איך הגיעו הזועבי'ז לכנסת ומה הם מייצגים?

אילו סירב יאיר לפיד לשתף פעולה עם חנין זועבי, מעטים היו מותחים עליו ביקורת. סערת המחאות התעוררה בגלל אות אחת – האות ז'. לפיד לא סירב לשתף פעולה עם הגברת האחת, חנין זועבי, אלא עם ה"זועבי'ז". הכול הבינו שהכוונה היא לכל חברי-הכנסת הערביים

Print Friendly

התרומה היחידה עד כה של יאיר לפיד לפולקלור הישראלי היא סירובו להצטרף לגוש חוסם יחד עם "הזועבי'ז". 

משפחת אל-זועבי היא חמולה גדולה באזור נצרת. אחדים מחברי המשפחה היו חברי כנסת בשנים הראשונות של המדינה. כולם היו חברים במפלגות ציוניות, או בסיעות ערביות המסונפות למפלגות ציוניות. 

ח"כ חנין זועבי (צילום: אתר הכנסת)

שנואה בזכות עצמה. ח"כ חנין זועבי (צילום: אתר הכנסת)

חברת-הכנסת הנוכחית הנושאת את השם הזה היא חנין זועבי, הנציגה בת ה-44 של מפלגת בל"ד. מייסד המפלגה, עזמי בישארה, נטש את ישראל אחרי שהואשם בעבירה בטחונית. לדבריו, הוא סובל מסוכרת קשה, ועל כן אינו יכול להרשות לעצמו להיאסר. 

ואולם, חברת הכנסת חנין זועבי שנואה בזכות עצמה. יש לה כישרון מיוחד לעורר את חמתם של יהודים ישראלים. היא פרובוקטיבית בכוונה, מחוספסת ומרגיזה. פעם הותקפה גופנית על דוכן הכנסת על-ידי אחת הקלגסיות של אביגדור ליברמן. היא לא נסוגה. 

המעשה שהביא לה את מרב הפרסום והשנאה היה עלייתה לאוניה "מאווי מרמרה", שניסתה לפרוץ את המצור על עזה. התקרית הימית, שבה נהרגו תשעה תורכים בידי חיילי צה"ל, גרמה לצונאמי של רגשות בישראל. זועבי נקראה בוגדת. אזרחים ערבים רבים מעריצים את אומץ-הלב שלה, אך זה לא מנע ממפלגתה לאבד מנדט אחד בבחירות האחרונות. זועבי עצמה נבחרה לכנסת מחדש. 

עכשיו חנין זועבי היא האובייקט המועדף לשנאה. לא מכבר פרסם עיתונאי מכובד את תמונתה לצד התצלום של שרה נתניהו וטען שאלה הן שתי הנשים השנואות ביותר במדינה – זו מימין וזו משמאל. 

לכן, אילו סירב לפיד לשתף פעולה עם חנין זועבי, מעטים היו מותחים עליו ביקורת. סערת המחאות התעוררה בגלל אות אחת – האות ז'. לפיד לא סירב לשתף פעולה עם הגברת האחת, חנין זועבי, אלא עם ה"זועבי'ז". הכול הבינו שהכוונה היא לכל חברי-הכנסת הערביים. 

"גזען!" קראו רבים. "זה בלתי נסבל!" 

קיר זכוכית חוצץ בין הח"כים הערבים לבין עמיתיהם היהודים 

קריאות אלה היו משכנעות לולא עובדה אחת: בכל המאמצים הממושכים להקמת קואליציה חדשה לא הציע איש להכליל בה את הסיעות הערביות. 

יש שלוש מפלגות "ערביות" בכנסת – בל"ד, חד"ש ותע"ל ("ערביות" במרכאות, מפני שיש לחד"ש ח"כ יהודי, דב חנין, הזוכה להערכה רבה. אך כמעט כל בוחרי חד"ש הם ערבים, ומספר היהודים שהצביעו בעדה אף ירד הפעם). 

חברי הסיעות האלה חיים למעשה בגטו פרלמנטרי. הם פועלים כשאר הח"כים, נהנים מזכויות מלאות, אחד מהם הוא סגן היו"ר ומנהל ישיבות. בתיאוריה, הם רשאים לשאת את נאומיהם בערבית, אך כולם מעדיפים לדבר עברית. 

אך קיר זכוכית חוצץ בינם לבין עמיתיהם היהודים. יש הסכם אילם בין הח"כים היהודים שאין להכליל אותם בשום קואליציה. הכי קרוב הם הגיעו בימי יצחק רבין. אמנם, גם הוא לא הכניס אותם לקואליציה שלו, אך הוא נשען על תמיכתם "מבחוץ". לולא כן לא היינו מגיעים להסכם אוסלו ההיסטורי, ורבין לא היה נרצח. אחת ההאשמות החמורות ביותר שהוטחו בפני רבין במסע ההסתה נגדו הייתה שהוא מוסר חלקי מולדת לנוכרים למרות שאין לו "רוב יהודי". אחד מראשי המסיתים היה בנימין נתניהו. 

* * *

אפשר לשאול איך הגיעו הערבים בכלל לכנסת. 

זה בהחלט לא היה מובן מאליו. הרי ישראל הוגדרה במגילת העצמאות כ"מדינה יהודית". מדוע ניתן לערבים להשתתף בחקיקת חוקיה של המדינה היהודית? מדוע בכלל הוענקה להם אזרחות? 

בדיונים החשאיים שקדמו להקמת המדינה היה על כך ויכוח חריף. דויד בן-גוריון הוא שהחליט בסוף. הוא היה מודאג מדעת-הקהל העולמית, בייחוד בשעה שישראל נאבקה על קבלתה כחברה באו"ם. מכיוון שבן-גוריון היה פוליטיקאי, הוא ידע לשלב את האינטרס הלאומי באינטרס הפרטי שלו. 

דוד בן-גוריון בראש השולחן ושרי הממשלה הראשונה. משמאל לימין: גולדה מאיר, שניאור זלמן שזר, בכור שטרית, יעקב מיימיון - קצרן הממשלה, דב יוסף, אליעזר קפלן, משה שרת, זאב שרף (מזכיר הממשלה), פנחס רוזן, דוד רמז, חיים משה שפירא, הרב לוין, הרב מימון, 1.5.49. הצילום מתוך אתר הכנסת

הכנסת הראשונה נבחרה בינואר 1949, בשעה שהמלחמה הייתה עדיין בעיצומה (אני זוכר שהצבעתי בקלפי הסמוכה לבית-ההארחה הצבאי שבו שהיתי אחרי פציעתי). באותה תקופה היו הערבים, שנותרו בשטח ישראל אחרי ה"נכבה", כפופים ל"ממשל צבאי", שהפך כל ערבי תלוי לחלוטין במושל, עד לפרט הקטן ביותר של חייו. 

בן-גוריון דאג לכך שהאזרחים הערבים, שנהנו מחופש הבחירה, יבחרו במפא"י. לראשי החמולות הובהר שאם לא יספקו למפלגה את מספר הקולות שנקבע לכל אחד מהם, חייהם לא יהיו חיים. לכל אחד מהם נאמר איך בדיוק להצביע – למפא"י עצמה, או לאחת הסיעות הערביות שהוקמו על-ידי מפא"י למטרה זו בדיוק. נאמר להם גם אם להצביע בפתק העברי או הערבי, איך לקפל את הפתק ועוד. כך היה ניתן לפקח על ההצבעה של כל משפחה. 

בלי הקולות השבויים האלה לא היה בן-גוריון יכול להקים את הקואליציות שלו במשך 15 שנות שלטונו במדינה. 

אחרי ה"נכבה" של תש"ח, הערבים שנותרו בישראל היו במצב של הלם. הם לא יכלו ולא העזו להתנגד לממשלה בכל דרך שהיא.

החריגה היחידה הייתה המפלגת הקומוניסטית. במהלך תש"ח הייתה קיימת ברית הדוקה בין ההנהגה הציונית ובין סטלין, שסיפק לנו כמעט את כל הנשק שלנו. הברית הזאת נמשכה שנים אחדות, עד שישראל התחברה סופית למערב ועד שסטלין לקה סופית בפרנויה אנטישמית. 

בינתיים ביססה המפלגה הקומוניסטית בארץ את מעמדה בקרב הציבור הערבי. היא הייתה בפועל מפלגה ערבית, למרות שמוסקווה – מטעמים שלה – עמדה על כך שהמזכ"ל יהיה תמיד יהודי. היחסים בין הנהגת המפלגה והממשלה היו מלאים בסתירות – בעוד שהמפלגה נסבלה בגלל קשריה עם ברית המועצות, השב"כ ירד מדי פעם לחייה, בטענה שהיא גיס חמישי. 

מכיוון ששום מפלגה ערבית אחרת לא הורשתה להתקיים (חוץ מאותן סיעות של סוכני-מפא"י שהזכרתי), נהנו הקומוניסטים למעשה ממונופול ברחוב הערבי. אחיזתה של המפלגה בערים ובכפרים הערביים הייתה דומה לאחיזת-החנק של מפא"י ברחוב היהודי עד למהפך של 1977. 

אחרי שבן-גוריון סולק ב-1963 מהשלטון על-ידי המפלגה שלו, השתפר היחס הרשמי כלפי האזרחים הערבים. הממשל הצבאי בוטל רשמית ב-1966 (זאת הייתה אחת ההצבעות הראשונות שלי בכנסת). לבסוף הותר למפלגה ערביות חדשות לפעול, והן נכנסו לכנסת. היחסים בין הערבים והמדינה נכנסו לשלב חדש – שלב שקשה להגדירו. 

* * *

ישראל מוגדרת רשמית כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". יש החושבים שזה אוקסימורון – סתירה עצמית: אם זאת מדינה יהודית, איך היא יכולה להיות מדינה דמוקרטית? ואם היא דמוקרטית, איך היא יכולה להיות יהודית? הטענה הרשמית היא שהמדינה היא יהודית באופייה, אך כל אזרחיה נהנים (או צריכים ליהנות) מזכויות שוות. 

בפועל, ישראל מעולם לא התעמתה עם הסתירה היסודית: מהו מעמדו של מיעוט לאומי במדינה שמזוהה לגמרי עם הרוב הלאומי? איך יכולים האזרחים הערבים להיות באמת שווים במדינה הטוענת שהיא "מדינת-הלאום של העם היהודי"? 

החל בחוק השבות, שחל רק על יהודים וצאצאיהם, דרך חוק האזרחות, המבדיל נחרצות בין יהודים ולא-יהודים, וכלה בעשרות החוקים המעניקים הטבות מיוחדת למי ש"חוק השבות עשוי היה לחול עליו" – אין שוויון אמיתי. בפועל חדורה החברה כולה באפליה זו, אם בגלוי ואם בהיחבא. 

ישראלים רבים מכריזים שהם מואסים באפליה, אך טוענים שדמוקרטיות מערביות אחרות אינן מתייחסות למיעוטים הלאומיים שלהן בצורה טובה יותר. 

"המדינה שלי לוחמת בעם שלי" 

ח"כ אחמד טיבי (צילום: אתר הכנסת)

יותר ישראלי מרוב הישראלים, ח"כ אחמד טיבי (צילום: אתר הכנסת)

דור שלישי של "ערביי ישראל" (אני מתעב מונח זה, ואסרתי על השימוש בו ב"העולם הזה") אינו פוחד עוד מהממשלה, אך הוא חי במין ערפל נפשי. הוא מגדיר את עצמו בגאווה כ"פלסטיני" ותומך במאבק הלאומי של תושבי השטחים הכבושים, אך הוא גם הופך ליותר ויותר ישראלי. עבד-אל-עזיז זועבי, בן אחר של המשפחה, שהיה ח"כ מטעם מפ"ם בשנות ה-60, טבע את האימרה: "המדינה שלי לוחמת בעם שלי". חבר-הכנסת הערבי הבולט ביותר כיום, אחמד טיבי, שהיה יועץ קרוב של יאסר ערפאת, הוא בעיני יותר ישראלי מכול חברי הכנסת, הן באופיו והן בהתנהגותו. 

למעשה, האזרחים הערבים משולבים בחברה הישראלית הרבה יותר מכפי שנדמה. חולים יהודים רבים בבתי-החולים הממשלתיים אינם מודעים לעובדה שגם הרופא וגם האח המטפלים בהם הם ערבים. בתחרויות כדורגל, כאשר החוליגנים היהודיים צועקים "מוות לערבים!", יריביהם הערבים צועקים "אללה אכבר!" 

לפני מספר שנים הציע אביגדור ליברמן שהערים והכפרים הערביים השוכנים בישראל ליד הקו הירוק יסופחו למדינה הפלסטינית העתידית, ובתמורה יסופחו לישראל גושי-ההתנחלות השוכנים בצד השני של הגבול. ההצעה עוררה סערה של מחאות בקרב האוכלוסייה הערבית. אף לא דובר ערבי אחד תמך ברעיון.

ואולם, המרירות המתגברת של האזרחים הערבים דוחפת את הח"כים הערבים לעמדות קיצוניות ולהתבטאויות חריפות יותר ויותר, בעוד שהפוליטיקאים היהודים הימנים הופכים לגזענים יותר ויותר קיצונים. כך מתרחבת והולכת התהום בין שני המחנות בכנסת. 

ההתקפה של לפיד על ה"זועבי'ז" הייתה, אם כן, אמצעי מחוכם להתחבב על ה"מיינסטרים" היהודי. חנין זועבי, כמובן, חגגה. 

[related-posts title="מאמרים קודמים מאת אורי אבנרי"]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, דמוקרטיה, חברה וסביבה, מאמרי עמדה, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על איך הגיעו הזועבי'ז לכנסת ומה הם מייצגים?

  1. מאת יוריק קרמר‏:

    יאיר לפיד נהג בחוכמה פוליטית, כאשר הכריז כי לא יקים גוש חוסם עם הזועבי'ז. חנין זועבי היא באמת האשה השנואה ביותר במגזר היהודי ולפיד זכה, אוטומטית, לאהדה יהודית מן הימין ועד המרכז ואולי גם מצד חלק מתומכי השמאל. לאחר יממה או שתיים, שבהן ליקט את האהדה הרבה על דבריו, התקשר אל ד"ר אחמד טיבי כדי "להסביר". ד"ר טיבי הוא ה"ערבי מחמד" בכנסת. כלומר, מן המרכז היהודי ועד השמאל מעריכים ומחבבים אותו. בכך הצהיר, לכאורה, יאיר לפיד כי איננו מתנגד לכל הערבים. בזכות אמירה זו, קיבל בחזרה אהדת חלק מתומכי המרכז והשמאל.
    חוכמה פוליטית מעולה.
    כדאי לזכור זאת כאשר בוחנים את התנהגותו והצהרותיו של ח"כ (עוד מעט השר) יאיר לפיד.