בתור אישה בכל רמ"ח איבריי, מרגש אותי שמציינים אחת לשנה את יום האישה הבינלאומי. יום זה, לפחות לפי ויקיפדיה, הוא הבעת כבוד ואהבה כלפי נשים וציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים שלנו.

מה לא נאמר עלינו, הנשים? שאי אפשר איתנו, אך קשה יותר בלעדינו, שאנחנו בלתי צפויות, חידתיות, יודעות להעניק אהבה אך גם לקחת אותה בשנייה. אומרים עלינו שיש ימים בחודש שאסור בתכלית האיסור להתקרב אלינו, אחרת נשלוף ציפורניים ונשרוט. אומרים שאנחנו עקשניות, מסורות, פלרטטניות, חזקות, והרשימה עוד ארוכה.

חלילה, לא מתוך יהירות, איני אומרת שהיום הזה מיותר. אך יחד עם זאת, אני –  ובטוחה שרבות כמוני – לא צריכות תזכורת של ממש לפועלנו, לעצם היותנו נשים. נכון, זה יהיה נעים אם תשלח לי פרחים, תמתיק איזו מילה טובה ותפרגן, על הדרך קפל קצת כביסה, עבור ליד הכיור, בטח נשארו שם כלים, זרוק את הגרביים לסל הכביסה, למה בסלון? והכי חשוב, הרם את קרש האסלה בשירותים והחזר אותו למקומו.

ובלילה, תן לאצבעות ללכת במקומך. אתה יודע, בוא תתחיל ביום האישה, נתחיל מקטן ונראה לאן זה מתפתח. מה כבר יכול לקרות? זה לא יחזיק מעמד? למה הפסימיות? אם כבר אז כבר, שתהייה המשכיות.

בוא ונרגיש את ההערכה, האהבה, הפירגון, כל יום, כל שעה. זה לא מסובך, הכל עניין של רצון. ברור, גם של הדדיות. וגם אתה, הבוס במשרד, המילים האלו מכוונות גם אליך. העבודה השוטפת שאתה מקבל כל יום אינה מובנת מאליה, אל תשכח לפרגן.

היום הזה הוא רק ציון, ציון לכל עקרות הבית, הקרייריסטיות, האמהות היחידניות, הלסביות, כל הנשים באשר הן. תזכורת קטנה ומיוחדת לכמה שאנו מיוחדות, לאלו הישגים הגענו עם השנים, ועוד נגיע. לתימרון הקשה הזה בין הבית לעבודה, בין הדחת הכלים למכונת הצילום, הפגישה, הלקוחות, גידול הילדים, העצמה זוגית, העצמה אישית, רוך וחוזק, הצורך להראות תמיד רעננות, חייכניות, וסתגלתניות.

אז עם כל הכבוד ליום הזה, ויש כבוד, אצלנו זה יומיומי. ועם כל זה שאנחנו זקוקות לפירגון מהגברים, הוא מתחיל אצלנו, הנשים. הערכה עצמית חשובה לאין ערוך.

ואם כבר יום האישה, כדאי יהיה לקחת אתנחתא מכל המשימות ולציין את היום בהערכה עצמית, במחילה לעצמנו על טעויות ובקבלה עצמית. כי אנחנו יודעות מה אנחנו שוות, מה ליבנו יכול להעניק וכמה אנחנו עלולות להיפגע, היישר בלב הרגיש הזה.

גברים חלשים ומרירים עדיין מכים נשים

לכל אלו המפרגנים לנו באשר נלך, אנחנו מפרגנות בחזרה. הדדיות היא שם המשחק, ואין ספק שמלחמת המינים היא פאסה. השוויון, לפחות בתרבויות נאורות, מפלס לעצמו מקום בצעדי ענק, אך עדיין רבה העבודה ורחוקה מלהסתיים. גברים חלשים ומרירים עדיין מכים נשים, כי הם לא מכירים שום צורה אחרת. נשים נרצחות על "חילול כבוד המשפחה" מבלי שהייתה להן בכלל דרך להתגונן. נשים מוכרות את גופן, כי אין מי שיעצור את התופעה המזעזעת הזאת. נשים נזרקות באוטובוס, הרחק מאחור, לעיתים תוך כדיי קללות ויריקות, רק כי הן נשים. וזה מתרחש כאן, אצלנו, מתחת לחלון ביתנו. עד היום אני שומעת את המשפט הפרימיטיבי "בן, בת, העיקר שיהיה ברית". גם אם הוא נאמר בהומור, ישנם רבים שמאמינים בו. כן, העבודה רחוקה מלהסתיים, ומטרות רבות עדיין לא הושגו בחברה, בארץ ומחוצה לה.

יום האישה הבינלאומי הוא תזכורת נאותה לעזור ככל יכולתנו לכל אותן נשים שגורלן לא תמיד שפר עליהן, ויפה שעה אחת קודם. לעזור להן, כדי לעזור לנו להיות חברה שפוייה יותר, מפרגנת יותר ומלאה באהבה, נשים, גברים, אנשים.

[related-posts title="עוד בנושא נשים"]