חדשות לבקרים נתקלים אנו בידיעות על אודות חשדות לעבירה על החוק מצד אישי ציבור ונבחריו. פעם יהיה זה אונס, או הטרדה מינית, פעם נעסוק בשוחד, במרמה או בהפרת אמונים, במינויים שלא כדין, ועוד. לעיתים יסתיים הדבר בהרשעה ולעיתים יצליח נבחר הציבור לזכות עצמו, ולפעמים נמצא איש ציבור מרצה עונש מאסר בפועל על הרשעתו.

פרשת ויקרא, כמו גם פרשת צו הבאה אחריה, עוסקות בעבודת הקורבנות. אחד הקורבנות הוא קורבן חטאת, קורבן המובא בעטיו של חטא שעבר אדם בשגגה, או אם תרצו בשפה עדכנית – ברשלנות ובחוסר זהירות ותשומת לב ראויה. קורבן חטאת מהווה בנסיבות אלו סוג של קנס, באמצעותו מנסים להזהיר אדם מלחטוא בשגגה.

הקורא את פרשת החטאת מבחין כי קורבן החטאת נחלק לקטגוריות משנה, המאובחנות בהתאם לזהות החוטא. אבחנה מיוחדת מוקדשת להנהגה הבכירה בעם. זו נחלקת לחטאת ההנהגה הרוחנית בעם, חטאת הכהן הגדול, וחטאתו של הנשיא, אותה דמות ציבורית שנושאת בעול ההנהגה. לדיוננו כאן נייחד מקום לקורבן חטאת הנשיא. קורבן זה מיוחד, שכן הוא מובא רק בגין חטא שחטא הנשיא במהלך כהונתו, ומכאן על עבירה שחטא הנשיא לפני תפקידו הציבורי אין הוא מביא אלא חטאת רגילה ככל האדם. וכך מופיע הציווי במקרא:

אשר נשיא יחטא, ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה, והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים… וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו (ויקרא ד, כב-כו). 

אלא שחטאת הנשיא מעלה מספר תמיהות: ראשית מה טעמה של האבחנה הקיימת בין נשיא שחטא לבין אחד העם שחטא? ובכלל, מה טעם ליצור קורבן מיוחד רק לנשיא?

המציאות השלטונית גורמת לחטא להיות מצוי אצל המנהיגים

חלק מהפרשנים מצאו קשר ישיר בין התפקיד הציבורי לחטא. מקורו של החטא הוא במציאות השלטונית, הגורמת לחטא להיות מצוי אצל המנהיגים. החזקוני (ר' חזקיה בן מנוח, צרפת המאה ה-13) בפירושו לתורה קובע שהחטא אצל בעל השררה אינו בגדר ספק, אלא קיימת נוסחה ברורה: כל מקום שאנו מוצאים מנהיג ושררה, נמצא גם חטא ומעידה. מסקנה זו מתקבלת באמצעות המבנה התחבירי של הפסוק. אותו יש לקרוא באופן שונה מהדרך הכתובה. לא 'אשר נשיא יחטא' כפי שמופיע, אלא 'נשיא אשר יחטא'. ובמילים אחרות, כל הנושא בתפקיד ציבורי עתיד לחטוא, לא אולי אלא בוודאות. לא יכולה להיות מציאות אחרת.

הנצי"ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, רוסיה-פולין, המאה ה-19) בפירושו עומד על הביטוי הייחודי המופיע בחטאת הנשיא, "אשר לא תעשינה בשגגה", ומסביר שלשון מיוחדת זו רומזת שהנשיאות, והתפקיד הציבורי, גורמים לנושא בהם לחטוא בעבירות חמורות, שאין דרך אדם לחטוא בהם אף לא ברשלנות. כלומר, לא די שדרך הנשיא או מנהיג הציבור לחטוא, אלא יש שהחטאים שהנשיא יכול להיכשל בהם נמנים עם קבוצת חטאים שגם בשגגה אין ראוי לחטוא בהם.

ומהם החטאים שאין דרך לחטוא בהם אפילו בשגגה? דומה כי הכוונה לאחת משתי אפשרויות: האחת מתייחסת לעבירות חמורות, שיש בהן חשש שרום התפקיד והמעמד יכשירו את החטא. האחרת מתייחסת לחטאים קלים, שמנהיג הציבור עלול לזלזל בהם בגלל רום מעלתו.

בנסיבות אלו תמוהה הדרשה התלמודית הדורשת "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו" (בבלי הוריות, י, ב)

בניסיון להסביר דרשה זו נדמה שכאן מבקש התלמוד ללמדנו רעיון חשוב במנהיגות, לפיו המנהיג האידיאלי הוא דווקא מי שיודע ליטול אחריות על מעשיו, ולא מנהיג היודע לטאטא את מחדליו אל מתחת לשטיח. מנהיג ההופך את שררתו כמגן ומחסה מפני חטאיו, אינו ראוי לשמש בהנהגה. דווקא מנהיג המכיר בחטאו ובא כאחד העם ומקריב חטאת כדי לכפר בגלוי על מעשיו ראוי להנהיג את העם. ועל מנהיג כזה יש לדרוש 'אשרי הדור'.

עתה מתחדדת השאלה: מה טעם יש להקדיש לנשיא קורבן חטאת מיוחד? ואם הקדשנו קורבן מיוחד, מדוע מין קורבן חטאת הנשיא שונה ממין קורבן יתר מי שחייבים להביא קורבן חטאת?

אלא כאן מבקשים ללמדנו פרק חשוב ביחסים שבין העם לבין מנהיג שחטא. אם נתבונן במין קורבן חטאת הנשיא, נמצא שקורבן הנשיא דומה למין קורבן עולה המובא בגין נדר או נדבה שנדר האדם,  ולא קורבן חטאת. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ליטא, המאה ה-20) בפירושו "משך חכמה", עומד על הבדל זה וקובע: "לגבי נשיא חסה תורה על כבודו, וצוותה שיביא שעיר זכר, שיסברו שעולה הוא, מפני שכבודו כבוד העם כולו".

אין צורך לפרסם ולהדגיש את קלונו ברבים שוב ושוב

כלומר, ההבדל במין הקורבן נובע מן הכבוד למשרה. התורה, שחסה על המנהיג וצפתה את התגובה הציבורית העלולה להתעורר בעקבות הגילוי שהמנהיג חוטא, ביקשה באמצעות ההבדל שבין קורבן הנשיא לבין קורבנו של כל אדם אחר מישראל להרוויח פעמיים: לעודד את המנהיג להתחרט על מעשיו ולהיטיב את דרכיו, ושהאזרחים ידעו שיש אפשרות שהנשיא יקריב חטאת נשיא כדי לכפר על חטאו. יתרה מזו, מרגע שהביא הנשיא את קורבן החטאת שלו, יורד עניינו מסדר היום הציבורי, ואין עוד מקום לעסוק בקורבנו ובחטאו. התיקון והחרטה של המנהיג על מעשיו אינם נחלת כלל הציבור ועניינו. לכן גם אין צורך לפרסם ולהדגיש את קלונו ברבים שוב ושוב. יתרה מזו, אפשר שאם היה קורבן הנשיא על חטאו כה ברור עד שכל אחד יכול היה לזהותו, היה הנשיא נמנע מלהודות ולהכיר בחטאו והיה טרוד בהסתרת חטאו, מחשש מפני ההד הציבורי העלול להתרחש עם חשיפת חטאו.

מכאן שעצם העובדה שהנשיא מוכן להכיר בחטאו מחייבת התייחסות מיוחדת. הקושי של בעל שררה להודות בחטא שעשה גדול מן הקושי של כל אחד ואחד מישראל. לכן, על אף השוויון בפני החוק ובפני האל, ראוי לקיים נוהל מיוחד שייתן ביטוי וידגיש שמדובר בהישג יוצא דופן של מנהיג המכיר בחטאיו.

דברים אלו יפים גם היום, שעה שמנהיג שסרח מבקש להסתיר את מעשיו ולהצטייר כאדם נקי מכל רבב והוא מנהל הליך משפטי ארוך כדי להוכיח את חפותו שכלל אינה קיימת. במצב זה, גם החברה אינה מסוגלת להאריך אפה ולקבל את תשובת מנהיגיה, לאחר שאלו הורשעו. ייתכן שאילו היו מנהיגי העם נוהגים כמתואר בפרשת הנשיא במקרא, היינו מסוגלים למחול להם על חטאיהם.

[related-posts title="עוד פרשות פוליטיות מאת אלישי בן-יצחק"]

____________________________________________________________________________

•  אלישי בן-יצחק הוא  עורך דין, הפקולטה למשפטים במכללת שערי משפט הוד השרון. האימייל של עו"ד בן-יצחק