חיבה ומצוות קורבנות – ויקרא

הקרבת קורבנות שספר ויקרא עוסק בה, היא מהמביכות ביותר כשאנו באים להתאים את תורת ישראל לזמן הזה. הרמב"ם כבר טרח לציין כי עם כינון בית המקדש השלישי, לא תהיה הקרבת קורבנות. ובכל זאת – קרבן הוא מלשון קירבה וחיבה. עם ישראל על גווניו רואה את ספר ויקרא כחלק אינטגראלי מן העבודה הרוחנית. כמה טעמים שיכולים לסבר גם את האוזן שסולדת מהריטואל הבעייתי הזה

חיבה ומצוות קורבנות – ויקרא

הקרבת קורבנות שספר ויקרא עוסק בה, היא מהמביכות ביותר כשאנו באים להתאים את תורת ישראל לזמן הזה. הרמב"ם כבר טרח לציין כי עם כינון בית המקדש השלישי, לא תהיה הקרבת קורבנות. ובכל זאת – קרבן הוא מלשון קירבה וחיבה. עם ישראל על גווניו רואה את ספר ויקרא כחלק אינטגראלי מן העבודה הרוחנית. כמה טעמים שיכולים לסבר גם את האוזן שסולדת מהריטואל הבעייתי הזה

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר". זהו הפסוק הראשון שבו נפתח ספר ויקרא. פסוק זה חריג בשל פעולת הקריאה למשה. בכל הפניות של ה' למשה אנו רגילים לתבנית הלשון "וידבר ה' אל..". הדיבר נושא בתוכו תוכן ציוויי, אופרטיבי, למשה. גם בפסוק כאן יש "דיבור" למשה ואם כן מה פשר הקריאה הראשונה אל משה?

רש"י מביא מדרש חז"ל שנדרש לשאלה זו ומיד מעיר את הדברים הבאים: "ויקרא אל משה" – לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) "וקרא זה אל זה" אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם.

המדרש מבין שהקריאה מעידה על חיבה. חיבה זו איננה דבר של מה-בכך שהרי זוהי דרכם של מלאכי השרת וקריאה זו היא שמבדילה בין נבואתו של משה לבין נביאי אומות העולם. בד"כ לקריאת אדם לחברו יש תפקיד מוגדר והוא להעיר את תשומת לבו למה שמבקש הדובר לאמור. אולם ע"פ המדרש הקריאה היא איננה מעשה פונקציונאלי של הערת תשומת הלב אלא יש בה "חיבה".

moses
משה רועה הצאן (צילום: ויקיפדיה)

כדי להבין את החיבה המדוברת ננסה לאפיין את ההופכי, דהיינו את ההתגלות לנביאי אומות העולם. לשון "ויקר" ע"פ המדרש היא לשון עראי ובשל ארעיותה היא גם טמאה. המהר"ם בפירושו מוסיף שהביטוי לארעיות היא גם המדיה של ההתגלות, דהיינו לא פנים בפנים ואף לא דיבור ישיר אלא התגלות באמצעות חלום. החלום, לדבריו, הוא העברת מידע ללא "דיבור". אם כן, הקריאה איננה העברת מידע גרידא אלא היא אירוע של "יחס חברתי" (כלשונו של לוינס).

החיבה יכולה להתקיים רק כאשר אדם אחד פוגש אדם אחר ומתייחס אליו ככזה. "כאשר אתה רואה חוטם, עיניים, מצח וסנטר, ואתה יכול לתאר אותם, אזי אתה פונה אל האחר כמו אל אובייקט". בדומה לדברים אלו של עמנואל לוינס נכון לומר שהאחר הופך לאובייקט גם באותם המקרים בהם אני רק מבקש להעביר לו או לדלות ממנו מידע. בניגוד לכך, הקריאה מבקשת את האדם. מול זה הרמב"ן מסביר שהקב"ה ממש קורא למשה בשמו: 'שיאמר אליו משה משה ויאמר הנני, וזה דרך חיבה וזרוז למשה'.

אות אחת מבדילה בין "ויקרא" לבין "ויקר" היא האות א', ובמקרה שלנו הינה מיוחדת באשר היא נכתבת בממדים זעירים. על כן מכונה היא "א' זעירא". מה פשר קטנות זו? ניתן להציע שני כיוונים המשלימים זה את זה. א' יכולה לרמוז ל"אלופו של עולם" דהיינו לקב"ה שמצמצם עצמו מאין-סופיותו על מנת להתגלות ולדבר עם האדם. אולם יכולה א' זו לרמוז לאדם וכמו שמביא המהר"ם בשם רבו שא' קטנה זו רומזת על ענוותנותו של משה. הכפילות הזו מעידה על השלמת מערכת היחסים, הקטנות מעידה על הענווה שהיא היכולת להקשיב, לקבל ולהיענות לקריאה אלי. הא' הזעירא היא ההיענות של משה לקריאתו של ה' "הנני". הענווה האלוקית מתבטאת לא רק בעצם הפנייה אל האדם אלא גם בקבלה ממנו את הקרבן. לתת לאדם להשפיע על העליונים, להיות שותף בקיום העולם, זוהי גדלותו של הקב"ה וכמאמר חז"ל במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו.

קריאה לפני כל ציווי

מדברי רש"י לעיל אנו למדים שקריאה זו המופיעה רק בתחילתו של ספר ויקרא היא איננה הקריאה היחידה אלא היא בניין-אב המלמד על הכלל: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה". אין המשמעות העמוקה של הדברים היא שהמצוות אינן חוק, אלא יש להבינן באופן דומה לראייה החסידית שמצווה היא מלשון 'צוותא'.

אהרון במשכן. איור מ-1670 (צילום: ויקימדיה)
אהרון במשכן. איור מ-1670 (צילום: ויקימדיה)

החוק הוא בעצם מסמך מידע קשיח ובלתי-אישי. הוא כללי ובלתי משתנה. החוק רלוונטי כלפי רק משום שנולדתי במקום מסוים ובזמן מסוים – במקרה. המצווה לעומת זאת היא בעצם שיח שבין מְצַוֵה למְצוּוה. בשורש אין פער בין ההלכה והמסורת להתגלות אלא הללו משקפים את ההתגלות. אם כן, בתשתית המצווה מונחת החיבה שעניינה הקריאה האישית הפנייה הבלתי אמצעית לאדם לא כמו אל כלי שרת לקיום מצוות אלא לאדם במהותו. הפנייה האישית היא ההפך הטהור מן המקריות הטמאה. הפנייה האישית מורה על כך שיש כאן דיבור של הקב"ה אלי, ישנה קריאה בשמי וקיום המצווה היא בעצם התשובה "הנני".

עמידתו של האדם בפני המצוות היא איננה כעמידה בפני מערכת החוק אלא היא עמידה לפני ריבונו של עולם. לענ"ד נכון לראות – מתוך הבנה זו – את ההלכה כמערכת אישית ודינאמית. נכון שבהלכה יש מערכת קבועה וכללית אולם בשורת המעשה הרכיב המשתנה שבה גבוה יותר. העדות הכי פשוטה לכך היא עליונותם המספרית של ספרות השאלות ותשובות (שו"ת) על ספרות הפסק. בד"כ רובנו מכירים את ספרי הפסק, אלו של הרמב"ם, שולחן-ערוך, משנה-ברורה וילקוט יוסף. אולם מעטים מאתנו מודעים לכך שרוב הספרות ההלכתית היא איננה בספרי פסק אלא בספרי שו"ת שהם בעצם פסיקת הלכה לכל מקרה ומקרה. הפסק ההלכתי של התשובה צומח מתוך מקרה קונקרטי, מתוך שאלה מסוימת ומתוך אדם מסוים ששואל את השאלה. אל תוך הנתונים האלו נכנסים כללים נתונים אולם התוצר הסופי, התשובה, בד"כ משתנה כל הזמן. אם כן, הצעתי היא לראות במעשה הפסיקה כסוג של נבואה משום שזהו הגשר שמעביר את המצווה מהיותה חוק להיותה שיח והתגלות של ה' אל האדם.

דומני שלא בכדי פסוק זה של הקריאה אל משה הוא שפותח את ספר ויקרא העוסק ברובו בענייני הקרבנות. קל מאד לראות בקרבנות כסוג של חוק או למצער כהתמודדות עם תאוות עבודת האלילים של עם ישראל, כפי שמבין הרמב"ם. ע"פ בעלי הסוד בימי הביניים הקרבן מביא לקרבה בין אדם לקב"ה. בכוחה של קירבה זו להביא לדבקות ולנבואה שהיא בעצם הפניה האישית של הקב"ה לאדם.

 

 

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר". זהו הפסוק הראשון שבו נפתח ספר ויקרא. פסוק זה חריג בשל פעולת הקריאה למשה. בכל הפניות של ה' למשה אנו רגילים לתבנית הלשון "וידבר ה' אל..". הדיבר נושא בתוכו תוכן ציוויי, אופרטיבי, למשה. גם בפסוק כאן יש "דיבור" למשה ואם כן מה פשר הקריאה הראשונה אל משה?

רש"י מביא מדרש חז"ל שנדרש לשאלה זו ומיד מעיר את הדברים הבאים: "ויקרא אל משה" – לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) "וקרא זה אל זה" אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם.

המדרש מבין שהקריאה מעידה על חיבה. חיבה זו איננה דבר של מה-בכך שהרי זוהי דרכם של מלאכי השרת וקריאה זו היא שמבדילה בין נבואתו של משה לבין נביאי אומות העולם. בד"כ לקריאת אדם לחברו יש תפקיד מוגדר והוא להעיר את תשומת לבו למה שמבקש הדובר לאמור. אולם ע"פ המדרש הקריאה היא איננה מעשה פונקציונאלי של הערת תשומת הלב אלא יש בה "חיבה".

moses
משה רועה הצאן (צילום: ויקיפדיה)

כדי להבין את החיבה המדוברת ננסה לאפיין את ההופכי, דהיינו את ההתגלות לנביאי אומות העולם. לשון "ויקר" ע"פ המדרש היא לשון עראי ובשל ארעיותה היא גם טמאה. המהר"ם בפירושו מוסיף שהביטוי לארעיות היא גם המדיה של ההתגלות, דהיינו לא פנים בפנים ואף לא דיבור ישיר אלא התגלות באמצעות חלום. החלום, לדבריו, הוא העברת מידע ללא "דיבור". אם כן, הקריאה איננה העברת מידע גרידא אלא היא אירוע של "יחס חברתי" (כלשונו של לוינס).

החיבה יכולה להתקיים רק כאשר אדם אחד פוגש אדם אחר ומתייחס אליו ככזה. "כאשר אתה רואה חוטם, עיניים, מצח וסנטר, ואתה יכול לתאר אותם, אזי אתה פונה אל האחר כמו אל אובייקט". בדומה לדברים אלו של עמנואל לוינס נכון לומר שהאחר הופך לאובייקט גם באותם המקרים בהם אני רק מבקש להעביר לו או לדלות ממנו מידע. בניגוד לכך, הקריאה מבקשת את האדם. מול זה הרמב"ן מסביר שהקב"ה ממש קורא למשה בשמו: 'שיאמר אליו משה משה ויאמר הנני, וזה דרך חיבה וזרוז למשה'.

אות אחת מבדילה בין "ויקרא" לבין "ויקר" היא האות א', ובמקרה שלנו הינה מיוחדת באשר היא נכתבת בממדים זעירים. על כן מכונה היא "א' זעירא". מה פשר קטנות זו? ניתן להציע שני כיוונים המשלימים זה את זה. א' יכולה לרמוז ל"אלופו של עולם" דהיינו לקב"ה שמצמצם עצמו מאין-סופיותו על מנת להתגלות ולדבר עם האדם. אולם יכולה א' זו לרמוז לאדם וכמו שמביא המהר"ם בשם רבו שא' קטנה זו רומזת על ענוותנותו של משה. הכפילות הזו מעידה על השלמת מערכת היחסים, הקטנות מעידה על הענווה שהיא היכולת להקשיב, לקבל ולהיענות לקריאה אלי. הא' הזעירא היא ההיענות של משה לקריאתו של ה' "הנני". הענווה האלוקית מתבטאת לא רק בעצם הפנייה אל האדם אלא גם בקבלה ממנו את הקרבן. לתת לאדם להשפיע על העליונים, להיות שותף בקיום העולם, זוהי גדלותו של הקב"ה וכמאמר חז"ל במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו.

קריאה לפני כל ציווי

מדברי רש"י לעיל אנו למדים שקריאה זו המופיעה רק בתחילתו של ספר ויקרא היא איננה הקריאה היחידה אלא היא בניין-אב המלמד על הכלל: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה". אין המשמעות העמוקה של הדברים היא שהמצוות אינן חוק, אלא יש להבינן באופן דומה לראייה החסידית שמצווה היא מלשון 'צוותא'.

אהרון במשכן. איור מ-1670 (צילום: ויקימדיה)
אהרון במשכן. איור מ-1670 (צילום: ויקימדיה)

החוק הוא בעצם מסמך מידע קשיח ובלתי-אישי. הוא כללי ובלתי משתנה. החוק רלוונטי כלפי רק משום שנולדתי במקום מסוים ובזמן מסוים – במקרה. המצווה לעומת זאת היא בעצם שיח שבין מְצַוֵה למְצוּוה. בשורש אין פער בין ההלכה והמסורת להתגלות אלא הללו משקפים את ההתגלות. אם כן, בתשתית המצווה מונחת החיבה שעניינה הקריאה האישית הפנייה הבלתי אמצעית לאדם לא כמו אל כלי שרת לקיום מצוות אלא לאדם במהותו. הפנייה האישית היא ההפך הטהור מן המקריות הטמאה. הפנייה האישית מורה על כך שיש כאן דיבור של הקב"ה אלי, ישנה קריאה בשמי וקיום המצווה היא בעצם התשובה "הנני".

עמידתו של האדם בפני המצוות היא איננה כעמידה בפני מערכת החוק אלא היא עמידה לפני ריבונו של עולם. לענ"ד נכון לראות – מתוך הבנה זו – את ההלכה כמערכת אישית ודינאמית. נכון שבהלכה יש מערכת קבועה וכללית אולם בשורת המעשה הרכיב המשתנה שבה גבוה יותר. העדות הכי פשוטה לכך היא עליונותם המספרית של ספרות השאלות ותשובות (שו"ת) על ספרות הפסק. בד"כ רובנו מכירים את ספרי הפסק, אלו של הרמב"ם, שולחן-ערוך, משנה-ברורה וילקוט יוסף. אולם מעטים מאתנו מודעים לכך שרוב הספרות ההלכתית היא איננה בספרי פסק אלא בספרי שו"ת שהם בעצם פסיקת הלכה לכל מקרה ומקרה. הפסק ההלכתי של התשובה צומח מתוך מקרה קונקרטי, מתוך שאלה מסוימת ומתוך אדם מסוים ששואל את השאלה. אל תוך הנתונים האלו נכנסים כללים נתונים אולם התוצר הסופי, התשובה, בד"כ משתנה כל הזמן. אם כן, הצעתי היא לראות במעשה הפסיקה כסוג של נבואה משום שזהו הגשר שמעביר את המצווה מהיותה חוק להיותה שיח והתגלות של ה' אל האדם.

דומני שלא בכדי פסוק זה של הקריאה אל משה הוא שפותח את ספר ויקרא העוסק ברובו בענייני הקרבנות. קל מאד לראות בקרבנות כסוג של חוק או למצער כהתמודדות עם תאוות עבודת האלילים של עם ישראל, כפי שמבין הרמב"ם. ע"פ בעלי הסוד בימי הביניים הקרבן מביא לקרבה בין אדם לקב"ה. בכוחה של קירבה זו להביא לדבקות ולנבואה שהיא בעצם הפניה האישית של הקב"ה לאדם.

 

 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן