הרפובליקנים עשו זאת שוב, ביום חמישי. בדחייתם בסנאט את מינויו של צ'אק הייגל לשר ההגנה, הם קבעו אבן דרך פוליטית נוספת: בראשונה בהיסטוריה, הסנאט חוסם מינוי של הנשיא לתפקיד שר ההגנה. מזל טוב! יכול להיות שהם סתם היו חמים על הנשיא אובמה לאחר נאומו יומיים קודם בפני שני בתי הנבחרים, הנאום השנתי על מצב האומה, שבו פרש את משנתו לשנה הקרובה.

מצב האומה, על פי אובמה, לא משהו. הפתרונות שהוא מציע גורמים לרפובליקנים להתייצב על רגליהם האחוריות ולהטיח את הראש בקיר. בחודשים האחרונים נראה שהמפלגה הרפובליקנית פיתחה אלרגיה חמורה למילה "ממשלה".

אז הם מצאו דרך להחזיר לו. אמנם דרך שאינה תורמת מאומה לדיון המהותי בין הנשיא למפלגה הרפובליקנית על הדרך הנכונה לנהל את המדינה ולהוציא אותה מהמשבר הכלכלי והאידיאולוגי שבו היא נמצאת, אבל בכל זאת, להחזיר לו. אפילו סנטור ג'ון מקיין, שהתמודד מול אובמה בבחירות לנשיאות, אמר שחסימת מינוי של הנשיא למשרת שר ההגנה "סרת טעם".

הבונוס בסיבוב הזה היא שהייגל הוא סנטור רפובליקני לשעבר. עד לשם מוכנים הרפובליקנים להגיע – להלבין את פני אובמה ברבים, גם אם מדובר במינוי שצמח משורותיהם.

הטיעון הרשמי של הרפובליקנים לצעד הפרובוקטיבי הזה הוא רצונם במידע נוסף על החדל שאירע בבנגאזי, התקפת טרור על השגרירות האמריקנית בלוב, שעלתה בחייו של השגריר ושלושה עובדי שגרירות נוספים. אה כן, ושלפני עידן ועידנים הייגל אמר משהו שהשתמע ממנו שהוא אינו אוהד ישראל מושבע. השעמום העז למשמע הטיעונים האלה מחדד את השאלה המתבקשת, מה הקשר?

אין קשר. אבל הנקודה המעניינת בסיפור היא הדרך שבה בחרו הרפובליקנים – "חסימת המינוי". חשוב להבין שהמינוי טרם הגיע להצבעת הסנאט המאשר את מינויי הנשיא לתפקידים שלטוניים, הצבעה שהייתה מסתיימת באישור מינויו של הייגל. אקט החסימה, פיליבסטר, הוא אחד ההליכים המעניינים והמשעשעים ביותר של בית הנבחרים האמריקני.

גרגורי קוגר, פרופסור מאוניברסיטת מיאמי הנחשב לאורים ותומים של נושא הפיליבסטר, מגדיר אותו כ"תמרון חוקתי (או איום בתמרון שכזה) שנועד לעכב פעולה קבוצתית כדי להשיג הון אסטרטגי". במילים פשוטות, מדובר בטקטיקה לעיכוב ההליך החוקתי. בעבר הרחוק, כדי לבצע פיליבסטר נדרשו הסנטורים לעכב בפועל את הדיון. כך למשל, ב-1930 סנטור יואי פי. לונג מלואיזיאנה קרא קטעים שלמים ממחזות שייקספיר ומתכונים לתבשילי קדירה, כדי לעכב סדרת חוקים קפיטליסטיים שיפגעו במעמד הנמוך. מחזיק שיא הפיליבסטר הוא הסנטור ג'יי. סטורם טורמונד מדרום קרוליינה, שבשנת 1957 "נאם" במשך 24 שעות ו-18 דקות נגד החוק על שוויון זכויות מלא לשחורים.

הכול בשביל לעצור את הקשקשת

עכשיו זה מתחיל להיות משעשע. מתישהו בתחילת המאה העשרים, ב-1917, הסנטורים התעייפו מלעמוד שעות מאחורי הדוכן ולקשקש. עד אז אי אפשר היה לעצור פיליבסטר. כל עוד המשיכו הקשקושים, הם המשיכו. הסנאט העביר תיקון לחוק המאפשר בהצבעת שני שלישים מחבריו לעצור פיליבסטר. חשוב לציין שרוב כזה לא קל להשיג בסנאט, שהיסטורית מחולק כמעט שווה בשווה בין דמוקרטים לרפובליקנים. עדיין, אפשרי – הכול בשביל לעצור את הקשקשת.

ב-1975 התעייפו הסנאטורים יותר. אכן, קשים היו חיי הסנטור קשקשן. אז הם העבירו שני תיקונים נוספים לחוק הפיליבסטר. הראשון הקל בהצבעה הנדרשת לעצור פיליבסטר והעמיד אותה של רוב של שלוש-חמישיות, שישים מתוך מאה סנטורים. התיקון השני, ופה קבור הכלב, פטר את הסנטורים מהצורך לעמוד מאחורי הדוכן ולקשקש, די בכך שסנטור יכריז על פיליבסטר, והרי הוא קיים.

הם חזו את המציאות הווירטואלית ושחררו את עצמם מעול ביצוע פעולה

ברגע שאמרת "פיליבסטר" זהו – החוק מעוכב ורק רוב של 60-40 יכול לשחרר אותו. אי אפשר שלא להרכין את הראש בהערכה לחזון הנבואי של הסנטורים האמריקנים. כבר ב-1975, לפני פרוץ עידן המחשב האישי, משחקי וידאו, הדמיות מחשב ואנימציית תלת-ממד, הם חזו את המציאות הווירטואלית ושחררו את עצמם מעול ביצוע פעולה. די בהכרזה על כך שפיליסבטר מתרחש במרחב הווירטואלי, והוא קורה בעולם האמיתי.

שחרור הסנטורים מהעמידה הפיזית מאחורי דוכן הנואמים הגדיל כמובן משמעותית את נתח השוק של הפיליבסטר בפועלו היומיומי של הסנאט. בארבעים השנים האחרונות הפיליבסטר הפך מאקט מחאה נדיר השמור לעניינים חוקתיים הרי גורל לכלי יומיומי של ניגוח מפלגתי. במהלך כהונת הנשיא אובמה, שנוא ליבם של הרפובליקנים, מספר הפיליבסטרים הרקיע לשחקים דמיוניים. 246 הצבעות לסיום פיליבסטר נערכו בכהונתו הראשונה, לעומת 133 בזמן כהונתו הראשונה של בוש הבן. המצב בסנאט הגיע לכך שהארי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי, אמר לאחרונה ש"60 קולות נדרשים עכשיו פחות או יותר לכל דבר". הגיחוך החוקתי הזה השלים סיבוב מלא והפך לדה-פקטו של העברת חוקים, תיקונים, מינויים ומה לא בסנאט האמריקני.

כך חסמו הרפובליקנים את מינויו של צ'אק הייגל לשר ההגנה הבא של ארה"ב. הם אפילו לא הכריזו "פיליבסטר", הם ידעו שזה יציג אותם כ"סרי טעם", אך המשיכו לדרוש את המידע החסר מבנגאזי תמורת תמיכתם במינויו של הייגל, והזמינו עד אחרי עד להעיד בפני ועדת החוץ והבטחון של הסנאט. הדמוקרטים קראו להצבעת שלוש-חמישיות כדי לסיים את המופע המביש של הרפובליקנים, אך הגיעו רק ל-58 קולות.

מה שמגוחך ותמוה עוד יותר במהלך של הרפובליקנים הוא שבעוד עשרה ימים (לאחר פגרת שבוע לרגל "יום הנשיא"), מינויו של הייגל יגיע להצבעת "בעד-נגד" בסנאט, שיאשר ברוב נאה את המינוי. זה יקרה, וזה ברור לכולם; צ'אק הייגל הוא שר ההגנה הבא של ארה"ב. הכאילו-לא-פיליבסטר-אבל-בעצם-פיליבסטר הרפובליקני לא השיג אף מטרה, ובמידה רבה, לא הייתה לו מטרה. מלבד אולי לבאס לברק ומישל את ולנטיינ'ז דיי.

[related-posts title="עוד בנושא צ'אק הייגל"]