איך זה נגמר בסוף כולם יודעים

המידע הוא מים זורמים. שטף שאין דרך לעצור. מידע שיוצא החוצה, אין דרך להחזירו לצינור ואת הצינור הזה אי אפשר לאטום. מוטקה קידר שייך לזמנים אחרים. אין דרך לעצור ובטח לא להחזיר סוסים פראיים שפרצו את דלת האורווה ויצאו בדהרה למרחב

Print Friendly

אנחנו לא יודעים דבר על בן זיגייר, בן אלון, בן אלן (ז"ל), יהיה שמו המדויק אשר יהיה; אנחנו לא יודעים עליו כמעט כלום. וגם אם ידענו, ספק אם היינו יכולים לכתוב עליו משהו. בעצם אין ספק: לא היינו יכולים. היה או לא היה סוכן מוסד; היה או לא היה חלש בעמידה בלחצים; היה או לא היה בדובאיי; היה או לא היה פטפטן. היה או לא היה בוגד. אנחנו לא יודעים.

זהו בן זיגייר/אלון - האסיר שהתאבד (צילום: מכתבת הטלוויזיה האוסטרלית)

בן זיגייר. מת בבידוד (מהתחקיר האוסטרלי)

אבל בן אלון (זיגייר, אלן) הוא לא הסיפור. לפחות לא ככל שזה נוגע לנו. התקשורת. העיתונות הישראלית של שנות האלפיים. בעצם, לא רק התקשורת והעיתונות, אלא אנחנו: החברה הישראלית; הדמוקרטיה הישראלית. החופש שלנו. הביטחון שלנו. הידיעה שאנחנו חיים במקום מואר ולא חלק מתפאורת תיקים באפילה.

מה שמטריד בסיפור הזה הוא מה שקרה איתו מאותו יום בשנת 2010. היום שבו הוא נעצר, נכלא, בודד מן העולם; כפי הנראה לא נשפט וכעבור זמן לא רב מת. נכון, הוא לא העציר היחיד שנכלא בתולדות המדינה, גם בידי שלטונות הביטחון; ומן הסתם גם לא היחיד שמת במעצר. בכל מיני נסיבות.

מה שצריך להטריד אותנו זה שיש כאן מערכת שלמה של אנשים; של יודעי סוד; מעגל של לא מעט אנשים שידעו שיש סיפור; שהבינו שמשהו לא בסדר – ולא עשו עם זה דבר.


מי יחזיק את הפנס שלנו? מי יאיר מעט את האפילה?

המצבה על קברו של זיגייר במלבורן. הסוד קבור

מסקנות? כללים חדשים? לקחים? אנחנו לא יודעים. פשוט לא יודעים דבר. טיבה של ממלכת הסוד היא, שהיא אכן מתנהלת בחשיכה. רחוק מהעיניים שלנו. רחוק וחשוך. אומרים שאי אפשר אחרת. שמדובר בחיים ומוות. בחיינו ובמותנו. אתם משוכנעים שזה אכן ככה? בטוחים מעל לכל ספק שאין כאן אמביציות אישיות? שיכרון כוח? אינטריגות? כיסוי ישבנים ואולי גם חלקי גוף אחרים? אני לא יודע. רובנו המכריע אינו יודע.

מוסד ביון באשר הוא, אם קוראים לו "מוסד", סי.אי.איי או כל כינוי אחר, נהנה מחופש פעולה שנובע מהסמכות וגם ובעיקר מההכרח. בשביל שהכוח לא יופעל לשווא, בעוצמות מיותרות, בהיקף בלתי סביר ובלתי מוגבל – אנשים צריכים להיות טהורים. מושלמים. ואין אנשים כאלה בשום מקום. אין אנשים שהם אלוהים. ולא יהיו. מישהו צריך לנהל אותם. מישהו חייב לפקח עליהם. מישהו שהוא נטול פניות, נקי מאמביציות אישיות. מישהו שהוא מעל לכל חשד. מישהו מבחוץ. האם אנחנו סומכים על הצבא שיחקור את עצמו? האם אנחנו סומכים על המשטרה שתרסן את כוחה? האם אנחנו סומכים על האנשים הממונים על הכסף שלנו שישמרו עליו? עלינו? האם אנחנו סומכים על כל הממונים עלינו שיעשו תמיד רק מה שטוב לנו? ממש לא. אז גם כאן. אין הבדל. מישהו מטעמנו חייב לפקוח עין.

בשביל בן זיגייר, או אלן, או אלון, זה כבר מאוחר מדי. האסיר X היה בתא האיקסים ומת בו. צריך לקוות ולוודא שנדע למה הוא מת. האם הוא הסתדר לבדו או שמישהו עזר לו. הדיון היום הוא לא במיסטר X. הדאגה שלנו צריכה להיות נתונה למיסטר Y, למיסטר Z  – ומי יתקע לידינו כמה איקסים כאלה מגדרים בציפורניהם את הקירות החלקים של מי יודע כמה תאי איקסים?

האם זו אפילה שאנחנו מוכנים לחיות בה?


צו בית משפט שאיש לא ידע עליו? צו שהוצא לפני שנתיים? אתם רציניים?

ואז אנחנו מגיעים ליום שבו רשת טלוויזיה אוסטרלית עולה לאוויר עם הסיפור. אולי לא כל הסיפור, אולי אפילו לא מקצתו; עם הרבה אי דיוקים, מן הסתם; עם הרבה דרמה שאולי לא היתה. הסיפור יצא. התפרסם. עלה לרגע גם כאן, ומיד הוסר בבהילות. ועל איזה בסיס? על סמך צו איסור גורף של בית משפט ישראלי. עוד עניין שראוי לעשות בו סדר ובהקדם: צו שאוסר פרסום של כל פרט שהוא, כולל על עצם קיומו של הצו. אלא מאי: הצו הזה ניתן בשנת 2010. מגפון, רק לדוגמה (אבל יש אינספור כאלה, בלוגרים עצמאיים, גולשי פייסבוק וטוויטר) נולד בראשית שנת 2012. לעורכי מגפון ידוע היטב שמותר לצטט פרסומים זרים. שמותר לקשר אליהם. ומה יעשה עיתון, תחנת רדיו, ערוץ טלוויזיה, בלוגר, שנתקל בפרסום שמקורו בחו"ל ומעלה את הקישור המקורי אצלו? כיצד בכלל אפשר לשלוט בכך? מי אמור לדעת שלפני שנה, שנתיים או עשור היה צו שאסר על זה? איך בדיוק אמור להגיע המידע הזה לידיו של כל עורך לילה? כל בלוגר? כל צייצן?

מסתבר שהממונים שלנו חיים עדיין בתקופת היישוב. בימים של לפני מלחמת ששת הימים. לימים של ועדת העורכים. מי בכלל זכר שיש דבר כזה, ועדת עורכים. כמה עובש. למגפון, עיתון יומי רשמי ומוכר, שמואמן על תקנות הצנזורה, משתדל לשמור חוק ולא להפר שום צו של שום שופט, יש עורך ראשי. העיתון נולד לפני שנה. הצו הוצא לפני שנתיים וחצי. עורך מגפון גם לא הוזמן (ומן הסתם גם לא יוזמן) לשום תדרוך של שום ועדת עורכים, אצל שום ראש שירות.

תשאלו: אז למה עורך מגפון לא פרסם את מה שכבר היה ידוע לכל? למה לא ציטטנו וקישרנו חופשי-חודשי את כל מה שפורסם בכל העולם? שאלה טובה. התשובה מורכבת מניסיון של עשרות שנים, משיקול דעת, מכמה קשרים עם אנשים שונים שיושבים במקומות שבהם כן מעדכנים אותם. וגם מהדבר החמקמק ההוא, המכונה "אחריות".


תשיגו לי את האחראי על האינטרנט

מי מאיתנו לא זוכר את אותו שדר רדיו מפורסם שדרש שיביאו לו את האחראי על האינטרנט. ובכן, ככל שזה מביך, כדאי שמישהו יספר למקבלי ההחלטות למיניהם שאנחנו חיים בעידן אחר. נכון, לא בכל העולם האינטרנט חופשי; וגם יש מקומות שבהם גם המידע ברשת מצונזר ומוגבל. אצלנו זה עדיין לא המצב. אבל אם חושבים על זה, מה שקרה בשבוע שעבר ממש לא רחוק מהדוגמאות הרעות ההן.

ראש הממשלה, ראשי השירותים, מפקדי הצבא והמשטרה, הצנזורים, השופטים, חברי הכנסת – ראוי שיפנימו שמשהו השתנה כאן. שהמידע הוא מים זורמים. שטף שאין דרך לעצור. מידע שיוצא החוצה, אין דרך להחזירו לצינור ואת הצינור הזה אי אפשר לאטום. שמוטקה קידר שייך לזמנים אחרים. שאין דרך לעצור ולהחזיר סוסים פראיים שפרצו את דלת האורווה ויצאו בדהרה למרחב.

ואם הראשים הכי חשובים שלנו – מראש הממשלה ועד אחרון השרים; מיו"ר הכנסת ועד אחרון חברי הכנסת והפקידים; מראשי השירותים דרך מפקדי הצבא והמשטרה; מנשיא בית המשפט העליון דרך כל השופטים, היועצים המשפטיים, הפרקליטות ואחרון הצנזורים; אם כל אלה לא יודעים מה זה אינטרנט ומה זו רשת – אנחנו בבעיה. אבל כמו שכל מנהלת תרבות ואירועים בכל בית אבות יוקרתי ובכל מתנ"ס יודעת, יש היום המון מרצים מצוינים שמסבירים בבהירות מה זה אינטרנט, וגם יש להם עזרים גרפיים מעולים. קחו סדנת אינטרנט. זה לא בושה.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה בטחוני, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על איך זה נגמר בסוף כולם יודעים

  1. מאת שרה‏:

    לארבם, זה כן האינטרנט והפייסבוק. האינפורמציה זורמת כמעין המתגבר לטוב ולרע, ועל מדינת ישראל לתת את הדעת על כך ולשנות את מה שדרוש שינוי. אנחנו לא יודעים מה קרה אבל זה מקרה מצער ביותר שאני מקווה שהלקח ממנו יילמד על ידי כל הגורמים האחראים לשלומנו ולשלום אנשיהם.

  2. מאת ארבם‏:

    בישראל של 2012 זה פטריוטי להאמין לכל מילה של כוחות הבטחון גם במחיר פגיעה חמורה בדמוקרטיה (שבעצמה הפכה מילה גסה או מילה ריקה מתוכן שלרבים נדמה שכל משמעותה שיש זכות להצביע פעם בכמה שנים).
    כל הדברים האחרים , כולל האינטרנט (שמאוד אופייני להתרגש ממנו בכל הזדמנות וזה מיותר) או לחשוב שיש מהפכות בפייסבוק – אשליית הסייבר-אוטופיזם- דיי שוליים לעניין הזה של אדם שנעלם יום אחד. אסור שזה יקרה.
    מהפכות היום מתרחשות היכן שמאפשרים להן להתרחש ומעודדים אותן (בעיקר בכסף) – אין כבר מהפכה צרפתית של עם שקם על העושקים אותו. הלובים לא היו מורדים בקדאפי בלי תמיכה, וגם לא המצרים במובארק ובוודאי לא הסורים באסאד. ולא, זה לא באמת בגלל הפייסבוק. הלייקים שלכם לא מעניינים אף אחד.