"אנשים חושבים שהשואה התרחש בעבר, אבל זו עדיין מציאות קיימת. היא עדיין מוסיפה להתרחש בצפון קוריאה". כך אמר השבוע הפליט הצפון-קוריאני שין דונג-היוק לסוכנות הידיעות הצרפתית במהלך פסגת זכויות האדם שהתקיימה בז'נבה.

שין עצמו נולד במחנה כליאה, חי שם כל 23 שנותיו הראשונות ולדבריו עבר שם עינויים והוכרח לעבוד בכפייה. לפני שבע שנים עלה בידו להימלט משם, ולאחר מכן עבר למערב ושם מסר דיווח מפורט ביותר על החיים באותם מחנות. ככל הידוע שין בן ה-30 הוא האדם היחיד שנולד במחנות הללו ושרד כדי לספר על כך לעולם החיצון.

היו כאלה שסברו כי ההשוואה למחנות המוות הנאציים היא מוגזמת. ואולם ניצול אחר של מחנה כזה בצפון קוריאה, צ'ול הוואן-קאנג, דווקא הסכים לאנולגיה. "בבסיס, זה ממש כמו אושוויץ של היטלר", אמר לסכנות הידיעות הצרפתית. קאנג (43) נכלא בגיל תשע יחד עם כל משפחתו, כחלק מענישה קולקטיבית שהופעלה נגד סבתו על מה שהמשטר ראה כ"חוסר נאמנות" מצדה. הוא בילה שם עשר שנים קשות לפני שמשפחתו שוחררה. לאחר השחרור, נמלטה המשפחה לסין ומשם לדרום קוריאה – בדיוק אותו הנתיב שבו השתמש גם שין.

שני הגברים קראו לקהילייה הבינלאומית לפעול בעוצמה רבה יותר נגד צפון קוריאה, וקאנג אף עמד על דעתו כי העולם החופש חייב לטפח את ההתנגדות הפנימית בצפון קוריאה למשטר בפיונגיאנג. לדבריו, מטרת הניסוי הגרעיני האחרון שביצעה פיונגיאנג לא הייתה רק לבצע הפגנת כוח מול המערב אלא גם להעביר מסר של עוצמה למתנגדי המשטר מבית. "חובתה של הקהילה הבינלאומית היא לסייע להם להדליק את אש ההתנגדות", אמר.

שין, שסיפר כי כבר בגיל 13 אולץ על ידי שוביו לצפות בהוצאתם להורג של אימו ושל אחיו, אמר כי לעתים נאשמים נענשים לאורךשלושה דורות של משפחה אחת. "לידת תינוק היא אירוע מבורך בעולם החיצון", אמר, "אבל בתוך המחנות, תינוקות נולדים כדי לשמש עבדים ממש כמו הוריהם. זוהי שערוריה אדירה".

הן שין והן קאנג תיארו את החיים במחנות ככאלה המוכתבים על ידי רעב ואלימות. "ראיתי עינויים על בסיס יומיומי", סיפר קאנג, "בכל יום במחנה ראיתי אנשים שמתו מתת-תזונה או מרעב. ראיתי הרבה מחבריי גוועים למוות, ובעצמי כמעט ומתתי מתת-תזונה". הוא הוסיף וסיפר כי כל חריגה מהחוקים מספקת אמתלה לרצוח את החורג, לרבות הימנעותו מהלשנה על מעשיהם של אסירים אחרים.

שין הודה כי לא היסס לספר לאחד השומרים על תוכנית הבריחה שרקמו אמו ואחיו, ושהבין את מה שעשה והתחרט על כך רק כאשר אולץ על ידי שוביו לחזות בהוצאתם להורג. הוא אמר כי בהיותו במחנה לא חש קרוב לאמו או לאחיו באופן מיוחד. מבחינתו, הם היו שניים נוספים ברשימה של מתחרים תמידיים על כמויות המזון הזעירות והגרועות שניתנו לאסירים, ושכללו בעיקר דייסת כרוב.

"כל זה השתנה אחרי ביצאתי משם", השלים, "עכשיו אני מרגיש שהם יקרים לי. אבל אני עדיין לומד איך להרגיש משהו בכלל".