הצמיחה הכלכלית המוכרת מגיעה לסיומה

ריצ'רד היינברג: העתיד תלוי ביכולת לנהל את המעבר לחוסר צמיחה. אם נפנים זאת נוכל לשמור ואף לשפר את רמת איכות החיים שלנו. אם נתעקש להילחם בתופעה – העתיד יהיה הרבה פחות נעים

Print Friendly

נראה שהעליות השקרניות של השבועות האחרונים ברקע לנתונים חלשים על הכלכלה ממשיכות וששום דבר כבר לא מפחיד את מדד הפחד, אך למעשה כל זה הגיוני!

אנו טוענים כבר תקופה, כי הצמיחה הכלכלית, כפי שאנו מכירים אותה, מגיעה לסיומה ושביחס אליה שוק המניות מציע עדיין תשואה מאד גבוהה (בא לידי ביטוי במכפילים), מה שממשיך לתמוך בעליות. כלומר, עליות בגלל הצמיחה הנמוכה! ריצ'רד היינברג, מחבר הספר "סוף הצמיחה" מרחיב על הנושא ורואה כלכלה ללא צמיחה כמציאות אימננטית שעלינו להתכונן ולהסתגל אליה, בין אם אנחנו רוצים או לא. לדעתו, העתיד תלוי ביכולת שלנו לנהל את המעבר לחוסר צמיחה. אם נעשה את זה טוב אנחנו יכולים, לטענתו, לשמור ואף לשפר את רמת איכות החיים שלנו (גם ללא צמיחה). אם נתעקש להילחם בתופעה העתיד יהיה הרבה פחות נעים (ראו הרחבה).

הבנקים המרכזיים בעולם עדיין מתקשים לקבל את המציאות הזאת, של צמיחה איטית ויתכן ובהמשך יתברר כי חוסר הקבלה הזאת גרמה לנזקים. היום בולט הבנק המרכזי בבריטניה שאישר אתמול את המשך המדיניות המוניטארית המרחיבה שלו. במקביל דווח שם על נפילה בתביעות האבטלה בינואר, כך שנראה שהוא מצליח, אבל זאת עלולה להתברר בהמשך כאחיזת עיניים! (ראו הרחבה).

איך מתכוננים לצמיחה נמוכה?

הכלכלה מיצתה באיזשהו אופן את הקפיצות הקלות, התעשייה, הטכנולוגיה וגידול האוכלוסין. בשנים הבאות הזדקנות האוכלוסייה תביא לכך שגם אם מישהו יעבוד וייצר יותר זה לא יספיק כדי לייצר צמיחה של המשק בזמן שיותר ויותר אנשים מפסיקים לעבוד. זה יחייב את גילאי העבודה להמשיך לעבוד כמעט בכל מחיר, יותר שעות ופחות תמיכה כלכלית למובטלים. שיעורי האבטלה הטבעית תהיה נמוכה יותר ולא תהיה הכנסה ללא עבודה (כלומר, לא תהיה ריבית על הון).

זה לא תרחיש בלהות, הניסיון של יפן במעבר לצמיחה נמוכה, מראה שסוף הצמיחה זה לא הסוף של הכל. גם ללא צמיחה יפן נראית עדיין טובה בקריטריונים בינלאומיים רבים, כולל בריאות, אריכות ימים, שלום הציבור וביטחון אישי, מאשר הרבה כלכלות צומחות יותר ועשירות יותר. מה שצריך זה רק לא להילחם בתופעות.

פרדוקס הנדל"ן 1 – הניסיונות לרסן את מחירי הנדל"ן גורמים לירידה בהתחלות הבניה

כוונות טובות לא בהכרח מביאות לתוצאות טובות. לכאורה הציבור ב-2011 יצא לרחובות מתוך כעס על הקושי הכלכלי, בו בלט במיוחד יוקר מחירי הנדל"ן. למעשה, נתנו לממשלה הוראות הפעלה ברורות כדי לזכות באהבת העם – רק להוריד את מחירי הנדל"ן וזהו. פשוט, לא? אז זהו שלא… דווקא הניסיונות להוריד את מחירי הנדל"ן מרחיקים מהשוק קבלנים, יזמים, משקיעים, בנקים ועוד. מה שלבסוף גורם דווקא לירידת התחלות בניה, לירידת היצע ולעליית מחירים נוספת. הפרדוקס הוא שדווקא טענות כי מחירי הנדל"ן צריכים לעלות עוד ואם אפשר להוסיף "בחדות", ימשכו רבים להשקעות, להצפת בניה ובהמשך לירידת מחירים.

תזכרו, למרות שירידת מחירי הנדל"ן נתפסת אצל רבים כחלום רטוב שתאפשר להם לרכוש בית ואם אפשר אז שניים, אם לא יבנו עוד בתים לא יהיה עוד בית והממשלה היא ממש לא קבלן. לאחרים אין טענות לחוסר בדירות והם פשוט רוצים להפוך משוכרים לבעלי הבתים, כלומר, שהמשקיעים (שמחזיקים כעת את הבית שהם גרים בו) ימכרו להם אותו במחיר זול יותר. אבל כדי שהמשקיעים ירצו למכור להם אותו צריך שהתשואה שהם מקבלים תיפול, כלומר ששכר הדירה ייפול. וכעת פרדוקס נוסף, אם שכר הדירה ייפול אז למרות שמחיר הדירה ירד, רבים ישנו פתאום את דעתם ויעדיפו להישאר שוכרים לעוד כמה שנים…

פרדוקס הנדל"ן 2 – ירידת מחירי הנדל"ן עלולה לרסק את הבנקים

רבים מאשימים את בנק ישראל במחירי הבתים הגבוהים אבל לבנק ישראל יש יעדים ומטרות ואם רוצים לשנות את היעדים שלו אז אפשר לפנות לממשלה שקבעה לו אותם. לבנק ישראל אין אחריות על מחירי הבתים והאחריות שלו היא לשמור על היציבות האינפלציה (כפי שנמדדת ע"י למ"ס), על יציבות המשק ועל היציבות הבנקאית. רוב הקשר של בנק ישראל לשוק הנדל"ן קשורה דווקא מכיוון אחריותו על יציבות הבנקים. כך שלמעשה היעד שהוצב לבנק ישראל נותן לו תמריץ דווקא למנוע נפילת מחירים. עם זאת, יתכן מאד שהאחריות שמבקשים מהבנק המרכזי לקחת על הבנקים יוצרת אצלם תמריצים ללקיחת סיכון:

אסור לבנק ישראל לקחת אחריות על הבנקים

בנק ישראל הודיע אתמול על דרישות גבוהות יותר מהבנקים על הפרשה לחובות מסופקים על הלוואות לנדל"ן.

הרי מה הסיכוי שבנק ישראל מתמחר במדויק את שיעור ההפרשה לחובות מסופקים שידרשו? אם הוא מתמחר את הסיכון גבוה מידי הוא גורם לפגיעה בשוק האשראי וכך לפגיעה בציבור, בחברות ובמשק. אם הוא מתמחר את הסיכון נמוך מידי הוא מעודד לקיחת סיכונים נוספים, מה שיביא בהתממשותו למשבר גדול. כנראה שרק בנק שיתמחר לעצמו את הסיכון וישלם על הנזק בעצמו במידה וזה יתממש, ידאג לתמחור סיכון מדויק.

אם בנק ישראל קובע לבנקים כמה הם צריכים להפריש לחובות מסופקים, הוא למעשה מודה שהוא אחראי עליהם. כך במידה וייפלו זה עניינו. אם כך מוטב לבנקים כעת לקחת סיכון בכל מקום שהם יכולים ובמיוחד במקומות בהם יש פרצות ברגולציה (ותמיד יש פרצות). כך שלמעשה העמקת לקיחת האחריות על הבנקים עלולה להגדיל את הסיכון במשק. השיטה שבה כל עוד הבנקים מרוויחים הם לוקחים את הכסף לחלוקה לשכר ובמקרה של קריסת הבנק הציבור (דרך בנק ישראל) ישלם את המחיר היא השיטה שמוטטה את הכלכלה האמריקנית. עודף הרגולציה על הבנקים יוצר יתרונות עצומים לגודל וכך שלא נוצרים מתחרים, מה שמגדיל את הסיכון, מוריד מיעילות השוק ומביא יותר נזק מתועלת.

השיטה הטובה יותר תהיה כנראה הסרת כל האחריות על הבנקים ולתת להם להתמודד עם המציאות כמו כל עסק פרטי. עשרות רבות של בנקים שיתחרו זה בזה ויהיו אחראיים בלעדיים למצבם. הציבור מצדו יאלץ להתבגר וללמוד מי הוא בנק מסוכן ומי לא. הוא יעשה זאת ע"י יעוץ חיצוני, ויבין את ההבדלים לפי המחירים השונים בין הבנקים שישקפו עם הזמן את הסיכון של כל בנק. הציבור יאלץ אולי להגן על עצמו באמצעות פיזור השקעה בין בנקים ואולי אף לפזר חלק מכספו בבנקים בחו"ל.

המצב כיום רק נראה נוח ויעיל אך הוא למעשה מעודד סיכונים עצומים, הוא מעודד מונופוליזם של המערכת הבנקאית עם כל המשתמע מכך והגדלת אי השוויון.

המלך אלפונסו החמישי של ספרד אמר: "אילו הייתי נוכח בבריאה, הייתי נותן כמה עצות שימושיות לסידור טוב יותר של היקום"

שהבנק המרכזי ביפן יהיה גבר ויכריז שירכוש כל כמות תעודות סל על שוק המניות

בשבוע שעבר כתבנו על כך ששר הכלכלה היפני, אקירה אמארי, הבהיר כי העלאת שוק המניות היא בעדיפות עליונה, והרחיק לכת עד כדי להציב יעד של 13,000 נקודות למדד הניקיי עד לסוף חודש מרץ. שמישהו יגיד לו שהוא יכול להפוך את החלום שלו למציאות! שיציע לרכוש כל כמות תעודות סל על הניקיי במחיר של 13,000 נקודות וזהו! אא הוא לא רוצה להתחייב? אאא אז אני מציב יעד ל-16,000 נק' (בלי התחייבות).

הפחתת האבטלה בכח תתקע את העולם למשך שנים

כל מי שסיים לימודי כלכלה מכיר את עקומת פיליפס, המציגה את הקשר בין אינפלציה לבין שיעור האבטלה. כך שחימום אינפלציה תומכת בהפחתת שיעור האבטלה ולהיפך. זוהי למעשה השיטה המרכזית בה מנסים כיום בנקים מרכזיים בעולם להילחם בשיעורי האבטלה הגבוהים. הכלכלנים מאמינים יותר מידי בכוחם ומתקשים להכיר בעובדה שאין ארוחות חינם:

עליית שיעור האבטלה היא לא בהכרח תופעה כלכלית רעה, אבטלה הכרחית כדי להסיט הון אנושי בין תחומים למקומות יעילים ופרודוקטיביים יותר. לעבור הכשרות מקצועיות, לפתח תחומים חדשים ועוד. הכוח שמפעיל הבנק המרכזי בהגדלת האשראי והאינפלציה כדי להשאיר ענפים לא יעילים מעל המים וכך את שיעור האבטלה נמוך גורם לירידה בפרודוקטיביות. להמחשה, במדינות לא מפותחות קיימים מקצועות רבים שלא כדאיים במדינות מפותחות. כלומר, באמצעות דרדור הכלכלה לאחור ניתן להוריד את שיעור האבטלה.

לתופעה של העסקת עובדים במקומות לא פרודוקטיביים קיים המונח "תת תעסוקה" (underemployment). הכוונה להעסקת עובד במקום שבו הכישורים שלו לא באים לידי ביטוי, גם מבחינת ההשכלה והניסיון וכן מול היקף המשרה. לפי הערכות כ-20% מההון האנושי בגיל העבודה בארה"ב נמצא כיום בתת תעסוקה, כאשר מדובר משיעור גבוה ביותר מאז שנות ה-60, אז עמד שיעור התת תעסוקה על 7.5%.

לפני שבאים בטענות לקרנות נאמנות

מתלוננים שקרנות הנאמנות מתקשות להשיג תשואה עודפת על שוק המניות. אך מחקר חדש של חברת דירוגי הקרנות מורנינגסטאר מראה שבמקום להתלונן מוטב למשקיעים לקבל את התשואות שלהן ולהגיד תודה.

מארסל קינל מנהל המחקר של מורנינגסטאר בדק מה התשואה האמיתית שהשיגו משקיעים בקרנות נאמנות במשך העשור, בשקלול זרימת הכספים האמיתיים אל ומחוץ לקרנות (כלומר, מה התשואה המשוקללת של משקיע בקרן שיצא ונכנס לסרוגין). הוא מצא כמובן את מה שכולם יודעים, כי משקיעים הם רודפי ביצועים ולא מקדימי ביצועים. הוא מצא שבעשור שהסתיים ב-2012 הקרן הממוצעת בארה"ב השיגה תשואה שנתית של 7.05% בשנה והמשקיע הממוצע השיג רק 6.1% בשנה. בקרנות הגלובאליות הפער משמעותי יותר, בעוד הקרן הבינלאומית הממוצעת הרוויחה כמעט 10% בשנה, המשקיע הממוצע בקרנות אלה השיג פחות מ-7%.

הכותב הוא כלכלן ראשי אגף נכסים ומחקר, כלל-פיננסים

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, כלכלה, שוק ההון, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.