אסיר X – קו הגבול בין מדינת משטרה לדמוקרטיה

המאבק אינו על זכות הציבור לדעת, או על זכותו של אסיר איקס כלשהו, אלא על גבולות השימוש בכוח של המוסד, מנגנוני הפיקוח על החלטותיו, הצורך לתת את הדין על כישלון מבצעי, היכולת לקיים פיקוח פרלמנטרי ומשפטי על פעולות שיכולות לגרום נזק ממשי לבטחון המדינה וליחסי החוץ שלה

Print Friendly

פרשת האסיר X, בן זיגייר, עושה את דרכה אל מחוץ לסדר היום התקשורתי והפוליטי, אבל היא חייבת להסתיים בחקירה מעמיקה ויסודית, ולא להיגמר סתם כך, בפרסום חלקי של עובדות ובחקירת סיבות מוות על ידי שופטת.

בן זיגייר אסיר איקס

האם נדחף אל מותו? בן זיגייר (צילום מסך מהתחקיר האוסטרלי)

כמעט לכל פרשה בטחונית, משפטית, תקשורתית בסדר גודל דומה יש מסלול חיים משלה. היכולת של כולנו, כחברה, להפיק את המירב מהפרשה הנוכחית, תלויה בכוחנו לדרוש ולכפות על המערכות שכשלו חקירה ובדיקה יסודיים של הכישלון. המאמץ של המערכת עבר כרגע מניסיון ההסתרה, איסור הפרסום, וההכחשה, אל המאמץ למנוע חקירה עצמאית, בלתי תלויה ורחבה, שתחשוף את המחדלים והליקויים שהובילו לפרשה ותקטין את חופש הפעולה בעתיד של המוסד.

מאמץ דומה היה גם בפרשת קו 300 ובפרשות דומות בעבר. פרשות אלה, החשיפה שלהן, והחקירה העצמאית, משרטטות את קו הגבול החמקמק בישראל בין היותה של ישראל מדינת משטרה בטחונית, לבין היותה מדינה דמוקרטית וחופשית. מרבים אצלנו לדבר ולכתוב על היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. זה כמובן נכון, וטומן בחובו מתח משמעותי. אך לא פחות מכך קיים מתח אדיר בין היותה של ישראל מדינה בטחונית לבין רצונה להיות חופשית ודמוקרטית. קווי פרשת המים עוברים דרך הפרשיות הבטחוניות הגדולות, בהן נחשפים אופיה הבטחוני של המדינה והנכונות של כל המערכות שבה, לרבות מוסדות המשפט והתקשורת, לכפוף את ראשן לצו הבטחוני.

לב הבעיה הוא בכך שאת מושג הביטחון, ואת האינטרס הבטחוני, מגדירים אצלנו באופן צר, טכני, תואם את האינטרסים של המערכות והאישים העוסקים בביטחון. תפישה רחבה יותר של הביטחון הלאומי שלנו נתפסת כשיקולים שאינם ממין העניין ואינם יכולים להכריע את הביטחון במובן הצר.

פרשת זיגייר היא בדיוק פרשה כזו. הציבור הישראלי, באמצעות כלי חקירה ומחשבה עצמאיים, חייב לקבל תשובה לשאלה אם ביטחון המדינה לא כולל גם את הצורך לשמור על יחסים הוגנים וטובים עם ידידה כמו אוסטרליה, עם הקהילה היהודית באוסטרליה, והאם האינטרס הצר של גיוס סוכן, או שימוש בדרכון זר, יכול וצריך להצדיק העמדה בסכנה של יחסים אלה.

רק תחת לחץ כבד שינה השב"כ את הרגלי השקר שלו מול ביהמ"ש

המוסד לא ישנה את דרכי הפעולה שלו, כל עוד הוא זוכה להגנה אוטומטית של הממסד הבטחוני והמדיני הרחב ושל מערכות המשפט והתקשורת. רק תחת לחץ כבד שינה השב"כ את הרגלי השקר שלו מול בתי משפט, שינה את מדיניות ההתעללות בעצירים ואת שכרון הכוח של ראשיו, שיודעים היום שהם לא יכולים לתת הוראה להרוג מחבל כפות.

המאבק הוא לא על זכות הציבור לדעת, או על זכותו של האסיר X, באופן מופשט, אלא על גבולות השימוש בכוח של המוסד, מנגנוני הפיקוח על החלטותיו, הצורך לתת את הדין על כישלון מבצעי, היכולת לקיים פיקוח פרלמנטרי ומשפטי על פעולות שיכולות לגרום נזק של ממש לבטחון המדינה, ליחסי החוץ שלה וליחסיה עם יהודים בתפוצות.

השאלה אם בן זיגייר נדחף למותו על ידי חקירה נמרצת וטכניקות של התשה ושטיפת מוח אינה יכולה להישאר תלויה באוויר ואין היא עניין לחקירת סיבות מוות של שופטת. כך גם שאלות שנוגעות לשימוש במערכת המשפט כדי להוציא צווי איסור פרסום גורפים. איפה נשמע צו איסור פרסום בלי הגבלת זמן? והאם נכון שהצנזורה הצבאית היא זו שתאכוף צווי איסור פרסום מפוקפקים, שאינם עומדים בכללי "הלכת שניצר" ולא עומדים במבחן בג"ץ?

המנגנון הבטחוני, באופן טבעי, שואף לפעול בסתר, לקבל גיבוי מלא, למנוע חקירה. זה האינטרס הצר והמיידי שלו. אך האינטרס הבטחוני ארוך הטווח של מדינת ישראל מחייב שמירה על חוסנה כדמוקרטיה, בה מערכות הביטחון כפופות באופן אמיתי, ולא רק פורמאלי, לשלטון החוק ולערכיה של מדינת ישראל.

מותו של צעיר יהודי מבולבל בתא כלא מבודד, תחת שם בדוי, תחת איסור פרסום גורף, הוא לא רק טרגדיה אישית ומשפחתית. מוות כזה אינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והוא מחייב חקירה של ממש – האם ידינו היו במעל?

[related-posts title="עוד בנושא האסיר איקס"]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, דמוקרטיה, חברה וסביבה, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, משפט, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.