כמה קילומטרים לפני הסוף הופרדו רצי המרתון מכל שאר המקצים. סלאלום מתפתל על שביל אופניים בעלייה תלולה ומיותרת. קהל לא היה שם. גם מוסיקה לא ממש ואפילו תצפית על קו הסיום לא נמצאה לי. התגעגעתי לקהל. חיפשתי חיזוק לדקות האחרונות של המרתון
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
רצתי מרתון מלא בירושלים: 42.2 ק"מ של שיפועים מעוררי כבוד. בערך בק"מ ה-35 חשבתי על הטלפון הביתה. המחשבה הזאת גרמה להתפרצות רגשות שהזכירה לי למה אני עושה את זה.
כמה ק"מ קודם לכן ציפיתי למפגש עם ה"קיר". ציפיתי ציפיתי ומי לא בא? הקיר, או הבור כפי שקוראים לו, הוא מצב שהאנרגיה נגמרת. משהו עם גליקוגן וכבד ושרירים. את הקיר אני מכיר. פגשתיו בעבר מספר פעמים ואחד הסימנים הראשונים להופעתו אצלי הוא ירידת הדופק. כשעברתי את הק"מ ה-21.1 נכנסתי לכוננות קיר. מבטים מפוחדים לכיוון שעון הדופק ומי לא ירד? דופק של 130-155 פעימות לדקה הוא דופק הריצה הרגיל שלי (גבר בן 45 לטובת המחשבים/ות) ואם לא ירד הדופק, אין מקום לדאגה.
כאן המקום לבוא חשבון קצר עם המארגנים, בטרם אחמיא להם. הק"מ ה-21.1 הוא מחצית המרחק. זהו מקום לחגיגה: אני ציפיתי לשלט חגיגי, בלונים ו-DJ. אך המארגנים חשבו אחרת: בנקודת מחצית המרחק, אי שם בצפון העיר, חנה ג'יפ מג"ב שחסם את הכניסה לאיזו שכונת "כול כלב ביג'י יומו" או משהו כזה. שום DJ ושום כלום. התנחמתי בבדיחה: "בקילומטר ה-21.1 מתחיל המרתון והחימום נגמר".
פרט לכך, ארגונו של מרתון ירושלים היה מופתי. חסימת הכבישים הרמטית ותחנות המים מלאות ומספיקות. כפיים למארגנים. גם מזג האוויר שיתף פעולה והיה קריר ונעים.
אל נא נקל בזה ראש: אירוע ריצה גדול, עם מקצים שונים, למרחקים שונים ובמסלולים מגוונים ואני לא הלכתי לאיבוד בשום שלב ואף אחד לא ניסה לדרוס אותי. מרשים. באחד הקטעים באו מולנו רצי חצי המרתון. אנחנו רצנו בכיוון אחד והם בכיוון הנגדי באותו הרחוב. אותי זה ריגש. אין יפה כמראה קבוצה גדולה וצבעונית הרצה ברחובות ירושלים.
עד הקילומטר ה-39 או ה-40 התקדמתי בצורה פחות או יותר אחידה, קצב של כ-6:20 דקות לקילומטר. במרחק הזה הופרדו רצי המרתון מכל שאר המקצים והופנו למספר קילומטרים בצדו המרוחק של קו הסיום. סלאלום מתפתל על שביל אופניים בעלייה תלולה ומיותרת. קהל לא היה שם. גם מוסיקה לא ממש ואפילו תצפית על קו הסיום לא נמצאה לי. לא אהבתי את זה. מאד לא אהבתי את זה. התגעגעתי לקהל. חיפשתי חיזוק לדקות האחרונות של המרתון.
את הסיבה להרחקה הזאת הבנתי כשהגעתי לקו הסיום: שטיח כחול ושער ניצחון קסום למסיימי המרתון, שונה מכל שערי הסיום שמסביב. איזה אושר. מדליה ושמיכת מילוט זהובה וחיוך שלא ירד כל כך מהר. רצתי מרתון מלא בירושלים: 42.2 ק"מ/ 4:30 שעות/ 6000 ק"ק ואושר אין סופי.
[related-posts]