אנחנו נזעקים מול עוולות וקיפוח של מיעוטים, מול דחיקת המקום באוטובוס, מול פערים חריגים בשכר, מול פיטורים שרירותיים, כנגד אלימות בוטה. וזה בסדר ומובן. מצד אחר – אנחנו עיוורים ואדישים מול מערכת שמקדשת ומנציחה ייצוג לא שוויוני בעליל, בלתי שוויוני על פי חוק

מאת טובי פולק

מדינת ישראל קמה ונוסדה כמדינה דמוקרטית. מגילת העצמאות שנכתבה על-ידי קבוצת הראשונים התייחסה לשוויון בין כל אדם, ללא הבדל דת גזע ומין. ובכן, מה שנקרא טוב על גבי מגילות קלף, מתגלה קצת הרבה יותר מורכב במציאות. ולא בהכרח משתפר ככל שהזמן עובר.

אין לו לאדם אלא מה שהוא, מה שהוא רואה בבית, מה שהוא קורא בעיתון, מה שהוא שומע ברדיו, מה שהוא שומע ורואה בשכונה, ברחוב, בבית הכנסת, במסגד. האזרח הישראלי משער שהוא חי במדינה ובחברה דמוקרטית, שבה כל אדם – ללא הבדל מוצא, דת, גזע ומין – חייב את אותן החובות וזכאי לאותן הזכויות.

אז לא ממש. גם למי שאינו מתויג כפמיניסט מקצועי, כרדיקל דמוקרטי, כמחבק עצים או כירוק להכעיס –  אי השוויון זועק מכל עבר. אי השוויון בין אינספור חלקים שונים באוכלוסייה; אי השוויון בנטל העבודה, המיסים, הכלכלה; אי השוויון המובנה בנטל הביטחוני, השירות הצבאי ו/או האזרחי; אי השוויון הדתי, העדתי, הדמוגרפי; אי השוויון בתעסוקה, בניהול, בצבא, במשטרה, במשרדי הממשלה, במוסדות השלטון.

>>> עצומה למען ייצוג שווה לנשים בכנסת

תגידו נכון, אבל כאן זה לא ברית המועצות, זה לא קומוניזם, זה לא קיבוץ. לא ייתכן שיהיה שוויון אמיתי בין אנשים שונים, שקיבלו חינוך שונה, שגדלו בבתים אחרים, בערים שונות, בעיר, בכפר, בקיבוץ ובמושב. מובן שאין גם מה לצפות שיהיה. אבל ראוי שיהיה, חייב שיהיה, שוויון בהזדמנויות. שכל איש וכל אשה יקבל ותקבל את הסיכוי לבחור ולהיבחר, לייצוג ולהיות מיוצג, להיות קול אחד ששווה לכל קול אחר.

בכל מצב של אי שוויון יש דרגות, ניואנסים, סיבה ומסובב. רקע תרבותי וחינוכי, אמונות ומסורות, השכלה ומודעות חברתית, כישרון מולד ויכולת נרכשת. אבל יש אפליה מובנית אחת ששזורה וחוצה את כל חלקי האוכלוסייה – אפליה שהולכת לאחור במשך שנות דור, לאורך כל הדורות: אפליית הנשים.

קל לנו לזעוק "רוזה פארקס" בכל פעם שקבוצת חרדים קיצונית דוחפת אשה אל ירכתי האוטובוס באמצע ירושלים או בשכונה בבית-שמש, אבל אנחנו משוחחים בנחת ומשובה עם חברי הכנסת (הגברים) של המפלגות החרדיות; מדווחים ושומעים בלי להניד עפעף על עוד רצח על כבוד המשפחה במגזר הערבי או הבדואי; שומעים פוליטיקאים מכל הזרמים והגוונים, גם במפלגות חילוניות, שמורכבות ברובן המוחלט מגברים בלבד; מקבלים בשוויון נפש מוחלט (שלא לומר הערצה וקנאה) את רשימת 100 המשפיעים/ עשירים/ מצליחים של המגזינים העסקיים השונים, ואפילו לא מבחינים שנשים מפוזרות ברשימות האלה בכמות כה זעומה, שכל שם ופרצוף נשי מתקבל ממש בהשתאות.

החילונים לא הרבה יותר טובים מהדתיים

וכך גם בכנסת, בממשלה, בכל פינה. החילונים לא הרבה יותר טובים מהדתיים; המסורתיים לא משמשים דוגמה לחרדים; היהודים מתנשאים על הערבים; העליונים לא ממש סופרים את התחתונים.

מרוב שאנחנו רגילים לזה, אנחנו כבר לא שמים לב. נדמה לנו שיש כאן ייצוג שווה לנשי, אבל לכנסת ישראל הנוכחית נבחרו בסך הכל 21 חברות כנסת, ובינתיים נוספו שלוש חברות, ובסך הכל מכהנות היום בבית הנבחרים הישראלי 24 נשים מתוך 120 חברים. וזו הכנסת עם הייצוג הנשי הגדול ביותר בתולדות המדינה. ובממשלה, בכל הממשלות, המצב טוב עוד פחות.

הפרויקט שיזמנו כאן, במגפון, הוא קריאה לחקיקה שתיאלץ כל מפלגה שמבקשת להיבחר לכנסת לשבץ נשים במקומות ריאליים ברשימה שלה. כתבינו צבי זינגר ואורי קציר מסבירים מדוע חשוב שתצטרפו ליוזמה ותחתמו על העצומה הקוראת לקידום חקיקה שתבטיח ייצוג הולם לנשים; זינגר וקציר כותבים על המתרחש במערכת הפוליטית בישראל בהשוואה לעולם, ומביאים משאל ח"כים עם תוצאות מאלפות; אסף דוד, נמרוד זגגי ועידן בריר כותבים על מצב ייצוג הנשים במזרח התיכון, במדינות ערב ובמדינות האסלאמיות; ודורית אברמוביץ' מציגה את מצב הנשים ומאבק הנשים מהזווית הנשית עצמה. כן, אנחנו מודעים לכך שיש רק אישה אחת בין כותבי הפרויקט הזה, אבל הפעם, בכוונה, רצינו שגברים יעשו את המלאכה המסוימת הזאת.

חשבתם שלפחות בישראל הנשים שוות? תחשבו שוב.

• קריאה אזרחית לשוויון בייצוג (צבי זינגר ואורי קציר)
• לחתימה על העצומה
• כנסת ישראל: ייצוג נשי של 20% (צבי זינגר ואורי קציר)
• שאלון השוויון: התנגדות מקיר לקיר (אורי קציר וצבי זינגר)
• הגיעה עת נשים (כותבת אורחת – דורית אברמוביץ')
• ובינתיים במזרח התיכון (אסף דוד, נמרוד זגגי, עידן בריר)