אחת הטענות המפורסמות שנשמעות מצד אישי ציבור או נבחריו שעה שאלו מואשמים בעבירות על טוהר השלטון, הפרת אמונים, או שוחד, היא שהעניין או הנושא כלל לא היו בתחום אחריותו של אותו נבחר הציבור, אלא באחריות מי מטעמו. הטענה הכה מוכרת לפיה אשם הש.ג. – שבמשפט הציבורי מחליף זהויות, בהתאם למקרה. פעם הוא יבוא בדמותו של ראש הלשכה, ופעם בלבוש המנכ"ל, פעם זה העוזר, ופעם זה הפקידה, ובעצם הכל כשרים ליטול על עצמם את האחריות, מלבד המנהיג עצמו, שכן אילו היה מנהיג יודע על התנהלות של האנשים מטעמו – בוודאי שהיה מתנגד לה.

בטענה זו מבקש המנהיג להסית את האחריות החלה עליו ולהטילה על הכפוף לו. בהשאלה מעולם הפשע מדובר ב"קוף" המחליף זהויות בהתאם לנסיבות המקרה. ואכן, לא פעם טענה זו מתקבלת, ונבחר הציבור מוצא עצמו פטור מהאחריות, שכן לא ניתן לצפות מנבחר ציבור שיידע על כל פעולה ופעולה, על כל שקל בודד שנכנס או יוצא ממשרדו או מלשכתו. כך גם אנחנו לא מצפים שיעקוב אישית אחר ההזמנות הטיסה או ישווה מחירים בין מלונות שונים, ולא נבקש מנושא משרה ציבורית לבחון את מחירו של כל בקבוק יין המוזמן להרמת כוסית בלשכתו. גם אנחנו הסתגלנו לתירוץ זה ומקבלים אותו כמובן מאליו, ואף מצדיקים זאת בכך שדרישה מעין זו בחיים המודרניים היא על גבול המוגזמת, ואולי אף בלתי אפשרית. 

למה חשוב כל הפירוט המדוקדק והמייגע של מלאכת המשכן? 

זווית מעניינת שיש בה כדי לפתוח צוהר לסוגיה זו נמצאת בהתנהלותו של משה רבינו. וזאת כאשר אנחנו קוראים את פרשות "ויקהל" ו"פקודי", החותמות את ספר שמות. פרשות אלו סוקרות לנו את התרומות שהתקבלו, את חלוקתן ואת ניצולן בהקמת המשכן, תוך פירוט ביצוע מלאכת הקמת המשכן. אלא שהמעיין בפרשות אלו אינו יכול שלא לשאול את עצמו למה? למה חשוב כל הפירוט המדוקדק, המייגע והמעיק של מלאכת המשכן? מדוע כה חשוב למנות את כל ה'ווים', ו'הקרסים', 'הבריחים' ו'האדנים', ה'קרשים' ה'לולאות' ועוד? די היה לנו אילו היו מציינים לנו בקצרה שהמשכן נבנה בהתאם לצו האלוקי. 

רבים ביקשו לראות בכך את אושיותיו של כללי יסוד חשובים במנהל תקין, המחיל על רשות ציבורית בין היתר את חובת הדיווח לציבור, או חופש המידע, הכפיפות לביקורת ועוד. 

אלא שעדיין מתעורר קושי, מדוע משה הוא זה שמגיש את הדו"ח המפורט. הנכון היה אילו היה מבקש מהעוסקים במלאכת המשכן, אלו שהקימו אותו בפועל והיו מופקדים מטעמו על כל המלאכה, בצלאל ואהליאב, לערוך את הדו"ח? 

ניסיון לתרץ קושי זה נמצא אצל חז"ל, שהיו ערים להתעסקותו של משה בדו"ח הציבורי לאחר בניית המשכן. המדרש [שמות רבא, פקודי פרשה לא, ומדרש תנחומא פרשת פקודי סימן ז] מתאר את ליצני הדור בתקופתו של משה, שהיו מוצאים שם רע ומדברים בגנותו של משה – "ראו כיצד השמין משה" – או הידיעה "האבסולוטית" של מתנגדיו לפיה לא מתקבל על הדעת שאדם שהופקד ושולט על כל התרומות של עם ישראל שהביאו לבניית המשכן, על כל הזהב, הכסף והאבנים טובות, לא ייקח לביתו, לא יעגל פינות. כיוון שראה כך משה, הגיש לנו את דו"ח הביקורת הראשון במנהל הציבורי.

גדולתו של מנהיג נמדדת ביכולתו להיות מצוי בפרטים הקטנים 

אך עדיין, מדוע משה לא נותן למי מאנשיו שיכין את הדו"ח? למה משה, המנהיג שנושא בעול הכבד של השררה, צריך להתעסק בעצמו בהכנת הדו"ח? נראה כי משה מבקש ללמדנו פרק בהלכות נבחרי ציבור, לפיו מנהיג אינו יכול להסתתר מאחורי פקודיו ולטעון כי ספון אני, שקוע ונמצא אך בעיצוב מדיניות, בפיתוח פרויקטים וביוזמות ציבוריות גדולות, בעוד הביצוע מופקד בידי אנשי מקצוע, וככל שאירעו תקלות של אי סדרים, ליקויים, חוסרים – הם הכתובת. 

זה נכון ויפה אולי משפטית, אך לא מספיק מהבחינה המוסרית. שכן גדולתו של מנהיג נמדדת ביכולתו להיות מצוי בפרטים הקטנים, בדיוק כפי שהוא צד לענייני המאקרו, לחזון, להנעת פרויקטים גדולים. אמת, הדברים הקטנים הם מעיקים לא מעניינים ואולי מתישים, ותמיד יידחו מפני הדברים הגדולים, ואולי דוקא בגלל שלא נוח להתעסק איתם יש נטייה להתעלם מהם להותירם לאנשי השטח, לאישי הביצוע, ולא להשגיח עליהם. 

אולי דוקא בגלל תפישה זו יותר קל לכפופים לנהוג בקלות ראש, שכן למנהיג חשוב להציג את התוצאה הסופית, התהליך פחות מעניין. משה כמנהיג מלמד עד כמה נכון למנהיג לא להזניח פרטים אלו, עד כמה חשוב שמנהיג יהיה אמון גם על הפרטים הקטנים, במיוחד כשמדובר בכספי ציבור. ואולי יותר מכל עד כמה לא נכון להטיל את האחריות של הכפופים לו. אולי גם להעביר בכך מסר לאלו שמופקדים תחתיו שיש ביקורת על התנהלותם. 

נכון, דרישה זו תובעת מאיש הציבור רמת אחריות מוסרית גבוהה מאוד, שכן ברמה המשפטית יכול להיות שטענותיו יתקבלו. יחד עם זאת, זהו טוהר השלטון האידיאלי אליו יש לחתור, לא רק לעמוד על נקיוּת איש ציבור מבחינה חוקית, אלא לשאוף לנקיונו המוסרי, ואת זה מבקש משה ללמדנו. 

דרישה זו יש בה כדי להכביד על הנושא במשרה ציבורית, אך כבר מצינו בתלמוד [בבלי, הוריות י,א] כי השררה אינה אך תואר כבוד לאדם הנושא אותה, אלא זו מכניסה את איש הציבור בעבדות, עבדות ציבורית, שכן הנושא בא נוטל עליו את עול הרבים.

[related-posts title="מאמרים קודמים מאת אלישי בן-יצחק"]

____________________________________________________________________________

 

•  אלישי בן-יצחק הוא  עורך דין, הפקולטה למשפטים במכללת שערי משפט הוד השרון. האימייל של עו"ד בן-יצחק