השמחה שגילו חלקים מסוימים בציבור הישראלי לנוכח אי-זכייתם של הסרטים "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" באוסקר הייתה שמחה נפסדת ועלובה, שהובעה באופן נלעג על-ידי שורה של פוליטיקאים ודמויות בכירות אחרות. למה נלעג? משום שכל אלה צבועים, שדווקא מעודדים מאוד את הפקתם של סרטים כאלו כשהם מתפרסמים בצד השני.

צפיתי בסרט "שומרי הסף" ומצאתי סרט מרתק ועשוי היטב, גם אם לא חידש לי דבר. אינני צריך לשמוע שישה ראשי שב"כ לשעבר כדי לדעת מה נדרש לעשות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ששת ראשי השב"כ צולמו בשיחות עם הבמאי, דרור מורה, שבמהלכן שטחו את תובנותיהם ומסקנותיהם לאחר שנות שירות רבות למען ביטחון ישראל והציגו את השקפתם לגבי הסכסוך. מורה עצמו לא הביע עמדה בסרט. הוא שאל, והם השיבו. יתרה מזאת: הסרט לא היה משודר כפי ששודר מבלי שראשי השב"כ היו מאשרים אותו. עובדה זו הופכת את הנסיונות של חלק מן הפוליטיקאים הישראלים להציג את הסרט ככזה המסלף את דבריהם של ראשי השב"כ לנסיונות נואלים וילדותיים.

[related-posts title="עוד בנושא זה"]

ניתן לסכם את הצביעות הזו, הזועקת לשמיים, בעניין אחד פשוט: היו מקרים בעבר, שבהם יוצרים פרסמו סרטים המתנגדים למדיניותן של הממשלות במדינות בהן הם חיים. נסיונותיהן של מדינות אלה להכפיש את את הסרט ואת יוצרו גררו גל גינויים והשמצות בישראל נגד אותן מדינות "סותמות הפיות" וה"לא-דמוקרטיות". ניקח דוגמה היפותטית: אם מחר בבוקר במאי פלסטיני יפיק סרט שייבקר את המדיניות הפלסטינית בסכסוך עם מדינת ישראל, והרשות הפלסטינית תכפיש את הסרט ואת היוצר – יקומו אנשי "הדמוקרטיה וחופש הביטוי" בארץ ויבקרו בחריפות את התנהגות הרשות. "אתם רואים עם מי יש לנו עסק?" ימהרו ספסרי הדמוקרטיה וחופש הביטוי לשאול בצדקנות. "איך אפשר לעשות שלום עם ישות שהיא תעשיית-שנאה אנטי-ישראלית?"

אותם אלה שייצאו להגנת אותו במאי פלסטיני דמיוני מהדוגמה לעיל, הם אלה שיצאו נגד צמד סרטי התעודה "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות". נפתלי בנט הדמגוג יהיה מוכן לחתוך לחתיכות את הרשות הפלסטינית בביקורתו עליה כשתצא בביקורת חריפה נגד הסרט ומפיקו. חברתו, איילת שקד, תחרה-תחזיק אחריו ותתנפל כלביאה על הדיקטטורה הפלסטינית. הרי היא לוחמת לחופש הביטוי, לא?

טרם יצא לצפות בסרט "חמש מצלמות שבורות", לכן אתייחס בקצרה לסרט "שומרי הסף". רק אווילים גמורים יכולים לצאת נגד הסרט הזה. ראשית, אלמלא היו אותם ראשי שב"כ מתירים את חרצובות לשונותיהם, הם היו מתוארים על-ידי אותם מבקרים כפטריוטים ישראליים ששירתו בדם וביזע רבים את בטחון המדינה. העובדה שהעזו לדבר בסרט באופן גלוי נגד מדיניות הממשלה בכל הקשור לכיבוש השטחים הפלסטיניים הפכה אותם למטרות לחיצי הביקורת. רק אוויל גמור לא יבין שאותם ראשי שב"כ שהתראיינו לסרט דיברו אך ורק מתוך ראיית טובתם של ילדי המדינה ועתידם. הם דיברו עניינית ומקצועית ולא השמיצו את ישראל או הוציאו את דיבתה רעה.

בסרט צפיתי ביחד עם ארוסתי. לפני הכניסה לסרט אמרתי לה שאני מתאר לעצמי מה יגידו ראשי השב"כ בסרט. אבל, בסוף הסרט, על כוס קפה כדי לדבר על הסרט, ציינתי בפניה שיש שני דברים שהפתיעו אותי: קודם כל, רואים שראשי השב"כ חיים עם צלקות נפשיות רבות כתוצאה מפעילות התפקיד שלהם, כי הם פעלו כמכונות בתוך ארגון קר שפועל לפי ההוראות של הדרג המדיני, ביודעם שדרך הפעילות שלהם לא רק שאינה מניבה פרי, אלא רק מגבירה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הדבר המפתיע השני היה כשבמאי הסרט הקריא לראש השב"כ האחרון, יובל דיסקין, כמה מדבריו של ישעיהו ליבוביץ', שתמיד הטיף נגד הכיבוש והשפעתו על החברה הישראלית. ודיסקין השיב בלי למצמץ שהוא חותם על כל מילה. זה היה דבר חזק לכל צופה. לי זה היה מפתיע, כי אני מכיר את דעותיו של ליבוביץ' המנוח.

בעיניי, "שומרי הסף" הוא צפיית חובה לכל אדם בארץ. יש אמנם אנשים שגם מיליון סרטים לא ישנו את דעתם, אבל הסרט הזה יכול בהחלט להשפיע על אחרים. כל אלו שביקרו אותו בארץ נהנו מאי-זכייתו בפרס האוסקר. אלה יהיו אותם אנשים צבועים שבעתיד, אם סרט אנטי-פלסטיני יופק בידי פלסטיני – יעודדו את הסרט ויטיפו שכך צריכה להיראות דמוקרטיה. ואם הפלסטינים יבקרו את הסרט, הם יתקפו אותם על מניעת חופש ביטוי. זה יהיה די צפוי…