בעקבות "חמש מצלמות שבורות": איש בילעין אנוכי!

אי-האלימות הייתה ונשארה מסממני המאבק של בני בילעין. מההפגנה הראשונה, שבוע-שבוע ושנה-שנה, אי-האלימות הייתה סימן ההיכר. תכונה אחרת הייתה היצירתיות מעוררת ההשראה

Print Friendly

זה לא קורה בכל יום: שר-תרבות של מדינה חוגג בפומבי על כך שסרט של מדינתו לא זכה בפרס האוסקר. ולא רק סרט אחד, אלא שני סרטים. 

זה קרה השבוע. לימור לבנת, המכהנת עדיין כשרת-התרבות בממשלה היוצאת, אמרה בטלוויזיה שהיא שמחה על כך ששני הסרטים הישראליים, שהיו מועמדים לאוסקר בתחום הסרטים הדוקומנטריים, לא זכו בסוף בפרס. 

ללבנת, אחת מחברות הליכוד היותר קיצוניות, אין הרבה סיכויים להיכלל בממשלה הבאה, שבה יצטמק מספר חברי הליכוד. אולי נועדה ההתבטאות החריגה שלה להגביר את סיכוייה. 

לא זה בלבד שתקפה את שני הסרטים, אלה שלבנת הורתה לקרנות הציבוריות העוזרות לממן סרטים ישראליים להפעיל "צנזורה עצמית" ולמנוע את תמיכתן בסרטים לא-פטריוטיים שכאלה, עד כדי כך שבכלל לא ניתן יהיה להפיק אותם. 

שני הסרטים הדוקומנטריים הנדונים הם בעלי אופי שונה זה מזה. 

האחד, "שומרי הסף", הוא אוסף עדויות של שישה ראשי שב"כ, ששירתו בתפקידם בזה אחר זה. כל השישה מותחים ביקורת קטלנית על ראשי הממשלה והשרים שכיהנו בעשורים האחרונים. הם מאשימים אותם בחוסר כישורים, בטיפשות ובגרוע מזה. הסרט האחר, "חמש מצלמות שבורות", מספר על ההפגנות השבועיות נגד גדר ההפרדה בכפר בילעין, כפי שהונצחו במצלמות של אחד מבני הכפר. 

בילעין, מתוך "חמש מצלמות שבורות"

בילעין, מתוך "חמש מצלמות שבורות" (צילום מווידאו מתוך הפרומו)

אפשר לתמוה על כך ששני סרטים אלה בכלל הגיעו לרשימה הסופית של האקדמיה לקולנוע. הניחוש שלי (שאין לו שום תימוכין)  הוא שחברי-האקדמיה היהודיים הצביעו בעדם מבלי לראות אותם. הם אמרו לעצמם שסרט ישראלי לא יכול להיות טמא. כאשר השדולה הישראלית הקימה מהומה, הם צפו בהם, נחרדו ובחרו בסרט אחר. 

לא הייתה לי עדיין הזדמנות לראות את "שומרי הסף". למרות זאת לא אכתוב עליו. 

לעומת זאת, את "חמש מצלמות שבורות" ראיתי פעמים אחדות – הן בקולנוע והן בחיים. לימור לבנת התייחסה אליו כאל סרט "ישראלי". אך הגדרה זו מוטלת בספק. 

קודם כל, הסרטים הדוקומנטריים אינם רשומים על פי לאומיותם. על כן אינם "ישראליים" על פי ההגדרה הרשמית. 

שנית, אחד משני הבמאים דחה את ההגדרה הזאת בזעם. הוא טוען שזהו סרט פלסטיני. 

בפועל, כל הגדרה לאומית של הסרט מעוררת בעיות. כל החומר צולם על-ידי פלסטיני, עימאד בורנט. ואולם, אחד משני העורכים, גיא דווידי, שעיצב את צורתו הסופית, הוא ישראלי. חלק גדול מן המימון בא מקרנות ישראליות רשמיות למחצה. כך שיהיה זה נכון להגדיר את הסרט כקו-פרודוקציה פלסטינית-ישראלית. 

זה נכון גם לגבי ה"שחקנים": המפגינים הם פלסטינים וישראלים. החיילים הם, כמובן, ישראלים. אך חלק מאנשי משמר הגבול הם ערבים דרוזים. 

כאשר נולד האחרון בבניו של עימאד, הוא קנה מצלמה פשוטה כדי להנציח את שלבי התבגרותו. הוא לא חלם עדיין על צילום ההיסטוריה. אך הוא לקח את המצלמה עימו כאשר הצטרף להפגנה השבועית בכפרו. ומאז עשה כך בכל שבוע. 

ראינו איך ההתנחלות הופכת לעיר גדולה, השמורה כולה לחרדים 

בילעין הוא כפר קטן ממערב לרמאללה, קרוב לקו הירוק. רק מעטים שמעו עליו לפני המאבק. 

שמעתי עליו בפעם הראשונה לפני כשמונה שנים, כאשר "גוש שלום", הארגון שאני שייך אליו, נקרא ליזום הפגנה נגד הפקעת חלק מאדמותיו לטובת התנחלות חדשה, שנקראה אז קריית-ספר. 

כאשר הגענו לשטח, עמדו שם רק מעט בתים חדשים. רוב האדמה הייתה עדיין נטועה בעצי-זית. בהפגנות הבאות ראינו איך ההתנחלות הופכת לעיר גדולה, השמורה כולה לחרדים. עברתי בה כמה פעמים, כשלא הייתה דרך אחרת להגיע לבילעין. מעולם לא ראיתי בה ולו אדם אחד שלא לבש שחורים וחבש מגבעת שחורה. 

החרדים אינם מתנחלים רגילים. הם לא מתגוררים בשטחים הכבושים מתוך מניעים אידיאולוגיים. הם פשוט זקוקים לשטח נרחב לדיור בגלל הריבוי הטבעי העצום שלהם, והממשלה דוחפת אותם ל"יהודה ושומרון". 

ההפגנה הראשונה ההיא נחקקה בזכרוני, מפני שבדברי הסיכום דיברו זקני הכפר על הצורך באי-אלימות. בעת ההיא לא הרבינו לשמוע את המושג "אי-אלימות" בשיח הפלסטיני. 

אי-האלימות הייתה ונשארה אחת התכונות הבולטות במאבק של בני בילעין. החל בהפגנה הראשונה, שבוע-שבוע ושנה-שנה, אי-האלימות הייתה סימן ההיכר של ההפגנות. 

תכונה אחרת הייתה היצירתיות מעוררת ההשראה. הזקנים פינו מזמן את מקומם לדור הצעיר. במשך שנים השתדלו הצעירים האלה למלא כל הפגנה בתכנים בעלי סמלים מיוחדים. בהפגנה אחת נישאו המפגינים בכלובי ברזל. באחרת חבשנו כולנו מסיכות של מהטמה גאנדי. פעם הבאנו עימנו פסנתרן הולנדי ידוע, שניגן את שוברט במהלך ההפגנה מעל גבי משאית. בהפגנה אחרת קשרו המפגינים את עצמם לגדר באזיקים. בפעם אחרת נערך משחק כדורגל לרגלי ההתנחלות. פעם בשנה מוזמנים לבילעין אורחים מכל העולם לסימפוזיון על המאבק הפלסטיני. 

המאבק מכוון בעיקר נגד הגדר, האמורה להפריד בין ישראל לבין השטחים הכבושים. באזורים בנויים זוהי חומה, באזורים פתוחים זו גדר, המוגנת משני הצדדים ברצועת-אדמה רחבה לצורך כביש-פטרולים, גדרי-תיל ועוד. המטרה הרשמית היא למנוע ממחבלים להסתנן לישראל ולפוצץ את עצמם כאן. 

אילו הייתה זאת המטרה האמיתית, ואילו נבנתה החומה על הגבול, איש לא יכול היה להתנגד. לכל מדינה הזכות להגן על עצמה. אבל זהו רק חלק מהאמת. בחלקים רבים, החומה/גדר חותכת עמוק לתוך השטח הפלסטיני, להלכה כדי להגן על ההתנחלויות, בפועל כדי לספח שטחים. זה המצב בבילעין. 

הגדר המקורית הפרידה בין הכפר לאדמותיו, אדמות שיועדו להרחיב את ההתנחלות הנקראת עכשיו מודיעין עילית (מודיעין האמיתית ממוקמת, כמובן, בשטח ישראל). 

במהלך המאבק עתרו בני הכפר לבית-המשפט העליון, שקיבל לבסוף חלק מעתירתם. הממשלה הצטוותה להזיז את הגדר ולמקם אותה קרוב יותר לקו הירוק. אך גם זה משאיר עדיין חלק ניכר מאדמות הכפר בילעין להתנחלות. 

(החומה/הגדר השלמה גוזלת כמעט 10% משטח הגדה המערבית. הגדה המערבית ורצועת-עזה מהוות בסך הכול רק 22% מפלשתינה המנדטורית). 

החיילים יורים גז מדמיע. מכלי הגז פוגעים בבני-אדם 

אחרי שעימאד התחיל לצלם, הוא לא יכול היה להפסיק. שבוע אחרי שבוע צילם באדיקות ובאומץ את ההפגנות והנציח את החיילים, היורים במפגינים. 

הצבא משתמש מידי שבוע בגז מדמיע ובכדורי פלדה המצופים בגומי. לפעמים משתמשים בתחמושת חיה. מעולם לא הייתי עד ולו למעשה אלים אחד מצד המפגינים  – פלסטינים, ישראלים ופעילים בינלאומיים. ההפגנה מתחילה בדרך כלל במרכז הכפר, ליד המסגד. כאשר מסתיימת תפילת יום שישי, חלק מהמתפללים מצטרפים לצעירים הממתינים להם בחוץ, וכך מתחיל המצעד אל הגדר, במרחק של מספר קילומטרים. 

ליד הגדר מתרחשת ההתנגשות. המפגינים דוחפים קדימה וצועקים, החיילים יורים גז מדמיע, רימוני-הלם וכדורי-גומי. מכלי הגז פוגעים בבני-אדם (רחל אשתי נשאה במשך חודשים כתם כחול גדול על הירך, שם פגע בה מכל גז. רחל כבר נשאה מחלת-כבד קשה, והרופא הזהיר אותה בחומרה לבל תתקרב לגז, אך היא לא יכלה להתאפק מלהתקרב כדי להיטיב לצלם).   

כאשר מתחילה המהומה, הילדים והצעירים של הכפר – אך לא המפגינים עצמם – מתחילים בשולי ההפגנה לידות אבנים בחיילים. זהו מעין פולחן, מבחן של אומץ-לב וגבריות. לחיילים משמשת פעולה זו כתירוץ כדי להגביר את האלימות, לפגוע באנשים ולהטביע אותם בענני גז. 

עימאד הנציח את כל זאת. הסרט מראה איך גדל בנו, בין הפגנה להפגנה, מתינוק בן-יומו לתלמיד בית-הספר. הוא גם מראה איך מתחננת אשתו שיחדל מלסכן את עצמו. עימאד נפצע קשה ונעצר כמה פעמים. אחד מבני משפחתו נהרג. כל מנהיגי המחאה בכפר נעצרו שוב ושוב, וכך גם חבריהם הישראליים. אני עצמי העדתי פעמים אחדות בבית-הדין הצבאי, הנמצא במחנה עופר. 

המפגינים הישראלים נראים בסרט אך מעט. אך מהיום הראשון של ההפגנות מילאו בהן הישראלים תפקיד חשוב. גרעין המפגינים הישראלים מורכב מקבוצה אמיצה ויצירתית, הקוראת לעצמה "אנרכיסטים נגד החומה" (פעיל "גוש שלום" אדם קלר נראה בסרט בקלוז-אפ, כשהוא מנסה שיטה של התנגדות פאסיבית שלמד בגרמניה, אך ללא הצלחה. נראה שהשיטה זקוקה למשטרה הגרמנית כדי להצליח). 

הסרט אינו מבליט את המפגינים הישראליים והבינלאומיים, וזה בסדר. המטרה היא להבליט את ההתנגדות הבלתי-אלימה הפלסטינית. 

במהלך המאבק, חמש המצלמות של עימאד נשברות בזו אחר זו. עכשיו הוא מפעיל את המצלמה השישית. 

מאבק הרואי של בני-כפר פשוטים על אדמתם ועל מולדתם 

זהו סיפור של גבורה, סיפור של מאבק הרואי של בני-כפר פשוטים על אדמתם ועל מולדתם. 

המאבק הזה ייזכר זמן רב אחרי שלימור לבנת תישכח ותצלול לתהומות הנשייה. 

כדאי היה שהנשיא אובמה יצפה בסרט "חמש מצלמות שבורות" לפני ביקורו הקרוב בירושלים וברמאללה. 

לפני מספר שנים התבקשתי לשאת את נאום הברכה בטקס שבו הוענק פרס לכפר בילעין ול"אנרכיסטים נגד החומה". הטקס נערך בברלין. 

תוך השאלת משפט מנאומו ההיסטורי של הנשיא ג'ון קנדי, שהכריז בזמנו בברלין ICH BIN EIN BERLINER! ("ברלינאי אנוכי!"), קראתי לכל אדם הגון בעולם להכריז:

ICH BIN EIN BILINER ! -  איש בילעין אנוכי!

[related-posts title="עוד בנושא ''חמש מצלמות שבורות""]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, דמוקרטיה, חברה וסביבה, מאמרי עמדה, מחאה, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על בעקבות "חמש מצלמות שבורות": איש בילעין אנוכי!

  1. מאת משה‏:

    בלי קשר לכך שבמקרה הכפר הזה נהגו לא בסדר, מר אורי אבנרי – אתה הזוי.

    קבוצות כמו ISM עושות דה לגיטמציה לישראל וכלל אינן מכירות בה. ויש הבדל לבין להתנגד למדיניות הממשלה לבין להגיע לכזו תת-רמה.
    ואם מר אבנרי כ"כ דואג לשלומם, תן להם את הבית שלך . אתה יושב גם אדמה כבושה לא פחות, אז מה אם האו"ם מכיר בזה כישראל ובזה לא. האמת נשארת אמת.

  2. מאת שער‏:

    איש "בלי עין" אחד היה לנו, לא צריך יותר .

  3. מאת מושיק‏:

    גם אני השתתפתי בהפגנה בבילעין. בהפגנה השתתפו אירופאים צעירים חברי ISM השוהים תקופות בכפר. גוש שלום בראשות אורי אבנרי, אנרכיסטים נגד גדר בהם יהודים ופלסטינאים מישראל, צעירי הכפר לאחר תפילת יום הששי במסגד, ומנהיגי הפעילות מרמאללה.
    חכינו בכפר לסיום התפילה ואז הלכנו כ-2קמ׳ מהכפר לגדר. המפגינים נשאו פלטפורמה (גשר) לחציית הגדר.
    כ-10 חיילים חכו במפגש הדרך עם הגדר. בנפרד ובצד עמדה מחלקה נוספת של חיילים.
    נושאי הפלטפורמה, שבראשם ישראלים ואירופאים, ניסו להרימה מעל הגדר. החיילים במפגש הדרך עם הגדר, התנגדו והתחילו דחיפות הדדיות.
    אני ישבתי על סלע עם אחד ממנהיגי ההפגנה שבא מרמאללה וצפינו במתרחש. פתאום ללא אזהרה מוקדמת התחיל מטח אבנים על מחלקת החיילים שעמדה בצד וצפתה בשקט במתרחש. נמלטתי מקו האש. החיילים שנסקלו החלו לזרוק אבנים בחזרה. הזריקה ההדדית שכללה אבנים בגודל ניכר על ידי שני הצדדים. היתה אות הסיום להפגנה הלא אלימה. נושאי הפלטפורמה נסוגו. והחלה ההפגנה האלימה. צעירי הכפר רעולי פנים, מצויידים במקלעי אבנים, שהתפזרו מראש בשטח המטירו אבנים על החיילים שהתחילו להגיב גם בכדורי גומי.
    בשלב זה, כל המצטרפים החיצוניים נסוגו אחר כבוד והשאירו את זירת הקרב לצעירי הכפר המשולהבים ולחיילים המתוסכלים. אני הלכתי בחזרה לכפר ביחד עם אדם קלר ואחד הנציגים מרמאללה ושוחחנו על שיטות התנגדות ״לא אלימות״, תוך התעלמות מלאה ממלחמת הרועים המתנהלת מאחורינו.
    בכפר חיכו לנו מוניות שהסיעו אותנו לקו הירוק אותו חצינו שוב בהליכה קצרה.