הזה. בכל שנה בוחרים שם מסכת שאותה לומדים לאורך השנה. באחת השנים למדנו  "יומא", המסכת על יום הכיפורים. הלימוד כלל גם התעמקות בסיפור על רב רחומי, אותו סיפור שהובא בנאום בכנסת. היו שם דיונים מטלטלים על טקסים של כל הדתות, וגם, איך לא, התעסקות פרטנית במלחמת יום הכיפורים הנוראה ההיא של  73', ההשלכות על התפישה החילונית של יום הכיפורים מאז, וגם סיורים ושיחות עומק בקיבוץ בית השיטה. לא עוד כללים שהתורה נלמדת על פיהם, אלא הליכה בתולית בין המילים והאותיות, בלי מחויבות, כבר אמרנו?

לכאורה, החלומות מתגשמים. אבל רק לכאורה. קשה להיות זו שמשביתה את השמחה. או, איך אמר אולמרט? לא פופולרית. אני מבקשת  להיות לא פופולרית, משום שקשה להתהדר במעטפת יפה למדרשי חז"ל, ואפילו בידיעה של הש"ס השלם, כאשר עניינה של ההשראה הזו מסתכם על פי רוב בפואטיקה ורומנטיקה, בפולקלור ובאימוץ ההמלצות רק אם וכאשר הן נראות לנו, להבדיל ממחויבות לקוד הלכתי כלשהו.

לא רק פולקלור, לא רק אסתטיקה, לא רק פואטיקה

צריך להתעכב מעט על המשמעות של "מחויבות הלכתית לקוד כלשהו". אם יש גישה שחיבלה באופי הפלורליסטי של ההלכה היהודית האותנטית, הרי זוהי הגישה החרדית שרווחת במאה השנים האחרונות. התפישה כאילו אין בהלכה האורתודוקסית מספיק מנעד כדי להכיל את רוחה של תקופה נתונה, הופכת אותה לאוסף של חומרות שקשה אפילו לעקוב אחריהן. ולא היא. נכון שדרושים רבנים אורתודוקסים בעלי אומץ, עם כתפיים מספיק רחבות של פסיקה מחויבת לעקרונות ההלכתיים, אך גם מעודכנת לפי הצרכים המיוחדים כמו שמרמזת המילה "הלכה" עצמה, לשון: הליכה. אבל המענה לצרכים האלה איננו "תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול". המענה צריך להיות: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". המעשה הוא רצון הבורא כפי שהוא מתגלם בעולם הזה, לא רק פולקלור, לא רק אסתטיקה, לא רק פואטיקה, לא איזשהו געגוע לשפה ולמנגינתה שיכולים למלא איזושהי פונקציה שאכן קושרת אותנו יחד לעם אחד. דרושה מחויבות לתורת ישראל, לארץ ישראל ולעם ישראל, כדי להמשיך לשמר אותו במתכונת אחידה עד כמה שאפשר, גם אם המכנה המשותף נמוך מציפיותיהם של חלק מבני עמנו, אבל כזו שכל אחד יוכל להיות מיוחס אליה.

את הסטארט-אפ שמציעה רות קלדרון, כלומר שכל אחד יטה את ליבו לכיוון המשתלם של יהדות והמקורות "כבקשתו", כבר הגה מישהו, לפני 2013 שנים.

יהדות היא משהו אחר, יותר אפור לעתים, אבל כלי עבודה שאיננו נשחק ואיננו מתכופף לכל רוח מצויה. תורת חיים שאפשר וצריך לחיות על פיה, להבדיל מכל סוג של תרבות, שהיא חשובה אבל לא מספקת.

בכל מקרה, עצם האתגר שמביאים קלדרון וחבריה להיכלות האומה יש בו כדי לעורר את כולנו לשמור ולעשות, בעיקר לעשות.