ארגון הפגנה הוא עניין מתיש. מי כמוני יודעת. ביום חמישי ה 28 בפברואר, קיימנו הפגנה בתחנת הרכבת בשכונת מגוריי, גני אביב, וזה לא היה פשוט כלל. ראשית, הדיונים המייגעים עם גורמים ברכבת ישראל. זו סאגה בפני עצמה. לא חשוב כמה תכתוב, כמה תתלונן, כמה תשובות מגוחכות ומעליבות (את האינטליגנציה בעיקר) תקבל, אתה חייב להמשיך לפעול, לא להתרגז מדי, להמשיך להסביר פנים לכל המתריסים: "מה? מחאה נגד רכבת ישראל? נגד משרד התחבורה? שום דבר לא יעזור, הם מצפצפים עלינו, לא סופרים אותנו". 

כן, אדישות ובורות הן האויב הגדול של האפשרות לשינוי. מספיק לראות את תוצאות המחאה החברתית כדי שהייאוש יכרסם בליבם של המהפכנים הגדולים. אבל רכבת ישראל ומשרד התחבורה עושים באופן רליגיוזי את כל הטעויות האפשריות. כך, מצטברת נגדם כמות גדולה כל כך של זעם, עד שגם נוסעים קשי יום, מותשים ממלחמת ההישרדות היומיומית שלהם, מוכנים לעשות מעשה, גם אם הם נולדו בארצות שהמנטליות בהן כוללת כניעות כלפי הריבון והרשות. כן, אני מתכוונת לעולים מחבר העמים – שהם אנשים נהדרים ויצרניים, אבל אין לרובם תרבות של מחאה. מטבעם הם מנומסים, לעתים מנומנמים משהו. בשכונת גני אביב, שבה הם מהווים רוב – הם אדישים, כמעט…

השבוע (יום חמישי 28 בפברואר) הסתמנה בשכונה נקודת מפנה. ארגנו הפגנה, יצאנו השכם בבוקר לתחנת הרכבת של השכונה שמצויה במרחק שני קילומטר הליכה (שהנהלת הרכבת טרם השכילה להציע בה שירות של היסעים) ומחינו כנגד התנכלות והתעללות של הנהלת הרכבת ומשרד התחבורה בשכונה שקרובה כל כך לתל אביב, אבל רחוקה שנות אור מהתחושה שהיא שוכנת למעשה במרכז הארץ.

לאנשים הללו אין זמן, אין כוח לעמוד שעות בהפגנה, אז הם פשוט בחרו בדרך נוחה ואפקטיבית של מחאה. הם באו מוקדם, בשש בבוקר, כדי להביע הזדהות, סמוך לזמן הגעת הרכבת למתחם התחנה, העבירו את כרטיס הנסיעה שלהם, וברגע שהגיעה הרכבת – הם פשוט נעמדו בדלתות וסירבו להיכנס!

משטרת ישראל הביאה, כמיטב המסורת, קבוצה לא מבוטלת של שוטרי מג"ב. היו שם גם מפקד התחנה העשוי ללא חת – סנ"צ דורון תורג'מן, וסגנו אלעד. גם מנהל תחנת הרכבת, איציק, שעל פי חזותו מזוהה עם ש"ס, הגיע. כן כן, בשש בבוקר – אבל זו לא הפעם היחידה שהוא מגיע מוקדם! איציק התחיל להגיע מוקדם אחרי שאילתא שהח"מ הגישה לדוברת הרכבת בבקשה לדעת מה שכרו של איציק, לא כדי לחטט חלילה בענייניו הפרטיים, אלא כדי להבין כיצד זה בתחנה שעיקר העומס בה מתרחש בשעות שבין שש לעשר בבוקר, מנהל התחנה לא מופיע בשעות הללו כלל. זאת אומרת, שגם כאשר חל עיכוב של חצי שעה בהגעת הרכבת, כשעומדים מאות איש ברציף וממתינים, שבויים בלי אפשרות להחליף לכלי תחבורה אחר (שני ק"מ מהשכונה, כבר אמרנו ?) הם פשוט עמדו שם לבד מול שירות לקוחות עמוס פקידים רדודים שביניהם ובין יוזמה לעצור, לדוגמה, רכבת שחולפת באותו כיוון ולאסוף את הנוסעים, אין דבר.

אז, איפה היינו? כן, גם איציק היה שם. אציין שגם המשטרה וגם עובדי הרכבת והמפקחים שהגיעו לראות איך ההפגנה מתקדמת, הביעו – גם אם לא במפורש – אהדה להפגנה. יש כמה שגם ממש גילו שמחה לאיד.

השבוע נפל דבר ברכבת ישראל: לא עוד שליטה של עובדי הרכבת וההנהלה שלהם בנוסעים, תוך התעלמות מכוונת מהצרכים שלהם! לא עוד טמטום של משרד התחבורה בתיאומים, בשילוב שבין תחבורה ציבורית לרכבות, בתיאום מושכל של לוחות זמנים שקצרה היריעה מלפרט – אלא יוזמה מקומית של נוסעים שמעתה והלאה איננה זקוקה לאישור להפגנה.

מהיום – בכל נקודת זמן ובכל תחנת רכבת – יכולים הנוסעים להאט את הכניסה בדלתות וכך להצליח לחבל בתנועת הרכבות בלי להפסיד זמן… אה, כן, עם הפסד קצר של זמן שהוא בדרך כלל קטן יותר מהאיחורים האופייניים של הרכבת בעצמה.

קחו בחשבון שכל עיכוב, אפילו של 3-4 דקות של רכבת בכל נקודה על המסילה – משבש את כל לוח הזמנים של הרכבות מצפון ועד דרום.

מי שהגה את הרעיון הזה הוא עובד רשות , ועל כן לא נוכל, מטעמים מובנים – לפרסם את שמו.