כתושבת עין כרם התפלאתי מאוד לשמוע רעש לא מוכר בשכונה השקטה שלנו. אנחנו רגילים לשמוע ציפורים מצייצות בבוקר, ילדים צוחקים בוואדי בשעות אחר הצהרים ותנים בלילה, אבל את הרעש הזה לא זיהיתי. הרעש חלף, ואני המשכתי בשלי.

יום בהיר אחד

כהרגלי מדי בוקר, שתיתי תה במרפסת שמשקיפה על הוואדי, נהניתי מהנוף, הירהרתי, וכשסיימתי את התה הוצאתי את הכלבים לטיול הבוקר הקבוע שלנו. הטיול מתחיל בעמק וממשיך עד למנזר גדול ויפה, שנקרא "מנזר האחיות מציון". בדרך רואים מעט שקדיות שעדין פורחות, מעט כלניות, הרבה רקפות וחרציות, חרדלים ושאר פרחים צהובים, וגם כמה אוהלים ומבני פח רעועים, שמסתתרים בין העצים והשיחים הירוקים עד שכמעט לא מבחינים בהם. השקדיות, הכלניות, הרקפות, החרציות והחרדלים היו שם, אבל הפעם, בשונה משאר הפעמים, הרעש החזק והמרגיז מהבוקר כמו עקב אחרינו לשם.

התקרבנו למקור הרעש וראינו טרקטורים מאיימים על המבנים הרעועים שבהר, סמוך ל"מנזר האחיות מציון". מול הטרקטורים ועשרות פקחי עיריית ירושלים ופקחים של רשות הטבע והגנים, עמדה קבוצת אנשים שנראו מאוד מבוהלים. הסיבה היתה ברורה – הורסים להם את הבתים.

היכרות עם מאמא טרסה

במהלך החודשיים שבהם גרתי בעין כרם, עברתי ליד המבנים הרעועים, שבדיעבד אני יודעת עתה שקוראים להם "מאמא טרסה"; מעין חווה אקולוגית ומרכז קהילתי של צעירים, שהם קבוצת אנשים שהחליטה לחיות בהרי ירושלים, ליד עין כרם. לגור כמו היפים. בחודשיים שבהם אני גרה כאן כמעט לא נתקלתי בהם, וכשנתקלתי בהם הם טיילו בהרים או עשו יוגה, ולא הפריעו לי בשום צורה. הם לא רק גרים כמו היפים, הם גם שוחרי שלום כמותם.

ביררתי על קבוצת האנשים של "מאמא טרסה", כשהבחנתי בהם בפעם הראשונה. "הם אנשים מאוד נחמדים", סיפרו תושבי השכונה, "רובם מתבודדים במתחם שלהם, אחרים עובדים באזור", ושכנה אוסטרלית אחת הוסיפה: "הם נחמדים, אבל לא ככה ההתנחלויות התחילו?". הסברתי לה על ההבדל הגדול בינם לבין התנחלות; המתנחלים מתיישבים במטרה ליישב אזורי מחלוקת, כדי שבעתיד יהיה יותר מסובך להחזיר את האזורים האלה והמדינה תצטרך לדאוג להם לבית חלופי. אבל זו עין כרם, עירייה יקרה, אל תהפכו אותה לאזור מריבה.

דיור בר-השגה

אליה וייס מספר לי על "מאמא טרסה": "מאמא טרסה קיים בערך עשר שנים – עם הפסקה של שנתיים באמצע בגלל פינוי… האנשים של מאמא טרסה הם אומנים, מדריכים (שומרי הגן), מורים ליוגה, אשר

גרו באוהלים (דום, יורט, אוהלים צבאיים). זה התחיל בשבעה רווקים בני 28-38, אבל המקום שימש גם מרכז קהילתי ורוחני ונערכו בו מעגלי שירה, הופעות, מסיבות, חתונות, טקסים שמאנים ועוד. הקהילה בעין כרם מונה כחמישים אנשים, שהמשותף להם הוא: חיפוש רוחני, תקופות ממושכות של נדודים בעולם, חיבור לאמנות וריפוי.

הקהילה היא לא קהילה רשמית ואין תהליך קבלה – זו קבוצה של חברים שהתחברה במשך עשר השנים האחרונות. הם בחרו להקים את מאמא טרסה דווקא בעין כרם, כי עין כרם מאפשרת קירבה למרכז אשר נחוצה לאומנים לצורך פרנסה, אבל גם חיים במקום יפהפה ושקט עם אנרגיה מאוד מיוחדת ועדינה. רוב החברה יעדיפו לגור באוהל מאשר לשלם את כל המשכורת שלהם על ריבוע בטון. הטרסה איפשרה את זה.

"מאמא טרסה היתה מרכז קהילתי ורוחני חשוב מאוד לקהילה. למעשה, הנזק לקהילה הוא בזה שאין לה יותר מקום מפגש שבו אפשר לשיר, להתפלל, להתכרבל. זה נזק שפוגע במקומות הכי עדינים של מרבית האנשים. כולם כואבים ופגועים מאוד, אנחנו נעשה כל שביכולתנו להקים לנו מרכז, בדרכי שלום ואהבה. מבחינתנו זה שקול לחורבן בית המקדש, אבל אנחנו מקווים לא להתפזר אלה להתאחד לקראת השינוי אשר מגיע באל כורחנו.

"לאנשים שגרו במאמא טרסה אין אפשרות לחיות את החלום שלהם כאומנים יוצרים, אם ייאלצו לשלם את שכר הדירה שהמדינה יצרה על ידי זה שהיא לא מאפשרת דיור אלטרנטיבי ובר-השגה. כלומר, אם הם לא ימצאו פתרון, הם ייאלצו להשתעבד למערכת, ואני מאמין שזה בעצם מה שבאמת עומד מאחורי המדיניות ההרס של הממשלה".

אליה וייס מספר כי תושבי "מאמא טרסה" לא פעלו נגד הבולדוזרים המפנים, "הם ביקשו מכל החברים לבוא לעזור, להציל את מה שאפשר. כולם נרתמו ובאו לעזור, לא נוצר חיכוך עם הרשויות. לא היתה אלימות מצד התושבים, האלימות היחידה היתה הבריונות של הרשויות שבאו והרסו את אחד המקומות היפים והמיוחדים שהיו בארץ…

"שוטרים ופקחי רשות הטבע והגנים,(שזוכה לאחרונה בשם – רשות ההרס והכספים), פינו את חברי הקבוצה. מה שמעניין זה שמרבית מהמפנים היו ערבים צעירים (18), שעודדו את תושבי הטרסה ואמרו שזה 'גדול', ושהם רוצים להוריד את האפודים. חלק גם זיהו את החברה מכל מיני פסטיבלים. זה מזכיר את העובדה שישראל פינתה את עין כרם מתושביה הערבים רק לפני 40 שנה".

אניה בן חיים, מבאי המקום, מספרת: "זה מאהל של אנשים רגלים, חלקם אומנים, חלקם מורים ליוגה, חלקם אנשי חינוך, חלקם מדריכי טבע וטיולים ושומרי הגן ועוד הרבה דברים, שמרגישים חיבור לטבע ומבקשים שיהיה אפשר בארץ הזאת לחיות בצורה פשוטה, קרובה לטבע ולאדמה שלא פוגעת באדמה… הכאב הוא על חוסר האפשרות לקיים אורח חיים כזה בארץ הזאת. זה לא רק הסיפור של העשרה אנשים שגרים שם וגם לא רק של הקהילה של עין כרם שהיתה נפגשת במקום הזה למעגלי ריפוי ושירה. זה הכאב של כל מי שבארץ הזאת רוצה לחיות בצורה פשוטה וקרובה לאדם ולאדמה בלי לפגוע בה ולא יכול לעשות את זה פה, ומוצא את עצמו בסוף עוזב את הארץ כי כאן לא מאפשרים את זה…"

למי ההר הזה שייך?

התעניינתי ושאלתי את אליה לגבי השטח: "יש מחלוקת על השטח בין העירייה, לאדם אשר טוען שהוא בעל השטח, ובין המנזר הסמוך. העירייה והמנזר תובעים אותם כל הזמן לסירוגין. הבנתי שיש מסמכים שהוכיחו שהשטח אינו שטח ציבורי", וייס מספר. בבירור נוסף התברר לי שהשטח שייך ל "מנזר האחיות מציון" הסמוך. המנזר, מעצם היותו מנזר, תמיד שקט ואין איש מסתובב ביער ירושלים שמהווה מעין "חצר אחורית" של המנזר. שאלתי אם המנזר ביקש לפנות את "מאמא טרסה" משטחו, ונעניתי בשלילה. עיריית ירושלים החליטה להרוס ולפנות את המקום. עד היום אני עוד לא מבינה למה… מה הפריע לעיירת ירושלים קבוצת אנשים שגרה בהרים? איך ייתכן שאותה קבוצת אנשים הפריעה לעיירת ירושלים, אם לנו, התושבים, היא לא הפריעה כלל?"

אניה בין חיים מוסיפה: "החברים משלמים כסף שכירות לבעל הבית שהוא בעל האדמה והמנזר טוען שזה שלהם ורוצה לפנות אותם והרשות כנ"ל והעיריה כנ"ל והכל בהליכים משפטיים. הבעייה היא שפינו אותם לפני שהוכח של מי השטח כשהם עדיין משלמים שכר דירה לבעל המקום – שעד שיוכח אחרת, השטח שלו".

עמדת העירייה

לטענת העירייה, אף שהנושא נמצא בדיון משפטי שעודנו מתנהל, ולמרות שטרם ניתנה החלטת בית משפט למי שייך השטח, אתמול הוגש למקום צו של עיריית ירושלים לפינוי תוך 24 שעות, לפי חוק עזר עירוני של עיריית ירושלים שלפיו הושאר בשטח ציבורי חפץ המהווה הפרעה לציבור.

"הפרעה לציבור?" אני חלק מהציבור בעין כרם, ועם זאת, אני ושכני לא ראינו ב"מאמא טרסה" שום הפרעה.

"המדינה מאבדת אותנו"

רון אורן, איש הטרסה, מספר: "ביום רביעי, 6 במארס, בשעה תשע בבוקר הגיעו פקחי רשות הטבע והגנים ופקחי עירייה בשילוב עובדי קבלן והחריבו כליל את מתחם מאמא טרסה בעין כרם. בבוקר שלפני הגיעו פקחים של עיריית ירושלים, והדביקו על אוהלינו ורכושנו דרישה לפינוי מיידי תוך 24 שעות של 'מכשול ברחוב' להגדרתם.

"אנחנו, שלא חיים ברחוב ולא מהווים מכשול, לא ידענו איך להגיב על הצו לפינוי. עורכת הדין שמטפלת בעינייננו הגישה השגה על הדרישה לפינוי, ונותרנו מתוחים ודרוכים. להשגה לא היתה התייחסות, וכעבור 24 שעות, בתינו נהיו לעיי חורבות בידי 60 בריונים".
הוא מוסיף: "האבסורד הוא שאין אפילו וודאות שהמקום שבו אנחנו חיים נמצא בשטח המוניציפלי של עיריית ירושלים, וכבר הוכח בעבר שהוא מחוץ לשטח הגן הלאומי. השעתיים שבהן התעכבה הוצאתו של הצו המשפטי לעניין הפכו בית של שמונה אנשים לתל הריסות. במהלך היום עזרו לנו עשרות חברים מעין כרם והסביבה לפנות את רכושנו ולנקות חלק מההריסות ועדיין רוב העבודה עוד לפנינו.

"כך בשעתיים של מופע אלים הרסני ולא חוקי ירדו להן לטמיון שנים של עשייה יצירה ובנייה, גינות, אוהלי מגורים  ואוהלים אחרים ששימשו את הקהילה הרחבה של עין כרם והסביבה, ואירחו לאורך השנים אלפי אנשים  מהארץ והעולם באירועי תרבות מוזיקה, ריפוי ויצירה. רק אתמול ערב לפני, נרתמנו כולנו בהתנדבות לאירוע התרמה ענק עבור חברנו דניאל דייויס, שחלה בסרטן, וחווינו את כוחה של הקהילה והאהבה, והנה היום בתינו שוכבים מפורקים ורמוסים ואנחנו מחפשים את חפצינו מבין ההריסות, חיים שנחרבו בן רגע בכוחניות של המערכת הדמוקרטית שלנו, ונותרנו אנחנו 8 חסרי בית חדשים 'מייד אין ג'רוסלם'.

"מה עושים מכאן? זה תלוי בכולנו, זה הסיפור שלנו ואנחנו רוצים שהוא יהיה גם הסיפור שלכם, היום חווינו על בשרנו את מידת הריקבון והשחיתות של המערכת, ולחוות את חוסר האונים הזה שבהליך לא חוקי ואלים עיריית ירושלים החריבה את ביתנו, וקבעה לנו באלימות שלא יהיה לנו איפה לשים את הראש בלילה, היכן להתקהל, ליצור ולעבוד עם ואת האדמה בפשטות.

"הרגשנו כמו הרבים שמילאו את הרחובות בקיץ 2011, שהמדינה הזאת הולכת ומאבדת אותנו ובמקביל שאנחנו מאבדים אותה. התחלנו זה מכבר בהליך משפטי נגד עיריית ירושלים ובקרוב נגיש תביעת נזקין כנגדם, אבל המאבק המשפטי שלנו לא מספיק".

המאבק לא נגמר

היום, כמה ימים אחרי, בטיול הבוקר היומי שלי עם הכלבים, צלילי תופים וריח הפיתות שנאפות על הטבון מגיעים לאפי. מישהו מתבודד עם ספר בין העשב הירוק הגבוה, והנוף של הרי ירושלים. למה להרוס את ההווי הרגוע, המקסים ומעורר ההשראה הזה?

מסבירים לי ש"אנשים באו להיפרד מהטרסה האהובה – זהו מפגש פרידה ופינוי ההריסות, מנקים, שרים, מפנים, רוקדים. נחלוק את האוכל, נהנה מהיופי של הפריחה והטרסות הירוקות, ונשיב את האדמה לבראשית, ונתפלל עבור המקום הזה והאדמה הזאת שאנחנו כל כך מודים לה על זה שאירחה אותנו, ושאיפשרה לקסם להתרחש פה בשנים האחרונות".

"יש לנו עוד כוחות של עשייה ותפילה", רון אורן מסכם, "את הרוח שלנו אי אפשר להרוס". אליה וייס מוסיף: "אנחנו לא נוותר. כששואלים אותי 'מה הטעם לבנות מחדש אם יהרסו שוב?', אני תמיד אומר, שאם שואלים את השאלה הזאת לעומק תמיד מגיעים לשאלה הבסיסית: 'מה הטעם לחיות?'. אני לא יודע מה הטעם, אבל אני יודע שאנחנו כרגע חיים, וחלק מהחיים, זה לבנות, לצפות בהרס, ולבנות שוב, זה חלק מחוקי היסוד של עולם הטבע. אנחנו נבנה בשמחה ובשירה, ואם יהרסו שוב, אנחנו שוב נבנה בשמחה ובשירה. אני מניח שהקהילה יכולה לשחזר את מרבית המקום תוך כמה שבועות".