ב-16 במרץ 2003 רייצ'ל קורי, סטודנטית אמריקנית בת 23, מתנדבת בתנועת הסולידריות הבינלאומית, מצאה את מותה כשנדרסה על ידי דחפור צה"לי בעזה כאשר מחתה נגד הריסת בית.

ב-28 במרץ 2013, כלומר בחלוף עשר שנים, סיון קרצ'נר, שחקנית צעירה, תעלה בפסטיבל תיאטרונטו להצגות-יחיד, ביפו העתיקה, את הצגת "קוראים לי רייצ'ל קורי", בבימוי ארי רמז.

"אני רואה חשיבות בהנצחת הדמות הזאת, שהיכן שראתה סבל, נחלצה לעזרה", אומרת קרצ'נר. "יש לנו מה ללמוד ממנה בין אם אנחנו מסכימים איתה, בין אם אנחנו חולקים על דעותיה".

קרצ'נר יודעת שהיא נוגעת בחומר-נפץ. ההצגה, שהוצגה לראשונה באנגליה, בעקבות מחזה שכתבו השחקן אלן ריקמן והעיתונאית קאתר'רין ווינר, הייתה אמורה לעלות גם בניו-יורק, אך בלחץ ארגונים יהודיים נמנע הדבר. "טענו שהמחזה אנטישמי", היא מספרת. "אם אני מציגה אותו, איך אני יכולה להיות אנטישמית, כשאני בעצמי יהודייה ושמית?"

אני מביא לה את מה שנכתב בדף יחסי הציבור של הפסטיבל: "ביצוע המחזה הזה בעברית בפני קהל ישראלי מעניק פרספקטיבה חדשה למחזה, שרבים ביקרו אותו על חד-צדדיותו, כאשר שחקנית ישראלית תגלם צעירה אמריקנית, המצטרפת למאבק נגד הצבא הישראלי שבו היא עצמה שירתה".

לקרצ'נר המקסימה, שפניה הנאות משדרות תום, אין מענה על כך. "בסופו של דבר החייל שהיה בבולדוזר ודרס אותה הוא קורבן לא פחות ממנה", היא סבורה. "הרי הדבר האחרון בעולם שהוא רצה זה לפגוע בה. אין לקנא בו על תחושת האשמה שאיתה הוא מסתובב".

מה, בעצם, קרה שם?

"הבולדוזר הלך להרוס את הבית שבו היא התארחה והיא נעמדה לפניו עם עוד חמישה פעילים, כשהיא לבושה בווסט כתום ומחזיקה מגפון ביד. ההנחה של הנהג הייתה שכאשר הוא יתקדם, היא תזוז, ואילו היא קרוב לוודאי לא האמינה שהוא יתקדם לעברה. רייצ'ל התייצבה מול הבולדוזר, כשארבעת המפגינים האחרים עמדו מצד ימין שלו וצעקו לעברו שיש שם מישהי. ברגע האחרון, כשנראה שהיא רצתה לסגת, נערמה תלולית של חול לפניה והיא מעדה".

איך את רואה אותה?

"אני רואה את רייצ'ל כצעירה שחיפשה את עצמה, דבר שניכר ביומן שבו כתבה על החלומות ועל השאיפות שלה, כמי שרצתה להיות סופרת ומשוררת".

היא כתבה ביומן שלה על ישראל?

"רייצ'ל כתבה על ישראל מאז שהיא הגיעה לעזה. לפני כן – לא".

מה עוד את יודעת עליה?

"רייצ'ל גדלה בוושינגטון ובחרה ללמוד בקולג' אקולוגי, כחלק מהמאבק שלה למען הסביבה. יש לי הרגשה שהיא הגיעה הנה מבלי לדעת מה מצפה לה. עם חוש הצדק שלה היא יכלה להגיע באותה מידה לרואנדה, או לכל מקום אחר במצוקה. אם לא היה קורה מה שקרה ב-2003, לא מן הנמנע שהייתה היום מתנדבת בסוריה".

שחקנים יותר מנוסים ממך אינם מעזים להתמודד עם אתגר של הצגת-יחיד.

"אני מניחה שאם לא מציבים אתגרים בחיים, אז לא מגיעים לשום מקום. להגיד שלא לקחתי סיכון ושאין לי פחד מהאתגר הזה, לא אגיד".

מדוע פחד?

"כי אתה לבד על הבמה. אני יודעת שזאת קלישאה, אבל יש בדידות בהצגת-יחיד. כמו כן, שחקן ניזון בדרך כלל מהזדהות הקהל, מה שאני לא חושבת שיקרה, אם כי הדמות של רייצ'ל משעשעת ומתוקה".

קרצ'נר פועלת עם מתרגם המחזה, אביהוד תדהר, בקבוצת התיאטרון "תה"ל". "זאת קבוצה, העוסקת בחומרים של הקהילה הגאה", מציינת קרצ'נר, שאני משוחח עמה בבית הקפה הצמוד למרכז הקהילה בתל-אביב.

אתם אנשי הקהילה?

"לא כולנו. אני סטרייטית, שעובדת בתיאטרון של הקהילה הגאה. המאבק שלהם הוא כמו המאבק של רייצ'ל. לדעתי, זאת קהילה שלא מקבלת מספיק ביטוי. בעיניי זה עניין ערכי-חברתי ולא העדפה מינית. אביהוד, אני ועוד שלושה שחקנים מנהלים את הקבוצה, שהיא 'ירושה' שהותיר אחריו גרי בילו, עליו השלום. אנחנו מנהלים את הקבוצה כמו בקיבוץ של פעם. חמשתנו לוקחים את ההחלטות ביחד".

בעוד חודשיים, בסיון, תחגוג קרצ'נר 30 אביבים. היא בתו של שף, בעל שורשים צרפתיים, פתח-תקוואית במקור, בוגרת הסטודיו לתנועה ולמחול של אתי פולישוק. "הגעתי אל המשחק דרך הריקוד והשירה, שלצידם תמיד הייתי בחוג דרמה כזה או אחר. מאז אני מחקה כל מי שנמצא בסביבה שלי".

היא לא שירתה בלהקה צבאית או בתיאטרון צה"ל. "לפני שהתגייסתי, השתתפתי בחוג תיאטרון בסטודיו ניסן נתיב", מספרת קרצ'נר. "המורה שלנו שם אמר לי לא ללכת לתיאטרון צה"ל. 'התיאטרון זה החיים', הוא אמר לי. 'עלייך לצבור חוויות מהחיים ואחר כך להביא אותם לתיאטרון שעוד תגיעי אליו. אז שירתתי בצבא כמדריכה של 'נערי רפול' ומהם למדתי המון על החיים. זה היה שירות אינטנסיבי מרתק".

וכשהשתחררת?

"נסעתי ללונדון, שם עבדתי חצי שנה כברמנית בפאב אנגלי טיפוסי. אם לעבוד במשהו כדי לחסוך כסף לטיול של אחרי הצבא, אז עם הראש הממזרי שלי הבנתי שעדיף לעשות את זה במקום שבו אפשר לראות הצגות והיכן שיש בירה טובה. חזרתי משם ארצה, נבחנתי בבתי-ספר למשחק ונסעתי לטיול בהודו בידיעה שהתקבלתי ל'בית צבי'".

על מנהלו דאז, גרי בילו, קרצ'נר מדברת בהערצה. בהשראתו היא שיחקה בהצגות תיאטרון "הספרייה", שממנו הגיעה ל"תה"ל".

והתיאטרון הרפרטוארי?

"עד כה הרפרטוארי ואני לא בדיוק הלכנו יחד. כשהיו לי הזדמנויות לתפקידים ברקע, זה לא משך אותי. הרפרטוארי אולי חסר לי בקטע של הפרנסה, אבל מבחינת התפקידים אני באה על סיפוקי ב'תה"ל', מקום שאני עושה בו מה שאני רוצה. אלמלא הטלפונים שמגיעים מהבנק, היה נפלא לי במקום שבו אני נמצאת כעת. אמנם מגיע לכאן קהל מצומצם יותר, אבל לא פחות איכותי. אם באים להצגה 900 איש ולא 90, זה לא עושה הצגה טובה יותר".

היכן עוד שיחקת?

"ב'רווקה פלוס', הסרט של דובר קוסשווילי".

זה טעון הסבר.

"שיחקתי שם את החברה של יעל טוקר, שהופיעה בתפקיד הראשי".

עם או בלי?

"עם. התפקיד שלי דרש בגדים, אבל אני לא בטוחה שהייתי מסרבת לתפקיד כשלה. עירום בתיאטרון נראה לי מביך יותר מול הקהל שיושב קרוב".