החולה המדומהְ: גימיקים וטריקים לא עושים קומדיה

הקומדיה "החולה המדומה" של מולייר בתיאטרון החאן היא הצגה צבעונית ועשירה בגימיקים, אבל לא ממש מצחיקה. בעיקר חסר בה שחקן כוכב לתפקיד הראשי. נקודת אור: השחקן אבי פניני הוא הפנינה של ההצגה. ולקראת סיום – כמה משפטים נוקבים לחלק מעמיתי מבקרי התיאטרון

Print Friendly

[rating=3]

מה שאני אוהב בתיאטרון החאן זה בעיקר את להקת השחקנים, שנראים כמו צוות מגובש ומחויב. לא כולם באותה רמה, יש ותיקים ומקצועים ויש כאלה שנראים כאילו עדיין לא סיימו את לימודי המשחק. אבל בסך הכל זהו אנסמבל אנרגטי ויצירתי, שניתן להפיק ממנה הרבה. מה שאני פחות אוהב זה את הרפרטואר, שפעמים רבות אינו מתאים, אינו מעניין או גדול על הלהקה.

קוראים לזה הברקות בימתיות. "החולה המדומה". צילום: יעל אילן

תיאטרון החאן בהנהגתו של מיקי גורביץ' לא מצליח כבר שנים רבות לשחזר את ההצלחה של ימיו הראשונים בהנהגתו של מייקל אלפרדס. אז, בשנות ה- 70, זה היה תיאטרון צעיר, חדשני ובועט. היום החאן הוא תיאטרון ותיק וממוסד, עם הבזקים פה שם, אבל לזכותו ייאמר, שהוא מגלה אומץ להתמודד מדי פעם עם חומרים איכותיים ולא תמיד פופולריים.

כל ההקדמה הארוכה הזו באה לומר שאינני מבין למה החאן החליט להעלות את "החולה המדומה", הקומדיה החברתית  של מולייר. לחאן אין שחקנים מתאימים כדי להרים את המחזה המשעשע של מולייר, מסר גדול אין כאן ואם הבשורה היא רק להצחיק, התוצאה בינונית.

ארז שפריר בתפקיד הראשי של ארגאן, היפכונדר עשיר שמבזבז את כל הונו על רופאים וטיפולים, הוא שחקן טוב, אבל אינו הקומיקאי הנכון במקום הנכון. במהלך ההצגה חשבתי אילו מטעמים היו עושים ספי ריבלין (שהיה ממקימי החאן) או שמואל וילוז'ני בתפקיד הזה. לתפקיד התובעני של ארגאן צריך שחקן יצירתי עם ראש מטורף.

בחזרה לעלילה. אחרי שארגאן מתרושש מכספו הוא מחליט להשיא את בתו אנג'ליק לרופא, כדי שיוכל לקבל טיפולים חינם. אלא שלבת ולנשים האחרות בחייו יש תוכניות אחרות. אנג'ליק מאוהבת בבחור שאינו רופא. רעייתו הצעירה והנהנתנית, שלא לומר הנפקנית של ארגאן, מצפה לרשת את בעלה הנודניק ואילו המשרתת טואנט מחליטה לעשות הכל כדי שהבת לא תינשא למי שאינה רוצה בו. זהו מולייר, שאהב לגחך על החברה הצרפתית במאה ה-17. במה הוא רלוונטי לימינו?

מפיח רוח חיים על הבמה. פניני והלהקה. צילום: יעל אילן

התרגום של נסים אלוני שוטף וקולח והבמאי אודי בן- משה, הכוכב העולה בשמי התיאטרון הישראלי, מפיק מהשחקנים ומהמחזה הצגה צבעונית ומועשרת בטריקים ובגימיקים הנקראים בטעות "הברקות בימתיות". אז מה לא עובד? לא רק שכמעט לא צחקתי, אלא שבשלב מסוים העלילה מתחילה לייגע ורק כניסתו של אבי פניני, בתפקיד דוקטור דה-קק, מפיחה רוח חיים בהצגה ומעוררת את הבמה ואת הקהל. פניני הוא הפנינה של ההצגה. דפנה מסילתי-קפלן, בתפקיד אשתו של ארגאן, עושה תפקיד טוב ומציגה נוכחות של שחקנית בשלה. גם השחקניות האחרות הן המין היותר חזק על הבמה. כל השאר – בסדר. ובשלוש מלים – לא נפלתי מהכיסא.

ועכשיו לחלק מעמיתי מבקרי התיאטרון, שאת רובם אני מוקיר ומעריך גם כאוהבי תיאטרון: קראתי את הסופרלטיבים שהרעפתם על ההצגה ואני תוהה: האם היינו באותה הצגה ובאותו אולם? האם גימיקים, טריקים ותמרות עשן על הבמה הכהו את חוש הביקורת שלכם? גם לא שמעתי את הצחוק המתגלגל שלכם במהלך ההצגה, שהתנהלה רובה בשקט יחסי מהאולם (לא אציין מי נרדם לידי במהלך ההצגה). ולגבי ארז שפריר בתפקיד הראשי: כתבתי שהוא שחקן טוב, אבל האם אתם באמת חושבים שהוא דמות הקומיקאי שמולייר ראה בדמיונו או הבחירה הראשונה של כל במאי ישראלי? לדעתי ביקורת מסוג זה עושה עבודה קלה מדי ועלולה להטעות את הקהל, שיגיע להצגה עם ציפיות רבות כאילו מדובר בקומדיה המבריקה של השנה – וייצא, במקרה הטוב, מעט מאוכזב ולא עם חיוך גדול על הפנים.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.