Skip to content

ישראלים בדרום-סודן

בירת דרום סודן, המדינה הצעירה בעולם, נראית כמו מחנה פליטים עצום. לפני חצי שנה גורשו אלף פליטי דרום-סודן מישראל, עד כה מדווח כי 17 מהם מתו. ביקור אצל המשפחות שגורשו מישראל ונלחמות לשרוד בג'ובה - יומן מסע
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

קשה לנשום בג'ובה. קשה בגלל החול שבאוויר, הבנזין השרוף של הגנרטורים – מקור החשמל היחיד בעיר, קשה בגלל הלהט של השמש על גגות הפח, בגלל הקשישה הנכה ששוכבת על האדמה ופיה מלא זבובים, מפני שהחושך עוד מעט ירד ואיתו יגיעו היתושים שמביאים את המלריה, וברחוב מסוכן להסתובב אחרי שמונה. קשה לנשום כי הילדים שאני הכי אוהבת בעולם, שלמדו עד לא מזמן בבית ספר רמת אביב ג', גרים עכשיו כאן.

הגענו לג'ובה שלושה – אורית רובין, מנהלת התחום הפסיכו-סוציאלי בא.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים), בן זוגי ואני, שליווינו את אחת המשפחות מקרוב במשך ארבע שנים. נסענו בגלל הגעגועים, כדי לראות במו עינינו איפה חיים החברים שהיו חלק בלתי נפרד מחיינו, לנסות לסגור מעגל.

גדת הנילוס, באופק "ההר השחור" (צילום: אורית רובין)

עיר הבירה של המדינה הצעירה בעולם – בת שנה וחצי בלבד – היא למעשה מחנה פליטים אחד עצום. כל כולה פחונים ובקתות בוץ וקש, ובה רק כמה קילומטרים של כבישים סלולים. משרדי ממשלה שוכנים במבני אבן ישנים ומתפוררים מתקופת השלטונות הסודניים, והאוניברסיטה של ג'ובה נראית שוממה. האזור עוד ירוק אחרי עונת הגשמים שנמשכת חצי שנה, ובין הבתים מפוזרים עצי מנגו עצומים, עצי פפאיה ושיחי קיקיון, ומלמעלה מרחפים עופות דורסים, צוללים מדי פעם ללכוד עכבר או לטאה.

חלק ניכר מתושבי ג'ובה הם פליטים שהגיעו לאחרונה ממדינות או ממחוזות אחרים: רובם מחרטום שבסודן, המדינה שממנה נפרדה דרום סודן לאחר שלושים שנה של מלחמת עצמאות, מלחמה שבמהלכה הופצצה ג'ובה פעם אחר פעם, ערים וכפרים ברחבי הארץ נשרפו שוב ושוב ויותר משני מיליון איש נהרגו או מתו מרעב בשל הלחימה. לאחר הכרזת העצמאות ביולי 2011 מיהרה סודן שמצפון לגרש את כל הדרום סודנים שבשטחה. המדינה הנוספת שגירשה את הדרום סודנים היתה ישראל, שנחשבת ידידתה הטובה של דרום סודן.

(צילום: ישי וינשטוק)

ביולי האחרון גורשו מישראל אלף חברי הקהילה הדרום הסודנית, בהם מאות ילדים, בלי הכנה, הכשרה או סיוע, פרט לאלף יורו למבוגר ושלוש מאות לילד. נשמע המון? הכסף הזה מספיק בקושי לחודשיים מחייה בג'ובה.

תביאו אוכל מהבית

הדירה ששכרנו ברובע טונג פינג, רובע הזרים שבו שוכנות כל השגרירויות במתחמים מאובטחים מפחד השודדים בלילה, עולה 3,000 דולר לחודש. בתמורה תקבלו דירת מגורים קטנה בבית אבן, עם חשמל מגנרטור שעובד רוב היום ומים זורמים ממכל ענקי שעומד בחצר.

בכל ג'ובה אין זכר לתשתיות: לא ביוב, לא מים, ולא חשמל. במדינה שמשאביה נשדדו במשך עשרות שנים אין חקלאות מודרנית, אלא רק גידולים ביתיים. מי הנילוס משמשים לרחצה, שתייה והשקייה: המים מזוהמים, מי שיכול להרשות לעצמו קונה כדורי כלור שיהפכו את המים לראויים לשתייה. הסחורה המעטה בשווקים עולה כמו בישראל (הפאונד המקומי שווה בערך שקל): ארבע עגבניות קטנות ב-5 פאונד, 4 פאונד לפלפל ירוק אחד. שק קמח תירס של 20 קילו עולה כ-120 פאונד. בחנויות מסוימות אפשר למצוא גם סחורה מיובאת, ואז המחירים מרקיעים לשמיים (חבילת פסטה "ברילה" עולה 36 פאונד). מי שהשכיר לנו את הדירה, אירופי שעובד באחת השגרירויות, הזהיר מראש: תביאו איתכם אוכל מהבית. כאן יקר להחריד.

משאית המוכרת מים שאובים מן הנילוס (צילום: ישי וינשטוק)

ג'ובה היא עיר גדולה מאוד, אך בשונה מערי בירה אחרות אינה צפופה, ועל אף העוני הנורא, לא ראינו בה מקבצי נדבות כמעט. הסבירו לנו שזה מאוד לא מקובל וגם מי שאין לו אוכל לא יעז לבקש מאחרים – אך האמת היא שפשוט אין ממי לבקש. הרוב המוחלט של התושבים הם חסרי כול, ותיירים אין.

האנשים בעלי הממון – בין שמקומיים מקורבים לשלטון ובין שזרים העובדים בג'ובה, לא מסתובבים ברחובות אלא נוסעים בג'יפים, סגורים ומנותקים מהמתרחש ברחוב. בג'ובה אין מכוניות רגילות – רק רכבי שטח מפוארים ויקרים. מכונית רגילה לא תחזיק מעמד אפילו שבוע בדרכים הסלעיות מלאות המהמורות. מי שאין ברשותו רכב שכזה, יכול לנסוע ב"אוטובוס" – מיניבוסים ישנים ומתפרקים שבהם נדחסים בין עשרה ל-15 איש, ונוסעים במעט הכבישים הסלולים בין כמה תחנות עיקריות בעיר: קסטום, גודלה, קוניו קוניו, גומבה, ג'בל מרקט. אמצעי תחבורה יקר יותר, שרוב התושבים אינם יכולים להרשות לעצמם הוא מונית-אופנוע, המכונה "בודה-בודה".

גם אדיסון, החבר שלנו שחזר מישראל קנה אופנוע כזה, וכך הוא מנסה לפרנס את משפחתו. זו העבודה הטובה ביותר שיכול היה למצוא, אם כי היא גם המסוכנת ביותר. נוסף לסיכוי הגבוה לתאונות דרכים (הספקנו לראות כמה כאלה שהתרחשו מול עינינו) נהגי הבודה-בודה הם היעד המבוקש ביותר לפושעים השודדים מהם באיומי רובה את האופנוע: חלקם אף נרצחים. ג'ון משתדל לא לעבוד מרגע שמחשיך, מפחד לחייו.

רחוב ראשי בג'ובה (צילום: ישי וינשטוק)

כשמסתובבים ברובע טונג פינג אפשר להרגיש שקמה כאן מדינה: בנייה בכל פינת רחוב, ואף שהרחוב שבו גרנו אינו סלול, נבנית בו וילה מפוארת של שתי קומות ובפינה בניין אבן של חמש קומות בעל גג משולש. בהמשך נגלה כי הבניין יהיה בית מלון, והווילה שייכת לשר לעניינים הומניטריים. כל הבנייה נעשית בידי חברות זרות, בעיקר סיניות, ומקומיים כמעט אינם מועסקים בהן.

כשיוצאים מהאזור המאובטח והבנוי של טונג פינג שבו שוכנות כל השגריריויות הזרות לאזורים אחרים, מתגלה ג'ובה כפי שהיא למקומיים, ג'ובה שאליה הגיעו גם המגורשים מישראל.

מתל אביב לשאנטי טאון

המשפחה שליוויתי במשך כמה שנים בישראל כפעילה בא.ס.ף גרה כעת בגומבה, אצל קרובי משפחה שגורשו מחרטום. גומבה מכונה "שאנטי טאון" – אזור ענק מעבר לנילוס שבו התיישבו אנשים שאין להם חלקת אדמה משלהם. כל המבנים בגומבה מיועדים להריסה. בינואר יגיעו דחפורים ויהרסו את בקתות הקש והפח, ואז יחולק השטח מחדש בין התושבים והפעם באופן רשמי. איפה יגורו בינתיים המשפחות שבתיהן ייהרסו ומי יסייע להן בבניית בית חדש, שעולה אלפי פאונדים לכל הפחות? המארחים שלנו צוחקים כשאנחנו שואלים אם הממשלה תדאג להם למגורים.

בבקתת ענפים מכוסים בבוץ ישנים ההורים, אדיסון וסוזי, מתחת לכילה שהביאו מישראל. הילדים ישנים במבנה נפרד – בקתה מרובעת מבוץ בעלת גגון פח המכונה כאן "זינק" – יחד עם שאר ילדי המשפחה. שלושה על המיטה יחד ושלושה על אותו מזרן על הרצפה. על הרצפה לא כדאי לישון: לפני חודש נעקצה לוינה בת ה-12 מעקרב ארסי וניצלה הודות לטיפול המקצועי של הדוד המבוגר והמנוסה. הוא קשר לרגלה חוסם עורקים, חתך מרגלה את הארס וההורים לקחו אותה מיד אל בית החולים. מחוץ לחדר, בחצר, שתי תלוליות ועליהן צלבים מאבנים קטנטנות: באחת קבורה הסבתא, ולידה קבור האחיין שמת לפני שלושה חודשים ממלריה והוא בן שנה וחצי.

תלוליות הקברים שליד בקתת ההורים (צילום: ישי וינשטוק)

האווירה בחצר טובה. אשת הדוד המבוגרת מבשלת על גחלים את האסידה הדרום סודנית: קמח תירס מעורב במים המבושל למעין בצק שמהווה את רוב התזונה היומית. לצידו תבשיל של מלוחיה ירוקה או במיה מיובשת. כשהערב מתחיל לרדת יושבים בחצר ואוכלים מן הצלחת המשותפת, הגברים במעגל אחד והנשים עם הילדים במעגל אחר.

הילרי בן השמונה, שעד לא מזמן היה בחוג כדורגל במתנ"ס בתל אביב ומכור למשחקי מחשב, מספר כעת כיצד הוא צד עם החברים את העכברים שבשדה ואז מבשלים אותם ואוכלים, במקום בשר. גם חגב, אם הוא גדול מספיק. הוא בנה רוגטקה ובעזרתה מנסים לצוד ציפורים, גם הן למאכל.

שירותים אין, יש רק לשכנה והיא מרשה להשתמש. הולכים לשירותים של השכנה כדי לגלות בור פשוט באדמה מוקף בבדים שמסתירים אותך. הריח נורא, ואין נייר טואלט, אבל הילדים לא מתלוננים כמו בהתחלה כשהגיעו.

כאן מתקלחים (צילום: אורית רובין)

אם צריך פיפי בלילה אסור לצאת, כי בחוץ "יש אנשים שהופכים בלילה לחיות וטורפים אותך" ככה מספרים לילדים כדי שיפחדו ולא יצאו החוצה, כי בחוץ באמת יש בני אדם, לא חיות, עם רובים שיהרגו אותך כדי לשדוד או סתם כי מתחשק להם. בלילות הם שומעים לפעמים יריות באזור. לפעמים מגיעים ודופקים על דלתם, וג'ון מאיים שיש לו חץ וקשת ורק כך המטריד הולך. באזור הזה, הוא מספר, לכולם יש חץ וקשת בבית.

באזורים אחרים, קשוחים יותר, אנשים קונים אקדחים להגנה עצמית. כל אחד מספר כמה שהרובע שלו מסוכן ובעצם נדמה שאין כאן מקום בטוח, ובעיקר שאנשים חיים בפחד גדול לחייהם, בלי שיהיה מי שמגן עליהם. המשטרה כאן מושחתת ופעמים רבות שוטרים הם אלה שישדדו אותך.

מזלם של אדיסון וסוזי שפר עליהם יחסית לשאר המגורשים – יש להם קרובי משפחה שאצלם הם יכולים להתגורר. כך יכלו לקנות בכסף שחסכו וקיבלו מחברים בישראל חלקת אדמה (בערך 40 אלף פאונד) ולהתחיל לבנות במו ידיהם בית מלבני בוץ. חומרי הבניין יקרים מאוד, והכסף הספיק לבניית חדר אחד, ולהתחיל בבניית החדר השני. הלבנים מודבקות בעזרת בטון ובוץ, והגג הוא אותו גג פח.

אדיסון לוקח אותנו לראות את הבית החדש. החדר כמובן אינו עומד ריק. אימו המבוגרת של אדיסון יושבת על האדמה ומרסקת סלעים לשברי אבנים כדי למכור לבנייה. בחצר מתרוצצים כעשרה ילדים, אחייניו של אדיסון. כולם גורשו מחרטום בשנה האחרונה. הם טומנים בשמחה זרעים שהבאנו באדמה, אך אומרים שהמים כאן יקרים – כ-15 פאונד לגלון, מאחר שהאזור מרוחק מהמרכז ולמשאית המחלקת מים מהנילוס קשה יותר להגיע.

הבית החדש (צילום: ישי וינשטוק)

לרבים מאלו שהגיעו מישראל לא היו קרובי משפחה שאצלם יכלו להתגורר, והממשלה לא עשתה דבר כדי לסייע לקליטתם. הם גם אינם מורשים לקבל אדמה כמו התושבים הוותיקים. את כל כספם הוציאו על שכירות – הם נדרשו לשלם עבור חצי שנה מראש – בקרוב תיתם תקופת השכירות ולרבים אין לאן ללכת.

הגירוש מגן העדן

כולם רזו מאוד בג'ובה, הגברים רזים במיוחד, ומכולם הכי רזה אנדרו, שגורש עם ילדיו שבהם הוא מטפל במסירות נפש. כשהוא מדבר קולו שקט ובקושי נשמע. "אני אוכל פעם אחת ביום, לפעמים גם זה לא, כדי לתת עוד לילדים. לפעמים הם אוכלים ומבקשים תוספת כי הם רעבים ואני אומר להם אין. אני בחיים לא אמרתי שאין, בישראל אם הילד היה רעב הייתי אומר 'אין בעיה תלך למקרר'" הוא מספר ובעיניו דמעות. "אני מרגיש כמו אדם, אחרי הגירוש מגן עדן. בישראל היו לי אנשים שעזרו לנו. פה אין מי שעוזר. ידעתי שהמצב פה גרוע ובגלל זה עשינו הפגנות בישראל כדי שייתנו לנו עוד זמן. אבל אם הייתי יודע שזה עד כדי כך נורא הייתי נשאר בכלא בישראל עם הילדים, באמת".

משפחה מירושלים בביתה השכור בג'ובה. בפברואר נגמר הכסף ולא ברור לאן יילכו (צילם: אורית רובין)

אנדרו מעולם לא היה בדרום סודן עד כה, והוא לא היחיד. גם מי מהמבוגרים שנולדו כאן נמלטו בילדותם עם הוריהם בגלל המלחמה. עשרות שנים של חיים בחוץ פערו מרחק נפשי בינם לבין הנוהג המקומי.

אנדרו מספר כמה קשה לו לתקשר עם קרובי המשפחה שאצלם הוא גר: "אם אתה אומר להם שאתה לא מרביץ לילדים הם חושבים שאתה אבא לא טוב. אני מנסה להגיד להם שאפשר להסביר לילד אם הוא עושה משהו לא בסדר, לא צריך להרביץ לו, והם אומרים שחזרנו מישראל משוגעים".

גם מרי, אם לחמישה שברחה מפני בן זוג אלים, מספרת על הבדידות הנפשית בקרב תרבות שזרה לה: "כאן עדיין שולטים החוקים של השבט. לגברים מותר הכול, האישה לא יכולה להגיד כלום. קשה לי לדבר כאן עם האנשים, הם לא מבינים אותי, רק עם מי שבא כמוני מישראל אנחנו יכולים להבין אחד את השני".

17 מתים

הגירוש שלח את האנשים מישראל אל דרום סודן בעיצומה של עונת הגשמים שנמשכת חצי שנה. הם מספרים שהמים הציפו את הבתים והגיעו עד לברכיים. הבוץ והמים גרמו למלריה בלתי פוסקת: רוב האנשים מספרים שהיו חולים כמה וכמה פעמים, בעיקר במלריה וטייפואיד. כ-17 איש לפחות מתו בחמשת החודשים שחלפו מאז הגירוש, כך הם מספרים לנו. בהם שני ילדיו של מייקל דובול, שבביתו שבערד ביקרתי לפני הגירוש. הילדים, ניאן התינוק ונוח בן החמש, מתו בבית החולים המקומי, כנראה ממלריה.

מייקל וילדיו בישראל, טרם הגירוש. נוח (שני מימין) והתינוק מתו בדרום סודן (צילום: גבי בן אברהם)

מלריה וטייפואיד (זיהום קשה במערכת העיכול הנגרם משתיית מים מזוהמים) הן שתי האבחנות היחידות שנותנים ב"מרפאות" בג'ובה – צריף שבו יושב אדם בעל הכשרה מקצועית מפוקפקת, מאבחן ומוכר לך תרופה. בבית החולים המרכזי של ג'ובה אין תרופות, ושולחים אותך עם מרשם לקנות את התרופות לילד שלך שמאושפז. המחיר הוא כמאה עד מאתיים פאונד לטיפול. תכפילו בארבע פעמים לשש נפשות בממוצע, ותבינו כמה מהר נגמר הכסף מישראל.

מי שלא יודע לאכול מהר

במפגש שערכנו לכמה נערות שגורשו מישראל ולא נפגשו זמן רב, הן מספרות כי מהמטוס נראתה להן דרום סודן יפה: ירוקה ומלאה עצים, אך כשהמטוס החל להנמיך ראו שהכול זה "פח אחד גדול", ומתכוונות לפחונים, "כמו בתים של ילדים". הכול נראה להן "מכוער" ו"מלוכלך", "ומה כיף לכן פה? איזה דברים טובים יש פה?" – "אין כלום".

גם השיעמום קשה להן – הן מתגעגעות לבית ספר אבל פוחדות ללכת לבית ספר מקומי. גם מפני שמרביצים וגם כי יצטרכו לגלח את שער ראשן, על פי התקנות בבתי הספר. היה להן מוזר לבוא לכאן, למדינה שמעולם לא היו בה, לפגוש קרובי משפחה שזרים להן, להתנתק מהחיים היחידים שהכירו – חיים בעיר מערבית, עם חשמל, מים, אוכל, בית ספר, טלוויזיה ומחשב – להתנתק מהחברות ומהשפה. "כשהיה לי מלריה חשבתי שאני אמות" הן מתארות את המחלה האיומה שבה מקיאים כל הזמן, ומדברים מתוך הזיות החום, "ויש אנשים שמתים". לשירותים שאין כבר התרגלו, אבל לא למחסור במזון.

ארוחת ערב מצלחת משותפת. הארוחה העיקרית ביום (צילום: ישי וינשטוק)

"כל יום אוכלים אסידה, זה מגעיל" וגם אין מספיק – אוכלים בשש בערב, ולפעמים אתה נשאר רעב ואין עוד, וצריך לחכות למחר. "זה לא כמו בישראל שאם אתה רעב אפשר לאכול בכל שעה". בשר אוכלים פעם-פעמיים בחודש, וגם אז זה ממש מעט ולפעמים אין לכולם. "הילדים שכאן רגילים לאכול מהר-מהר כי הם יודעים שאחר כך לא יהיה עוד אוכל, ומי שחדש לא יודע לאכול מהר ואז הוא נשאר רעב". תפוח אדמה זה יקר ולא אוכלים הרבה, פיתות רק לפעמים. אין כמעט ירקות ועכשיו "הכול נגמר, אין יותר ירקות כי נגמר הגשם והכול מתייבש". עד לעונת הגשמים הבאה הן כנראה לא יזכו לראות ירקות, גם מלוחיה לרוטב של האסידה אולי לא תהיה. לפחות בקרוב יבשילו המנגו שעל העצים, ויהיה אפשר ללכת לקטוף.

אסידה מסורתית ולחמניות קנויות בשקית לכבוד האורחים (צילום: ישי וינשטוק)

הכנו להן ספגטי שהבאנו מישראל והצטערנו שלא היה יותר. סנדיי בת הארבע אכלה מה שנשאר על הצלחות וגם את הרוטב שנשאר בסיר. בעיניים רעבות היא חיפשה עוד משהו לאכול, וניכר שכבר ידעה ימים שלמים בלי מזון.

אימה, שגורשה מישראל כשהיתה בהיריון מתקדם, חלתה מאוד בג'ובה והועברה בשארית הכסף של המשפחה לבית חולים במצרים. הילדה ואחיה נשארו אצל הסבא והסבתא. הם מספרים כי הכסף מישראל נגמר ואין להם כסף לתרופות לבן הגדול, שחולה שוב במלריה. הוא שוכב במיטה קודח מחום ומבקש בקול חלוש שנביא עוד מהכדורים להורדת חום שנתנו אתמול לאחותו.

 

הסיפור שלא יסופר

הכסף מישראל כבר אזל, והכול פה יקר. בני המזל הצליחו לרכוש בכסף מישראל חלקת אדמה, אחרים נאלצו להוציא את כל הכסף על שכירות של בקתת הבוץ. מאחר שאין כמעט ייצור או שירותים בדרום סודן, יש מעט מאוד משרות: כדי להתקבל כשכיר בעבודה אתה צריך שיהיו לך קשרים טובים מאוד. השכר מגוחך ביחס ליוקר המחייה.

ביתה של אחת ממשפחות המגורשים בשולי שכונת טונגפינג (צילום: אורית רובין)

בעלי העסקים והעובדים בבתי המלון ובאתרי הבנייה בג'ובה הם בעיקר מהגרים: מאוגנדה, מקניה, מאתיופיה, וגם בעלי מלונות ומסעדות מהודו. המטבע הדרום סודני שווה כל כך הרבה לעומת המטבע שלהם, והם מגיעים לעבוד ושולחים הביתה את הכסף. למרות זאת האנשים בג'ובה מתייחסים אליהם יפה, כמו לכולם. לפחות בינתיים.

על אף ההצהרות הרשמיות בדבר אחדות של כלל האזרחים במדינה הצעירה, עדיין נשמרת בפועל החלוקה השבטית. שתי הקבוצות האתניות הגדולות שולטות למעשה במדינה, ומי שאין לו קשרים משפחתיים בצמרת, אין לו סיכוי למצוא עבודה. הברירה היחידה היא לפתוח עסק, וחלק מהמגורשים פתחו חנויות או מסעדות עממיות בכסף שהביאו מישראל.

מוסא, אב לחמישה וסב לשניים, שפניו מעוותים כתוצאה מהעינויים שעבר בידי השלטונות הסודניים לפני שברח, יושב בבוטקה הקטנה שפתח בשטח ביתו כדי למכור מוצרי מזון. על השולחן מוצגות כמה סוכריות על מקל וכמה חפיסות של עוגיות למכירה. אין כסף לקנות סחורה, וגם אין ממש מי שיקנה. הוא מראה לנו, כמו שהראה בישראל, את ערימות הדפים שבהם כתב את סיפור חייו, סיפור העינויים בסודן, סיפור הטבח בכיכר מוסטפה מחמוד שבקהיר שממנו ניצלה משפחתו וגרם לו ולשאר הפליטים הסודניים לחפש מקלט בישראל. בישראל אף אחד לא רצה להקשיב לסיפורו, וגם כאן אין מי שישמע. לאחר כמה שנים של שיקום והתאוששות בישראל, הוא ומשפחתו הושלכו שוב אל מלחמת הישרדות יום-יומית.

מוסא והילדות (צילום: אורית רובין)

רבות מהמשפחות שהגיעו מישראל כבר עזבו את דרום סודן: המלריה הקשה והתנאים הבלתי אפשריים גרמו להם שוב לברוח, כפי שברחו בעבר מהמלחמה ומהרדיפות, ורובם נמצאים כעת באוגנדה או במצרים. גם ג'אקוב ואשתו שלחו את ילדיהם אל הסבתא שבאוגנדה. הילדים היו חולים בלי הרף, הכסף מישראל נגמר במהרה, והם שלחו אותם כדי להציל את חייהם. כבר שלושה חודשים שהאב לא ראה אותם. כעת הוא מדבר איתנו בקול חלוש, מתאושש מסבב נוסף של מלריה. הוא מבקש עזרה ממי שהכיר אותו בישראל, אדם חזק וגאה שהיה מנהיג בקהילה באילת, וכעת הוא שבור וחולה.

חברו המבוגר ממנו ששב גם הוא מאילת, מבקש להודות לישראל על השנים שהעניקה להם מקלט. הוא אומר שהוא מעדיף לזכור את האנשים שעזרו לו בישראל ולשכוח את הממשלה שהחזיקה אותו במעצר חודש וגירשה אותו. הוא מזכיר בעיניים בורקות את החייל שקיבל אותו בגבול, כשהגיע פצוע מירי החיילים המצרים, ודאג שיקבל טיפול רפואי. "באף מקום לא עזרו לנו עד שהגענו לישראל". על הגירוש אינו רוצה לדבר.

מתל אביב לבקתת בוץ (צילום: אורית רובין)

באופן מעט מפתיע, רוב המגורשים שפגשנו אינם מביעים כעס על מדינת ישראל, ובעיקר מציינים את האנשים שעזרו להם. חוץ ממתיו, בחור בן 28 שנקרע ממשפחתו בגיל שמונה והיה ילד-חייל בצבא המורדים של דרום סודן עד שברח. מתיו, חברותי וחייכן, השאיר הרבה חברים בישראל. מצד אחד הוא אומר שאם היה יודע שהמצב כה גרוע בדרום סודן לא היה חוזר, מצד שני הוא מצהיר שלא יחזור לישראל גם אם יציעו לו.

הוא מספר על שנים קשות בישראל, שבהן נתקל פעמים רבות באלימות בשל מוצאו. במסעדה שבה עבד בנתניה זרק עליו אחד העובדים סכין, ואחר כך דאג להביא שבעה חברים שקרעו אותו במכות במסעדה. כשפנה למשטרה היא לא עשתה דבר ועד היום לא נפתחה חקירה נגד התוקפים, שזהותם ידועה.

הוא בחור מוכשר, מדבר שמונה שפות, ובזכות הקשר המשפחתי שלו מקווה שבקרוב "יסדרו" לו עבודה. בינתיים הוא ישן עם אקדח מתחת לכרית מפחד הפושעים. לפני חודשיים רצחו את חברו הטוב שגר בסמוך לו, בלילה. גם חברו שחזר איתו מישראל נרצח. מצאו אותו תלוי מעץ ועינו עקורה, במה שנראה כפשע שנאה. חבריו לא יודעים עד עכשיו מי רצח אותו ולמה.

חזרה לישראל

"אנחנו נתחבא במזוודות וככה נחזור איתך לישראל" – כמה ילדים הציעו, וגם אישה אחת מבוגרת, חריפה ומשכילה, שמצאה את עצמה יום אחד במדינה שלא הכירה קודם, בבקתת בוץ קטנה, מבשלת על אש גלויה בחוץ, ללא בית ספר לילדיה שמדברים אנגלית מושלמת.

גם החינוך הציבורי עולה כאן כסף, הרמה נמוכה מאוד, הלימודים נערכים בכיתות שבהן כשמונים תלמידים והמורים מרביצים לתלמידים כשיטה חינוכית. אף אחד מהילדים שגורשו טרם התחיל ללמוד בבית ספר, פרט לאחד שמשפחה ישראלית מממנת את לימודיו בבית ספר פרטי.

מחכים ללכת לבית הספר. ישי עם ילדות שגורשו מישראל (צילום: אורית רובין)

כעת הם תולים תקוות בפרויקט שיזמו חברים בישראל שמטרתו לממן את לימודיהם של הילדים בפנימייה באוגנדה. שם יוכלו הילדים לזכות בארוחות מסודרות ולטיפול רפואי נאות וכן לרמה לימודית ראויה שאין בדרום סודן. לא קל להורים לשלוח את הילדים לפנימייה רחוקה, אבל זו דרך להבריח את הילדים הרחק מהרעב והמלריה, דרך לתת להם סיכוי לעתיד טוב יותר.

הם נראים מעט כמו תיירים בג'ובה: רובם לבושים עדיין בבגדים טובים ונקיים, מביטים קצת מהצד, משתמשים במגבונים לחים שנשארו להם, מקשטים את פנים הבקתות בבדים ותמונות מישראל. משתדלים לשמור על עצמם כמו שהיו.

כשביקשו שנביא להם קפה טורקי מישראל, חשבנו שגם קפה אין בדרום סודן. כשהגענו גילינו בג'ובה קפה מעולה מאתיופיה, טעים יותר מכל קפה שאפשר למצוא בישראל. כשישבנו איתם הבנו שזה לא הטעם, זה הגעגוע למקום שהיה בית.

ועכשיו קשה לנשום. בגלל הגעגועים והמחשבה שאולי לא אראה אותם עוד. מפני שאני יודעת שדרך הייסורים שלהם לא נגמרה, ואולי לא תיגמר לעולם. קשה לנשום כי ברור שנמשיך לגרש ולא ניבהל מהמחיר – מהמוות, מהרעב, מהייאוש – כי מעולם לא חשבנו שמגיע להם יותר מזה, כי בישראל הם היו תמיד "סודנים", מעולם לא בני אדם.

צילום: אורית רובין

חלק מהשמות בכתבה שונו לשמירה על פרטיות האנשים. לתרומות לפרויקט השבת הילדים לבית ספר נא לפנות לעו"ד לאה פורשטט-מילר במייל: [email protected]

 

6 Comments

  1. צדוק התקוה
    23 ביוני 2013 @ 20:18

    אומנם באיחור אני קורא את הכתבה אבל אני רוצה להגיב את מתארת אנשים מסכנים החיים בעוני מחלות רעב ואנחנו הרעים גרשנו אותם מגן העדן האם מדינת ישראל יכולה לטפל בעוני רעב בערות של המסתננים מאפריקה? ונאמר שהינו נדיבי לב ולא הינו מגרשים אותם ופותחים את השערים [הורסים את הגדרות] את יודעת וזו לא מליצה שאלפים ואני אומר מליונים היו נוהרים לגן העדן הישראלי לפי קו המחשבה שלך הינו צרכים לדאוג להם לתעסוקה דיור חינוך בקיצור הגיעו האחים שלנו ואנחנו צרכים לטפל בהם כעולים חדשים השמועה שהינה נפתח גן עדן בישראל היתה ממריצה אלפים להגיע לכאן מה רע אם חבר אומר לי שמע תגעי לישראל תגיד שאתה פליט או שרודפים אחריך מכל סיבה והסיבה לא חשובה ומחכה לך כאן כל העושר הזה שאין להם באפריקה היתי מיד מגיע לגן העדן הזה ישראל לא הפתרון צריך לתת להם חכה ולא דג לעזור אחלה תאספו כסף מעשרי ישראל סעו עזרו להם להקים מרפאות בתים ביתי ספר אוכל בגדים אבל שם לא כאן כי אני רוצה שישראל תשאר כבית לעם היהודי ולא כבית תמחוי לרעבי העולם עניי עירך קודמים ולא חסר אצלנו עוני וזה לא קשור לגזענות הכי קל להדביק לאדם גזען ושחכתם מה עשו לכם בשואה זה זילזול בשואה וצחוק מהמושג גזען הינה שבדיה מדינה ליברלית לא גזענית כמו ישראל פתחה את הלב את הכיס ואת הבית בפני אותם "פליטים" ומה קיבלה יריקה בפרצוץ גייס חמישי בתוך הבית לא ירחק היום ואותם מהגרים/ פליטים/ מסתננים ירקו לנו בפרצוףגם אחרי שנקלוט אותם הם תמיד יהיו ממורמרים כי הם תמיד יעבדו בעבדות שחורות יקבלו שכר נמוך ותמיד ירגישו שדופקים אותם כמו בשבדיה פצצת זמן שלא לדבר שהם יקחו עבודות של אנשים העובדים בעבדות שחורות[ יהודים וכולל ערבים]

    • שרון ליבנה
      24 ביוני 2013 @ 11:35

      אין מדובר באנשים שהגיעו לישראל בגלל רעב ועוני אלא בגלל הטבח שערכו בעמם השלטונות הסודנים במשך עשרות שנים עד לקבלת העצמאות ב-2011. השאלה היא האם ראוי לגרש ילדים שכבר חיו בישראל מספר שנים והיו כאן בטוחים, לתנאים של רעב וסכנת חיים ממשית. לדעתי לא.
      ובהקשר רחב יותר – 60 אלף מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן החיים בישראל אינם מגורשים בגלל סכנה הנשקפת לחייהם – כך לדברי משרד ראש הממשלה עצמו. ההגנה עליהם היא בגלל רדיפת השלטונות בארצם ולא מסיבות כלכליות. ישראל גירשה, מגרשת ותמשיך לגרש כל הזמן אנשים שמגיעים אליה רק מסיבות כלכליות שאינן כלולות באמנת הפליטים הבין-לאומית.

      • צדוק התקוה
        24 ביוני 2013 @ 19:46

        והינה אותם מגורשים "פליטים" חזרו לסודן מה קרה להם כלום קשה להם נכון כלכלית מחלות עוני את מתארת את העוני הרעב והמחלות אף אחד מהם לא הוצא להורג נכון
        אולי הוזמנו לחקירות סודן וישראל הם מדינות אויב אני לא אומר שהחקירות היו תחת השגחת הבג"צ אבל זו היא אפריקה את שרון ליבנה[ זכר או נקבה]לא תוכל לשנות את אפריקה מלחמות תמיד יש שם רציחות בין שבטים [ראה רואנדה] עוני רעב בערות זו היא אפריקה אם הם לא ילחמו על העתיד שלהם אף אחד לא יעזור להם גם מדינת ישראל כאשר קמה אנשים התגוררו באוהלים פחונים צריפים ולא היה אוכל היתה הקצבה למזון ישראל לא הפתרון כמו שצינתי נפתח שער מליונים בדרך כל הכתבה שלך מדברת על עוני רעב מחלות כמו שכתבתי במקום לקלוט אותם כאן ורובו הגדול של הציבור הישראלי נגד תאספו כספים תעזרו להם שם שלחו רופאים מהארגון רופאים ללא גבלות שלחו מתנדבים אותם מתנדבים המסתובבים בלוינסקי שם הפתרון לא בישראל ישראל בקושי מחזיקה את העניים שלה שלא לדבר על הדיור הציבורי שקורס כנ"ל לגבי עבודה זו המציאות הכי קל להאשים את המדינה אם הם באמת פליטים ברגע שנכנסו למצרים שם היו צרכים לקבל מעמד פליטות פליט לא מחפש לוקסוס שלא לדבר על מדינות המפרץ סעודיה

  2. שי
    2 במרץ 2013 @ 13:30

    "גירשנו אותם ללא הכנה או הכשרה…" איזו חוצפה יש לך ולהם באמירה המקוממת הזאת !
    הרצחת וגם ירשת ? הם גם הסתננו למדינתנו בצורה בלתי חוקית והם גם מצפים מאיתנו לשאת בנטל הכשרתם ?
    יש שם עוני ? ויופי… מה היה כאן בעת הקמת מדינת ישראל ? מאות אלפים חיו במעברות בחורים בלתי מפותחים, התגוררו באוהלים בחורף הקר ובקייץ הלוהט, קיבלנו את האוכל בתלושי מזון אבל שרדנו ! לא בכינו לאף אחד, לא דרשנו (!) עזרה, פשוט עבדנו קשה ובנינו את המדינה.
    ככה זה כאשר מקימים מדינה ואם זה לא מתאים להם לעבוד קשה, אז שיתאחדו מחדש עם שכנתם הצפונית סודן של באשיר.

  3. bighanan
    2 במרץ 2013 @ 6:40

    בואו לבקר באילת החצר האחורית שלנו.ותיראו עיר גוססת .אלפי המיסתננים שלקחו את העבודה במלונות מהתושבים המקומיים . כולם עובדים במשרה חלקית. במקום המישרות המלאות שהיו בעבר.אין עבודה.אין אוכל. אין חינוך.המיסתננים הפכו את אילת לעיר פיתוח ,עם חוף.

  4. פנינה כץ
    1 במרץ 2013 @ 17:15

    מצמית. השאלה אם הם ישרדו בכלל. לא נדבר על בית ספר והישרדות תרבותית שלאור התיאורים זו ציפייה גבוהה מדי. לי, זה נראה ונשמע כמו מחנה ריכוז ללא גדרות תיל. פשוט מזעזע. אלה שמעולם לא חצו את מחוזות סודן גם לא עוברים טראומה כי הם לא יודעים משהו אחר. אך אלה שחיו בישראל עלולים לדעוך לתוך דיכאון ומוות רוחני. כמה עצוב שיד ישראלית חתומה ואחראית על גורלם.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן