חג פורים בשדרות. בתקופת המבחנים, כמו בכל תקופת מבחנים פה, בעיר שממה. רוב הסטודנטים כבר סיימו להיבחן ומנצלים את זמן החופשה שנותר להם עד תחילת סמסטר ב׳, בשבוע הבא, בבתי הוריהם או במסיבות הצבעוניות שתל אביב ושאר אזורי כרך מרכזיים יותר מציעים.

אם כך, מי הכוח הצעיר המניע את העיר ביום חג זה? מי יצבע את העיר חיוך וצבע? מי יבשר את בוא החג וירומם את מצב הרוח פה בדרום?

פרט לאירועי איבה, המלחמה והטרור, פרט לדרום הפורח באדום, יש כאן בעיר, בשדרות הקסומה עוד כמה כוחות מעניינים במיוחד. אני משתמש במונח כוח, כי מדובר בקבוצות אנשים המניעות ומשפיעות על מצב הרוח השולט כאן ברחובות. היום אתמקד רק באחד מהם. באמת שלא תכננתי כתבת פורים, כי מה לי להראות לעומת מרכז הארץ, חוץ מעוד משפחה מרובה או מצומצמת, מחופשת או מנצנצת? 

אני מסתגר בבית ומתרכז בלימודים ולפתע צרחות. צרחות כמו של אוהדי כדורגל, מהסוג שיודע את מילות כל השיר ולא ממחזר. וכרוז. ורמקולים.  הכרוז צורח מה לעשות ונחיל צעירים, בחורי ישיבה, צובא על סמטאות השוק. קודם כל התלבשתי, אח״כ דרכתי את המצלמה, תחבתי סוללה נוספת לכיס, ויתרתי על הקפה והבטתי במבט מתנצל בספרי הלימוד והסיכומים שעלי לשנן עד מחר.

"ליהודים היתה, אורה ושמחה, אורה ושמחה וששון ויקר". הגעתי למטה אל הרחוב, המום. כמעט ואף אחד לא מחופש ואף אחד שם לא מזוהה חזותית עם הנחמנים המקפצים של ברסלב אך כוווולם קופצים אחרי טנדר מסכן אחד, שעליו ציור של ליצן על קרטון, שני רמקולים ולצידו בחור, ככל הנראה המדריך, הכרוז, מחלק הוראות פרגמטיות. "עכשיו לבית הקפה", וכולם, כלומר, כל הנחיל, חודר לבית הקפה, ומקפץ ומבשר לכולם שמישמישמישמישמישנכנס אדר.. מרבין בשמחה. והכרוז מכריז: "יאללה!! לסופרפארם!!!" וכולם נכנסים לסופרפארם, ומקפצים ושואגים שמרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ועטרת זהב.

ואני אחריהם, איזה מן בוקר מוזר, ואני ביניהם ופתאום הכרוז עוצר בחניית הסופרמרקט, כולם נעצרים, כאילו עשו חזרות בבית ומסתדרים לריקוד שורות, היו צריכים לבצע פה הארלם שייק, זה יכול היה להיות שובר קופות.

"מאיזה עיתון אתה?"

– "מגפון".

"זה חילוני,  כן?"

– "גם, זה לכולם". והכל בצעקות.

"בוא צלם אותנו, שיראו כולם מזה והיית אך שמח, תראה להם שלמרות הכל מוכרחים להיות שמחים". באמצע הכביש הם התייצבו לצילום קבוצתי.