Skip to content

ההצגה הגדולה של נולה צ'ילטון

הכוהנת הגדולה של התיאטרון הופתעה כאשר שר החינוך התקשר לבשר לה על זכייתה בפרס ישראל: "אם השר הזה מהימין אומר שהעבודה שלי חשובה למדינה, זה בשבילי הפרס", אומרת הבמאית בת ה-91. עודד קוטלר: "אין צדק פואטי גדול יותר מההחלטה להעניק לה את הפרס". יהושע סובול: "שנים לא העריכו אותה ותקפו את הסגנון החדשני שהיא פיתחה […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

לוחמת, מקורית, מצפונית. צ'ילטון. צילום: יעקב בר-און

אם להאמין לה, ואין סיבה שלא, הפתעה גדולה זומנה בסוף השבוע  לבמאית נולה צ'ילטון, מהדמויות המרכזיות בתיאטרון הישראלי בחמישים השנים האחרונות, ביום הולדתה ה-91, כששר החינוך גדעון סער התקשר לבשר לה על זכייתה בפרס התיאטרון. "אם השר הזה מהימין מתקשר אלי ואומר שהעבודה שלי חשובה למדינה, זה בשבילי הפרס", אומרת צ'ילטון מביתה בקיבוץ שדות-ים.

תסבירי

"כשאני שומעת משר מהימין שתרמתי למדינה, זה לגביי משהו. התרגשתי ממנו יותר מאשר מהזכייה. זה בגלל שאני מכירה הרבה אנשים שחושבים אחרת מסער בנוגע לתיאטרון, כולל הרופאה שלי בקיבוץ, שאומרת שהעבודה שלי פוליטית ולא שווה לראות מה שאני מביימת".

"אין צדק פואטי גדול יותר מההחלטה להעניק את פרס ישראל לאחת מיוצרי התיאטרון הגדולים בישראל לאורך הרבה שנים", מגיב עודד קוטלר, שותפה הוותיק לדרך של צ'ילטון. "זה מכבר היא הייתה ראויה לפרס הזה, כמין מחוות עידוד ואהדה לדרך המקורית, המצפונית והאתית שהיא התוותה.

"אם צריך לדמות את התיאטרון בארץ למשולש, אז שלושת הקודקודים שלו הם נסים אלוני, חנוך לוין ונולה צ'ילטון", סבור קוטלר. "בתוך המשולש הזה פועלות הדינמיקה והחיות של התיאטרון הישראלי. נולה חידשה הרבה דברים, שאחר כך אחרים קטפו את הפירות שלהם והלכו איתם הלאה".

הקשר ביניהם הוא מאז שלהי שנות השישים. "פגשתי את נולה שנים ספורות לאחר שהגיעה ארצה", נזכר קוטלר. "זה היה כשהיא התייאשה מהרעיון החלוצי להקים תיאטרון בנגב או בגליל – בגלל חוסר היענות מצד הממסדים המקומיים. חלוציות, זה מה שחיפשה נולה שהייתה ממקימי התיאטרון השחור בניו-יורק. פגשתי אותה כמורה של שחקנים בתל-אביב והבאתי אותה לתיאטרון חיפה כבמאית-בית וכחברת ההנהלה האמנותית.

"אז היא הביאה לתנופה במחזאות כאן ורשמה דפים של זהב בתיאטרון הישראלי. זאת, בפרט בלקיחת דברים מהחיים, שם היא דלתה את הנושאים שלה והעבירה אותם בתוך כור היתוך אמנותי ובאסתטיקה בימתית שלא הייתה כאן לפניה. וזאת בעודה מביאה את הזעקה מהשטח אל הבמה, כשיש משהו מצפוני ומוסרי בעבודות שלה, תוך כדי התמסרות ללא ויתור".

כמה מילים על נולה. היא נולדה בניו-יורק, כבת למהגרים מאודסה. סיליה טרוגר, זה השם שהם העניקו לה. בהיותה סטודנטית למשחק, התפרנסה מדוגמנות. כדי שהדבר לא ייוודע למוריה, חיפשה שם אחר שעמו תופיע על המסלול. "הכרתי בחור יהודי, ניל צ'ילטון, שמאוד אהבתי את השם שלו", היא מספרת. "הפכתי לנולה וזה צלצל יופי בשביל דוגמנית. רק שבארץ נוהגים לגנוב את הי' משם המשפחה המאומץ שלי."

ב-62' היא הגיעה כתיירת לראשונה לישראל, לאחר שביימה בברודוויי ובאוף-ברודוויי. בין שחקניה שם היה אחד, דסטין הופמן, שעד היום מכנה אותה "הנמרה". לדבריה, הוא עשה אצלה את צעדיו הראשונים על הבמה. "באודישן הוא לעס כל הזמן לחם", היא זוכרת. "זה כדי שתשימי אלי לב בין הנבחנים הרבים', הסביר לי כעבור שנים".

הביקור בארץ הצית אצלה משהו. תוך שנה עשתה עלייה עם בעלה, הסופר ג'ון אוארבך והתיישבה עמו בקיבוץ שדות-ים. מאז היא חלק בלתי נפרד מהתיאטרון בארץ, תמיד חדשנית, לוחמנית ועמוסת אידיאלים. שקספיר מעולם לא היה המגרש הביתי שלה. מלכתחילה התרכזה כאן במחזאות מקורית, עם סובול בראש, ובמחזאות מודרנית. על מולייר אין מה לדבר איתה ונראה שגם בצ'כוב היא לא נגעה. יותר חשוב לה להעלות דברים שיוצאים מהבטן. "הקלאסיקות יכולות לחכות", צ'ילטון נוהגת לומר. "אני שמחה שההצגות שלי עזרו לבני עדות המזרח לבנות לעצמם דימוי אחר".

לפני הרבה שנים אמרה לי: "שלמה בראבא אם ישתדל, יגיע רחוק. ומוני מושונוב? – הוא השחקן מספר אחד בארץ". מושונוב, מי שהיה התלמיד שלה באוניברסיטת תל-אביב, איננו שוכח לה זאת. "לאן שהגעתי, הכל התחיל מנולה", הוא אומר בנימה גלויה של הערצה.

לימדה אותו משחק. הופמן. צילום: Georges Biard, ויקיפדיה

"אם יש מישהו בתיאטרון בארץ, שראוי לכבד אותו בפרס ישראל, זו נולה עם הרצון שלה שלתיאטרון יהיה תפקיד בחברה שלנו ויתמודד עם דברים שקורים ולא יהיה רק מיופייף ומתנחמד", סבור תלמידה המובהק, הבמאי איציק ויינגרטן. "סוף-סוף זה הגיע. המון שנים חיכינו לפרס הזה וכמעט הרמנו ידיים", הוא אומר.

ההיכרות ביניהם כמעט בת 40 שנה. "נולה הייתה המורה שלי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב", מספר ויינגרטן. "אני זוכר אותה מאז כמורה מובילת דרך, מורה לחיים שמשנה תפיסות עולם. הלכתי בעקבותיה לחיפה ולקרית-שמונה. האנרגיה והכוחות שלה, שיש לה עד היום, סוחפים, כמנהיגה טבעית. זכינו להיות התלמידים שלה ובעקבות זה השתנו החיים של קבוצה גדולה בתיאטרון הישראלי".

"הייתי חלק מהשחקנים שיצאו באמצע שנות ה-70 לרחבי הארץ, להכיר את האנשים בפריפריה, בעיירות הפיתוח וגם בשכונות של תל-אביב לצורך איסוף החומר להצגות 'עצבים' ו'קריזה'", הוא משחזר. "זאת הייתה היכרות עם ישראל אחרת, שונה, יפהפייה וכואבת'".

"נולה היא מדריכת השחקנים הכי מופלאה שאני מכיר", מוסיף ויינגרטן. "יש לה יכולות יוצאות דופן בתחום הזה ובמאית מהגדולים בדור שלנו, שעוסקת במחזאות מודרנית ומגלה מחזאים חדשים, ודואגת לפתח אותם ויוצרים אחרים".

נולה צ'ילטון איננה מאלה שנחים על זרי הדפנה. לפני שלוש שנים ראיתי אותה מביימת במלוא התנופה את שחקני החאן בחזרות להצגת "סוף משחק" של בקט, הצגה שביימה כ-40 שנה קודם לכן בחיפה. ורק באחרונה ביימה נולה את הצגת "פימה", על-פי עמוס עוז.

"הביאה את הזעקה מהשטח לבמה". קוטלר. צילום: ויקיפדיה

"פימה' זו הצגה שמאפיינת את נולה", אומר קוטלר. "שנים היא חלמה לביים אותה, אבל להגשים משאלות-לב של במאי בארץ זה לא תמיד דבר שניתן לצפות לו. כשהזדמן לי להיות מנהל אמנותי בהרצליה, חשבתי שחייבים לממש את החלום של נולה, וזה הרגע לעשות את זה. בחזרות אי אפשר היה להאמין שזאת אשה בת 90. נמרצת, סוערת ותוססת היא ניגשה לחזרות, כמו פעם".

אכן, בגילה צ'ילטון היא פנומן. דב'לה גליקמן, שחקן שאיננו מתלמידיה וגם אינו נמנה עם החוג הקרוב לה, קיבל לפני מספר חודשים מאנסמבל התיאטרון בהרצליה הצעה לשוב ולעבוד עם צ'ילטון בתפקיד הראשי בהצגת "פימה", 36 שנים מאז ששיחק אצלה באמצע שנות השבעים בהצגות "עצבים" ו"קריזה" בתיאטרון חיפה.

"נולה אשה ללא גיל", כך התרשם. "היא פצצה בכל המובנים האפשריים ולחזור ולעבוד איתה זה היה תענוג שאין כדוגמתו. נולה היא אמנית מלאת דמיון, החוקרת דברים לעומק ויש לה אמירה. היא בעצמה פרס ונכס לתרבות הישראלית".

זאת אותה נולה של "קריזה"?

"זאת אותה נולה עם תוספות של אש, עם בערה ועם כוחות אדירים, עם תשוקה ועם זעם".

אי אפשר לדבר על צ'ילטון ועל עשייתה מבלי להזכיר את יהושע סובול. "זה הציף אותי שמחה, כששמעתי על הענקת פרס ישראל לנולה", אומר המחזאי הפורה. לדעתי, שנים לא העריכו את נולה מספיק בתיאטרון הישראלי ותקפו לא פעם אותה ואת הסגנון שהיא פיתחה. כעת, נעשה צדק כשהכירו בתרומה העצומה שלה לתיאטרון הישראלי".

שיתוף הפעולה בין השניים נרקם אי אז ב-71'. סובול היה אז עיתונאי צעיר ב"על המשמר", כשנסחף בחזון של צ'ילטון. "לפני שיצאתי ללמוד פילוסופיה בסורבון, בפריז, שלחתי שני מחזות, להבימה ולתיאטרון חיפה ועד היום לא קיבלתי תשובה עליהם", הוא מספר. "כתבתי אז סיפורים קצרים ב'קשת' ודרך זה אולי הכירו אותי מתיאטרון חיפה. הם פנו אלי ושאלו אותי אם אני רוצה לעשות עבודה לתיאטרון ואם כן, שאצור קשר עם נולה בקיבוץ שדות-ים.

"נסעתי אליה והיא סיפרה שהיא רוצה ליצור מחזה דוקומנטרי על זיקנה. 'מה היחס שלך לזיקנה?', נולה שאלה אותי. אמרתי לה שזה די מפחיד אותי. 'זאת נקודת מוצא טובה מאוד להתמודד עם הפחדים שלך ועם הנושא', היא הגיבה. יצאתי לשטח והתחלתי לאסוף בבתי-אבות חומר ולראיין זקנים וזקנות בני יותר משמונים. כך נולדה הצגת 'הימים הבאים'".

שממנה התפתח סגנון התיאטרון התיעודי בארץ.

"בתחום הזה נולה עשתה חידוש עולמי גדול, לא רק בישראל. כששאלתי אותה איך עושים תיאטרון דוקומנטרי, היא ענתה – 'אני לא יודעת, לך תמצא בעצמך'. זאת נולה שבשנים האחרונות חזרתי לעבוד איתה בהצגות 'זרים' ו'זמן אמת', בהבימה. ממש לא מזמן בהצגת 'דארפור בבית', בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, ופגשתי את אותה במאית, המתרכזת בבעיות פוליטיות-חברתיות, עם אותו להט כמו אז".

גם לאחר שהתבשרה כי יוענק לה מהממסד הפרס הנחשב ביותר בארץ, נותרת צ'ילטון אופוזיציונרית נצחית. כשהיא נשאלת אם היא מרוצה מהתיאטרון הישראלי כיום, היא איננה מסתירה את אכזבתה ואגב כך חושפת את תשוקתה להמשיך לביים בגילה הגבוה.

"כשיצא הספר של הרופא הערבי מעזה, ששלוש מהבנות שלו מתו מפגיעת פגז של טנק ישראלי במבצע 'עופרת יצוקה', רציתי לעשות מזה הצגה, אבל בדיוק הבימה תפס את הזכויות. אז הלכתי לראות את ההצגה אצלם. היא באמת טובה ורסאן עבאס, שמשחק את הרופא, מצוין. כששאלתי מדוע קשה להבימה עם ההצגה, אמרו לי שאין קהל בשבילה. כלומר, הקהל בארץ לא רוצה דברים כאלה בתיאטרון וזהו".

מה הוא רוצה?

"הוא רוצה דברים קלים. אני מבינה את האנשים. יש להם מספיק בעיות בבית והם רוצים ליהנות ולהשתעשע, כשהם יוצאים לבלות. אבל כמה שאני מבינה את זה, זה עצוב".

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן