המחאה החברתית בלי ויקי שירן סבלה מאותו סוג של חיוורון שנובע מהעדרה של האישה הזו שידעה להצביע בהתרסה ובלי בושה על גזענות, על אפליה, על הדרת נשים, על שחיתות בצמרת החברה הישראלית ועל פרקטיקת האתרוג הנהוגה במקומותינו כלפי אנשים מסוימים מאוד. נשמע מוכר?

בשנת 1991 הגישה שירן את עבודת הדוקטורט שלה לאוניברסיטת ג’ון גאי בניו יורק. עבודתה בחנה את גילויי השחיתות בישראל משנת 1948 ועד שנת 1988. ההגמוניה השלטונית, על פי מחקרה, ידעה לאתרג  אנשים מסוימים שפשעו, בה בעת שהיא דאגה לחשוף שחיתויות של אחרים. היא גילתה שהשתייכות למפלגה גדולה ונוכחות ממושכת במרחב הציבורי מגוננים על אדם מפני החשדתו בפשע. אחד הכלים בשירות מערך ההגנה על איש הציבור הוא התקשורת המקפידה להותיר את החשדות בקונטקסט הפוליטי ולא במישור הפשע. היא גילתה עוד כי מערך ההגנה הזה מתרופף ככל שמדובר, למשל, בפוליטיקאי מזרחי או ערבי. היא אפילו מצאה כי מערכת המשפט נוטה לרפד פשעים של פוליטיקאים מהזן הנכון על ידי התעלמות או שתיקה.

אבל, לשירן היה גם פן אמנותי. לאחר מותה התפרסם ספר שיריה "שוברת קיר" . במאמר שכתבה פרופ' חביבה פדיה, גם היא משוררת וסופרת, בעיתון הארץ בשנת 2005, מצוטט בכותרת המשפט של שירן: "העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי". כותבת פדיה בסיכום מאמרה: "למרות כל הצדדים המוחצנים, המושכלים, האמיצים והחלוציים שהיו בוויקי, היה בה ערוץ אחד של צד מופנה פנימה, של השתהות, של דוחק נשי, של זעקה עוקרת קרביים, מזעזעת בכאבה. צד דומה לבכייה האילמת בשקט בבית הכיסא ("העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי/ כאב צריך לעטוף באריזה, לכן אני בוכה בבית כיסא שעות על האסלה", עמ' 47). צד שצורך אינטימיות מרבית תומכת כדי להוציא החוצה. השירה כגידול פורה, הנחשף על רקע מאבק קיומי בגידול ממאיר. המחלה כמטפורה. ויקי תיעדה גלריה של דמויות כואבות, כאשר כל דמות ודמות ברסיסיה שבה ומשיקה לדמותה שלה, העומדת במרכז כמה מהשירים ובונה את עצמה מחדש. העיכוב הכואב הזה הוא לא רק הסיפור האישי של ויקי. הוא הסיטואציה הקיומית והמטפורית של תרבות שלמה. כשחבריו של ר' אדא בר אהבה ראו שלאחר שהסתלק לא שנו הלכה כיאות, קרעו עליו קריעה שנייה. המקשיבים לקולה של ויקי שנשאר קול כתוב, ומבינים בדיעבד שהחמיצו גם משוררת, רוצים לומר לה השמיעיני, רוצים גם הם להגיד ויקי, את חסרה פעמיים".

בהודעת הרשות השניה נמסר כי "סרטו של הבמאי יצחק חלוצי, בהפקת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הוא סיפור מאבקה של הפנתרה השחורה ויקי שירן, מובילת תנועות מחאה ולוחמת חסרת פשרות. 30 שנה אחרי המהפכה החברתית שהובילה, חוזרים הצעירים שהנהיגה, הפעם כבוגרים, כדי לבדוק את תוצאות אותו מאבק, ולפענח את דמותה של האישה שהפכה לסמל".

הסרט יוקרן במוצאי שבת ה-9 במארס במסגרת "רצועה מהחיים": "כשאני נלחמת למען מזרחים, ערבים ונשים זה לא מפני שאני אישה מזרחית, אלא מפני שזה לא צודק" , מובא בסרט הציטוט מדבריה של שירן. הסרט חוזר לתחילת דרכה של ויקי, כמדריכה בסדנת תיאטרון נוער בתקופה הסוערת של ראשית שנות השבעים, עם הופעת "הפנתרים השחורים". המפגש עם הצעירים משכונות המצוקה ביפו ובסביבתה מחזיר את ויקי לילדותה והיא מחליטה לשנות כיוון ולצאת לדרך חדשה, הפעם חברתית. יחד עם פעילים נוספים היא מקימה תנועות חברתיות שונות, ביניהן "אל"ה", "אחותי" ו"הקשת המזרחית הדמוקרטית", ומצטרפת כשותפה למפלגה הפוליטית "תמי". היא יוזמת מחאות רבות, כאשר אחת הבולטות בהן היא הגשת בג"ץ נגד הסדרה "עמוד האש", בטענה להעדר ייצוג הולם למזרחיים. 

 "קולה של ויקי שירן נשמע בכל ערוצי התקשורת, ושמה הופך שם נרדף לצדק חברתי, ולמאבק המזרחי והפמיניסטי. אך כשהיא בשיא פריחתה, מתגלה אצלה מחלת הסרטן. ויקי בוחרת שלא להילחם במחלה, אך ממשיכה להיאבק על שינוי חברתי, עד שהמחלה מכריעה אותה בשנת 2004". (שירן היתה אז בת 57).

הסרט "שוברת קיר" מפגיש בין הצעירים שהדריכה ויקי בשנות ה-70,  היוצאים כבוגרים למסע כדי לבדוק מה עלה בגורל המהפכה החברתית שהובילה שירן. 

בסרט קטעי הצגות נדירים של הסדנה שאותה העבירה ויקי בשנות ה-70, שיחה עם חבריה ועם פעילים פוליטיים של אותה תקופה, עם משפחתה ומכריה, וכן עם המשורר נתן זך. 

בימוי: יצחק חלוצי 

הפקה: יהלי גת, מוזה הפקות, עבור הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.