עשרות נשים וגברים מילאו אמש את "האיזור", זה שמו של מועדון קטן יחסית בדרום תל-אביב, שהיה מלא ודחוס בקהל, שהגיע למופע "אישה", שהתקיים לרגל יום האישה הבינלאומי. המופע הועבר בשידור חי ברשת ב'. הבטיחו לנו ערב שכולו אישה ובו, כך נאמר, נשמע מה הגברים חושבים על הנשים.

כמובן שאי אפשר לסרב להבטחה כזו. במיוחד כשמאחורי המופע עומדות שתי נשים דעתניות: העורכת, המפיקה ואשת הרדיו יהודית בן יעקב, ומיא שם-אור (משוררת ועורכת מדור הספרות "חיה רעה" במגפון), שכתבה את קטעי הקישור והמשחק לערב הזה.

מכיוון שמדובר בשידור לרדיו, כנראה שהסדר והארגון מסביב לבמה לא עמדו בראש סדר העדיפויות. יותר יעילות ופחות התרוצצויות של אנשי רדיו וצלמים היו מרגיעות את המצב ומקלות בעיקר על היושבים בשורות הראשונות.

מופע הפתיחה היה מעולה. הרכב הבלוז של אורי נפתלי, המוכר בארץ ובעולם בזכות השתתפות בתחרויות בינלאומיות, בו חברות שתי נשים, אלינור צאיג היפה והבועטת (תרתי משמע) ואופיר ונטורה על המפוחית. אחריהם עלתה לבמה טובה גרטנר, שהפליאה על הפסנתר.

התחלה טובה. ההמשך היה קצת פחות אופטימי וקצת פחות צעיר. ככל שהתקדם הערב התחושה שזכיתי לה הייתה, שגברים לא אוהבים נשים. אפילו נשים לא אוהבות נשים. קטעי השירה העכשווית של המשוררים גל ברזילי, מיא שם-אור, רוני אפלבוים , סיגל בן יאיר ואחרים היו טובים ונוגעים. אבל בעיקר מעוררי מחשבה מסוג "זה באמת מה שגברים חושבים על נשים?" וגם – "ידעתי. אישה לאישה זאב".

השירה של ריקי דסקל ("אהבה מכושפת, ברזל מלובן"), כתיבתו של אמיר אור ("אהבה ערומה. פרומה. קשה. לא מחבקת"), הטקסטים על הזוגיות שאיננה ועל "סופי שבוע מאוסים", השאירו לי טעם מריר בפה. גם אם רויטל עמית הייתה מוצלחת ומשכנעת בקטעי הקישור, השירה והמשחק, שהקריאה יחד עם מושיק טימור ועם יהודית בן יעקב, עדיין לא הרגשתי נוח להיות אישה בערב הזה. אהבתי מאוד את הטקסטים של סיגל בן יאיר על חיית המחמד האהובה והשורדת "חד הורית" ועל "המזכירה" השולחנית, הדו רגלית, הבלתי נראית. היה אותנטי עד משעשע.

הגברים במופע הרשימו מאוד. אמיר גבירצמן הפליא בנגינה על כלי הנשיפה הגדולים, דורי בן זאב שר לנעורים (האבודים?) ושם הרגשתי סוף סוף שמישהו אוהב אותי, גם אם מדובר ב"אהבת נעוריי" של שלום חנוך. השיר הכי רך והכי נשי וקרוב לליבי היה של הצמד אשר לוי ויואב קליין. כזאת אהבה נשים רוצות, לפחות אני – לא רק יהלומים או גברים עשירים.

הנשים, כמתבקש, היו גולת הכותרת. תמר קפסוטו הייתה קרן אור קטנה, עם קול גדול ומרגש, בשיר היפה והנוגע "את חירותי". נועה וקס על תופי הבונגוס והשייקר עשתה עבודת ליווי נפלאה. דפנה ארמוני הגדולה בשירה האלמותי "אלה", וגם עירית בולקא ("הנשמות הטהורות") וחני ליבנה הפציעו בשירים נוגעים. כמו פעם. מנחה הערב, יואב יפת מ-88FM, עשה כמיטב יכולתו להתגבר על הקשיים ועל התזמון הבעייתי בדרך כלל, וקולו הרגוע הפיג את אווירת הלחץ שהייתה בסביבה.

אז המסקנות שלי ושל הסובבים אותי מהערב הזה הן: קשים חייה של אישה; נשים הן יצורים מורכבים; יש לנו אנשי רדיו מעולים ומשוררים מוכשרים; ואהבה – זה כל הסיפור.