"מולייר על אופניים": החיים והמשחק ביד הלשון

עלילת הסרט "מולייר על אופניים" מפגישה בין שני שחקנים לא נחמדים עם אגו גדול יותר ממגדל אייפל, שמנהלים ביניהם דו-קרב לשוני בהשראת "המיזנתרופ" של מולייר. התוצאה: שעשוע קולנועי לאניני טעם

"מולייר על אופניים": החיים והמשחק ביד הלשון

עלילת הסרט "מולייר על אופניים" מפגישה בין שני שחקנים לא נחמדים עם אגו גדול יותר ממגדל אייפל, שמנהלים ביניהם דו-קרב לשוני בהשראת "המיזנתרופ" של מולייר. התוצאה: שעשוע קולנועי לאניני טעם

[rating=3]

פיליפ לה גה, הבמאי שהביא לנו את הקומדיה המצליחה "הנשים בקומה השישית" (2011), מנצל הזדמנות נוספת להוכיח את היכולת הקומית של פבריס לוקיני ("בתוך הבית"), בתפקיד המתאים לו ככפפה, כאילו הוא מגלם את עצמו בחיים האמיתיים.

מיזנתרופ גם בחיים האמיתיים. לוקיני

המחזה "שונא הבריות / מיזנתרופ" של מולייר, מן המאה ה-17, מספק נקודת פתיחה לקומדיה התרבותית המפגישה בין שחקן מזדקן ונרגן עם סגנון משחק מיושן, סרז' טנר (לוקיני), הנגרר בחוסר רצון אל אור הזרקורים על-ידי כוכב הטלוויזיה הסקסי, גוטייה ואלנס (למברט ווילסון, "המטריקס"). הבעיה היא שדמותו של לוקיני היא בעצמה מיזנתרופית, במידה מסוימת, כך שהוא נאטם לשידולו של גוטייה, ומתנגד כמו פרד עיקש לחזור ולשחק, עד שהטקסט העשיר של מולייר עצמו מצליח לעשות קסמים. גם אז, מופע הזיקוקים בין השניים רק מתחזק, כאשר שני השחקנים הופכים ליריבים באהבה מול אותה אישה.

בניגוד לסרט הקודם של לה גה, שטיפל בנושאים חברתיים רחבים יותר, וכתוצאה מכך החזיק בעלילה מתוחכמת ומשומנת, "מולייר על אופניים" קצת קרתני, ולא נגרר למרכז המיינסטרים הקולנועי. למה שיהיה לנו איכפת מגיבורי הסרט, שני שחקנים לא נחמדים עם אגו גדול יותר ממגדל אייפל?

בתפקיד הכוכב הסקסי. ווילסון

בהנחת יסוד חלשה מעט, הסרט עובד טוב יותר ממה שנדמה, בין השאר משום שהוא מאפשר לפבריס לוקיני לעשות את מה שהוא נהנה יותר מכל, וזה להגזים במשחק המלאכותי כשהתפקיד דורש. שני השחקנים מתנצחים זה בזה בצורה נהדרת, אך לצערו של הבמאי הוא הזריק עומס של דמויות משנה מעניינות פחות, שרק מספקות הסחות דעת לא רצויות מלב הסרט, דו-הקרב הלשוני בין סרז' לגוטייה.

לו הייתה זו קומדיה של שני שחקנים בלבד, עם קצת יותר עומק לאופי הדמויות, וקצת פחות סלפסטיק המזכיר קומדיית נעורים, אזי היה יכול לצאת סרט מושלם. כפי שזה נראה, זהו סרט הפונה למעמד הבינוני גבוה, ואף מצולם באחד האזורים התוססים, הציוריים והאטרקטיביים של צרפת (האי דה רֶה).

 אוהדי התיאטרון, ובייחוד חובבי מולייר, יאהבו את הסרט (בייחוד כשלוקיני מטפל בטקסט עם תאווה רבה, טורף אותו כמו כרסתן המתנפל על אומצה איכותית). אלו שפחות אוהבים את הדרמה הצרפתית של המאה ה-17, ירגישו מעט מאוימים. חשוב לציין, שהסרט מהווה מבוא נהדר לאחד מהמחזאים הצרפתיים המפורסמים ביותר, ואולי הניסיון הטוב ביותר להנציח את מולייר בקולנוע, מאז "הקמצן" של לואי דה פינס משנת 1980. בכל מקרה "מולייר על אופניים" הוא הסחה קולנועית משעשעת, אך לא יותר מזה.

[rating=3]

פיליפ לה גה, הבמאי שהביא לנו את הקומדיה המצליחה "הנשים בקומה השישית" (2011), מנצל הזדמנות נוספת להוכיח את היכולת הקומית של פבריס לוקיני ("בתוך הבית"), בתפקיד המתאים לו ככפפה, כאילו הוא מגלם את עצמו בחיים האמיתיים.

מיזנתרופ גם בחיים האמיתיים. לוקיני

המחזה "שונא הבריות / מיזנתרופ" של מולייר, מן המאה ה-17, מספק נקודת פתיחה לקומדיה התרבותית המפגישה בין שחקן מזדקן ונרגן עם סגנון משחק מיושן, סרז' טנר (לוקיני), הנגרר בחוסר רצון אל אור הזרקורים על-ידי כוכב הטלוויזיה הסקסי, גוטייה ואלנס (למברט ווילסון, "המטריקס"). הבעיה היא שדמותו של לוקיני היא בעצמה מיזנתרופית, במידה מסוימת, כך שהוא נאטם לשידולו של גוטייה, ומתנגד כמו פרד עיקש לחזור ולשחק, עד שהטקסט העשיר של מולייר עצמו מצליח לעשות קסמים. גם אז, מופע הזיקוקים בין השניים רק מתחזק, כאשר שני השחקנים הופכים ליריבים באהבה מול אותה אישה.

בניגוד לסרט הקודם של לה גה, שטיפל בנושאים חברתיים רחבים יותר, וכתוצאה מכך החזיק בעלילה מתוחכמת ומשומנת, "מולייר על אופניים" קצת קרתני, ולא נגרר למרכז המיינסטרים הקולנועי. למה שיהיה לנו איכפת מגיבורי הסרט, שני שחקנים לא נחמדים עם אגו גדול יותר ממגדל אייפל?

בתפקיד הכוכב הסקסי. ווילסון

בהנחת יסוד חלשה מעט, הסרט עובד טוב יותר ממה שנדמה, בין השאר משום שהוא מאפשר לפבריס לוקיני לעשות את מה שהוא נהנה יותר מכל, וזה להגזים במשחק המלאכותי כשהתפקיד דורש. שני השחקנים מתנצחים זה בזה בצורה נהדרת, אך לצערו של הבמאי הוא הזריק עומס של דמויות משנה מעניינות פחות, שרק מספקות הסחות דעת לא רצויות מלב הסרט, דו-הקרב הלשוני בין סרז' לגוטייה.

לו הייתה זו קומדיה של שני שחקנים בלבד, עם קצת יותר עומק לאופי הדמויות, וקצת פחות סלפסטיק המזכיר קומדיית נעורים, אזי היה יכול לצאת סרט מושלם. כפי שזה נראה, זהו סרט הפונה למעמד הבינוני גבוה, ואף מצולם באחד האזורים התוססים, הציוריים והאטרקטיביים של צרפת (האי דה רֶה).

 אוהדי התיאטרון, ובייחוד חובבי מולייר, יאהבו את הסרט (בייחוד כשלוקיני מטפל בטקסט עם תאווה רבה, טורף אותו כמו כרסתן המתנפל על אומצה איכותית). אלו שפחות אוהבים את הדרמה הצרפתית של המאה ה-17, ירגישו מעט מאוימים. חשוב לציין, שהסרט מהווה מבוא נהדר לאחד מהמחזאים הצרפתיים המפורסמים ביותר, ואולי הניסיון הטוב ביותר להנציח את מולייר בקולנוע, מאז "הקמצן" של לואי דה פינס משנת 1980. בכל מקרה "מולייר על אופניים" הוא הסחה קולנועית משעשעת, אך לא יותר מזה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן