בפעמים הנדירות שבהן אני מגיעה לתל-אביב עם הרכב המשפחתי ולא ברכבת, אני מרגישה כמו אי.טי. חבר מכוכב אחר (פרדס חנה, אלא מה), שנחת בג'ונגל האורבני. מלחמת ההישרדות פוגשת אותי בכבישים, ואני בלי ספק בעמדת נחיתות – במיוחד כשמדובר בחנייה פנויה. אין לי מושג איפה יש יותר סיכוי למצוא כחול-לבן פנוי, האזורים השמורים לבעלי תו חנייה אזורי מחוץ לתחום והשימוש בחניון מגיע לסכומים אסטרונומיים במונחי הכוכב שלי, עוד לפני שהספקתי לסיים חצי מהמתוכנן לביקור הטרנס-גלקטי. ממעמקי התסכול, במיוחד בבוקר הנוכחות הקרובה להפליא והריקה להחריד של החניות הפרטיות יכולה להגדיר את הערך "התגלמות הבזבוז" באנציקלופדיה הפנימית שלי.

זוכרת שבשלהי 2011, בעיצומו של דיון לוהט על צריכה שיתופית ומימוש שפע לא מנוצל (idling capacity), הבאתי כדוגמה את החניות הפרטיות. קול סמכותי, לצערי לא זוכרת של מי , אמר לי "זה כבר טופל!". בשבועות האחרונים שאלתי את עצמי מי בדיוק טיפל בזה? איפה זה עומד? ובעיקר – למה אני לא משתמשת בזה?!

הזדמנות עסקית מתממשת?

צללתי לנבכי הגוגל ומצאתי: ב-2011 קראו לזה parksPool. היום הם חלק מאיזיפארק- private, סטארטאפים נוספים שנכנסו לתחום הם JustParkIt ו-PinkPark. כולם מציעים לבעלי החניות הפרטיות הכנסה פסיבית ולמחפשי החנייה – פתרון זול וזמין. לצערי רק בפארקס-פול יש אינדיקציה לגבי היקף השימוש בשירות. הם מדווחים על 864 מקומות חנייה ו-2,954 משתמשים ברחבי הארץ. לכאורה זה פתרון גאוני טוב למי שמכלה את שעותיו בחיפוש החנייה, לבעלי החניות וגם ליזמים. למעשה זה רחוק מאוד ממה שהסתמן כפוטנציאל בשלב בניית התוכנית העסקית, אם רק בתל-אביב יש 80,000 חניות פרטיות למה הן (או רק 10% מהן) לא נמצאות במאגר?

חייב להיות מניע נוסף לרווח הכלכלי שחותם את העסקה

הרבה פעמים מעבר לים או האוקיינוס יש תשובות לשאלות שאיתן אנו נאבקים, והאינטרנט מאפשר לחצות את המרחב והזמן בסדרת ליטופים מהירה של המקלדת. אי שם היזמים של HelloParking – מיזם חנייה שנסגר – מספרים באופן מקסים ותמציתי את סיפורם. מוסר ההשכל שאני בוחרת מהסיפור הוא שרווח כלכלי בלבד אינו מניע מספיק טוב להשתתפות במיזם בתחום הצריכה השיתופית. חייב להיות מניע נוסף שחותם את העסקה.

בחיפוש אחר המניע הנוסף יצרתי קשר עם ParkatmyHouse, מיזם בריטי שנולד ב-2006 ודילג בשנה שעברה לצפון אמריקה, אחרי שיצר הכנסה פסיבית של יותר מחמישה מיליון דולר ל-150,000 מתושבי הממלכה המאוחדת. בדרך הם גיסו מימון מ- BMWi ונחשבים המיזם הכי מצליח בתחום שיתוף החנייה. היה לי מזל וקיבלתי ראיון טלפוני עם אלכס סטפני, מנכ"ל החברה. הוא דיבר על סבלנות ועל כך שיצירת מיזם שיתופי מצליח לוקחת הרבה זמן. הם הולכים את הדרך הזו כבר שמונה שנים, וגם נהנים מיתרון הראשוניות. סטפני דיבר על מיקוד ועל כך שרוב החברות המתחרות "גלשו" לעבודה עם ספקי חנייה מסחריים והם התמידו. הוא דיבר על הקהילה שנוצרה, על אנשים שמצמידים לחנייה אצלם בבית שטיפת רכב כבונוס, על התקנת נקודות טעינה לרכב חשמלי אצל בעלי החניות המאפשרת טעינה כשרות משלים לחנייה. הוא דיבר על תרומה, על כנסייה שחצתה את קו ה-50 אלף לירות שטרלינג בהכנסות חנייה ומפנה את זה לפרויקטים קהילתיים. מדהים לאן ניתן לפתח חווית משתמש כה פשוטה כמו שיתוף חנייה, אם רק מאמינים בה.

אז מה הבעיה? אלון מאיזי פארק Private גורס שחסמי הכניסה בישראל קשורים בפחד, הפחד של בעלי החנייה שמשהו ישתבש ושל המשתמשים להימצא בתוך רכושו הפרטי של אדם. לי זה נראה רק חלק מהתמונה. בחו"ל אנשים מזמן משכירים זה לזה את הרכב, לא רק את החנייה,במסגרת אתרי שיתוף כמו whipcar. ואצלנו, בתרבות הנועזת והבלתי פורמלית שמולידה סטארטאפים ומוצ'לרים, לא מוכנים לקחת סיכון על חנייה?

אם כך, לאן פנינו בשיתוף חניות?

בעיניי, העצמת השיח על הרובד האידאולוגי של הבחירות הצרכניות שלנו תשפיע גם על עתיד שיתוף החנייה בישראל. Tom Szaky, סוג של כוכב עולה בשמי היזמות הסביבתית ואדם מקסים, שהיה המרצה המרכזי בכנס שימוש חוזר כהזדמנות עסקית, טוען שהבחירות החשובות שאנו עושים בסוף אינם הפתק בקלפי, אלא ההחלטות הצרכניות שלנו יום יום. אם נקפיד לנסות, להשתתף, לעודד, ולפרסם מפה לאוזן מיזמי צריכה שיתופית – החברה שלנו, גם מחוץ לגבולות ישראל, תשתנה מקצה לקצה בתוך זמן קצר.

אם נשכח את התפקיד המרכזי שלנו כצרכנים, נמשיך לקבל את מה שפונה לממוצע הנמוך ביותר של כולנו. פלסטיק בשקל שמפסיק להיות ראוי לשימוש אחרי עשר דקות במקרה הטוב ועולם הולך וקורס לתוך עצמו בלחץ ערמות הזבל. קיסר סין אומר במולן, סרט שראיתי עם נעם בתי עשרות פעמים – "גרגר אורז אחד יכול להטות את הכף. אדם אחד יכול להיות ההבדל בין ניצחון לתבוסה". כל אחד מאיתנו הוא גרגר האורז.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא קיימות"]

קהילת הצריכה השיתופית בפייסבוק.

• באדיבות הבלוג תחת עץ הפקאן