אני לא נוהגת לשפוט סדרה על פי פרק אחד. אני מאמינה שפיילוט לרוב לא מסגיר את האופי האמיתי של הסדרה, ולרוב, טענה זו מתבררת כנכונה. סדרות רבות מציגות פיילוט מקרטע, שאם היו שופטים את הסדרה כולה רק על פיו, היא לא היתה עוברת את סף העונה הראשונה. כדי לא לשפוט על פי רושם פיילוטי בלבד, צפיתי בשלושה פרקים שלמים של "בית הקלפים" ובסופם נוכחתי לדעת, שקביעתי מהפיילוט לא השתנתה: מדובר בסדרה סבירה. לא יותר.

"בית הקלפים" עוקב אחר פרנסיס אנדרווד (קווין ספייסי), חבר קונגרס שסייע רבות לבחירתו של אחד, גארת ווקר, לנשיא ארצות הברית. עם היבחרו של ווקר מצפה אנדרווד, הפוליטיקאי הממולח וחד הלשון, להתמנות למזכיר המדינה של ארה"ב, כפי שהבטיח לו ווקר, אך מצפה לו אכזבה כאשר זה חוזר בו מהבטחתו.

 אנדרווד מחליט לצאת למסע נקמה במסגרתו הוא מנצל, משתמש, הורס, שובר ומנתץ את הסובבים אותו במטרה הסופית להפיל את הנשיא ולקדם את עצמו. כלי המשחק שלו הם עיתונאית צעירה ושאפתנית, חבר קונגרס נרקומן, והרבה חברי קונגרס ופוליטיקאים. לצידו של פרנסיס עומדת אשתו הנאמנה (רובין רייט), מנהלת ארגון למטרות טובות ולא פחות שאפתנית וחדה מבעלה.

הסדרה משודרת בימים אלה גם ב"הוט" וגם ב"יס", כאשר מדי שבוע משודר פרק אחד, אך כל 13 פרקי העונה הראשונה הועלו במקביל אל ה- VOD של שתי החברות, וניתנים לצפייה בזה אחר זה. מדובר בחלום הרטוב של כל צופה טלוויזיה מכור, שכבר לא צריך לחכות שבוע שלם לפרק הבא. מתת האל הזו התאפשרה הודות לחברת "נטפליקס" שרכשה את זכויות השידור לסדרה תמורת לא פחות מ-100 מיליון דולר, תוך התחייבות לרכישת שתי עונות, בהיקף של 13 פרקים כל אחת. אפשרות הצפייה המיידית, שיותר מראוייה לציון, היא אולי הדבר היחיד הטוב באמת שאני יכולה להגיד על "בית הקלפים".

סדרות בינוניות באו והלכו מאז הולדת הטלוויזיה. רבות חלפו לנגד עינינו מבלי שכלל שמנו לב ומבלי שהצטרכנו בכלל להביע עליהן את דעתנו. ההבדל בין כל אלה לבין "בית הקלפים" הוא הטייטל המאד מחייב שהוצמד לה מבעוד מועד: "סדרת המופת המדוברת". תוסיפו לזה באזז היסטרי עקב הרכישה של "נטפליקס", פלוס השמות "קווין ספייסי" ו"רובין רייט", פלוס פוסטר מצמרר של ספייסי יושב על כיסא וושינגטוני גדול כאשר דם זולג מכפות ידיו האוחזות במשענות הכיסא, ומה יצא? ממוצע של שני מיליון צופים בפרק הראשון, והרבה מאד אכזבה.

סלחו לי, אבל באמת שאני לא מבינה על מה המהומה. חרף ההבטחות והסימנים למשהו טוב באמת, קיבלנו משהו שלא שונה בהרבה מסדרות או מסרטים שראינו קודם. מסע ונדטה נקמני ואכזרי? היה כבר ב"נקמה", נכונות להקרבת קורבנות בגוף ובנפש בדרך למטרה? ראינו ב"דמג'ס". משחקי פוליטיקה מלוכלכים? ראינו בכל סרט סטייל "משחקי שלטון".

מעבר לבינוניות המשוועת של העלילה, שרק קיבלה משקל גדול יותר עם יצירת הבאזז המוגזמת, "בית הקלפים" כוללת אלמנט נוסף, שעצם קיומו מרחיק נתח נאה של צופים מהסדרה, ואני ביניהם: אלמנט "שבירת הקיר הרביעי", בו הגיבור פונה אל הצופים. מבחינתי, בכל פעם בה ספייסי פונה אליי ומסביר לי מה הוא עומד לעשות, או מגלגל עיניים לנוכח האדם היושב לידו ומדבר (מה שכמובן נגלה לכאורה רק לעיני הצופה), הסדרה מאבדת עוד קצת מתו האיכות שלה. איך אפשר להתהדר בטייטל "סדרת מתח מופתית על פוליטיקאי חסר מעצורים במסע נקמה", כשהגיבור כל הזמן מוציא את הצופה מהריכוז בעלילה? איך אפשר "להיכנס" באמת לסדרה, לשקוע בעלילה, לחוש את פעימות הלב ואת הפרפרים בבטן כשהעלילה נקטעת שוב ושוב במונולוג מעצבן הפונה אליי?

מה שיותר גרוע, שהסדרה לא היתה יכולה להתקיים בלי המונולוגים האלה. למה? כי בלי המונולוגים הצופה לא היה מבין רבע ממה שקורה. מונחים פוליטיים, דיאלוגים שנעים בקצב מסחרר ותוכניות מורכבות גורמים להזדקק למונולוגים אל המצלמה, שהורסים לי את חווית הצפייה. מכאן מתקבל מעגל אחד מסחרר, שלחלוטין מוציא את המיץ.

אז נכון, ב"בית הקלפים" מככב קאסט מצויין באמת בהובלתו של ספייסי, ונכון – לא צריך לכסוס ציפרניים עד לפרק הבא (כי הרי כל הפרקים הועלו יחד), אבל כשאני חושבת על זה, לא ממש אכפת לי לחכות שבוע שלם לפרק הבא. האמת? גם שבועיים לא. כי מתברר שלא כל מה שכתוב עליו "קווין ספייסי" שווה התמכרות.

אז אולי כדאי ל"נטפליקס" לקחת את היוזמה הנהדרת הזו שלהם וליישם אותה על סדרות מותחות באמת, כ"הומלנד" או "the following". אני, אישית, אודה להם. בינתיים, אם אתם לא חובבי פוליטיקה/קווין ספייסי מושבעים, אל תמהרו להכנס ל- VOD  שלכם. באמת שאין צורך.