ארה"ב לקחה על עצמה את תפקיד מגינת האזור מארבע סיבות: ישראל, נפט,נפט ונפט. שנה מתחילת ה"אביב הערבי", הודה מי שהיה שגריר ארה"ב בארץ, מרטין אינדיק כי מאז ומתמיד מדיניות ארצו היא העדפת אינטרסים כלכליים על פני דמוקרטיות. ארה"ב רוצה שקט במזה"ת כי בעיתות מלחמה קשה לשמור על הנפט

מאת ליאור קפולר

שנה עברה מאז החל מה שזכה לכינוי "האביב הערבי". מרטין אינדיק, שגריר ארה"ב לישראל לשעבר ועוזר מיוחד לנשיא קלינטון, הציג השבוע את עמדת ארה"ב כלפי גל המחאות במזרח התיכון, בכנס שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים.

מדיניות ארה"ב כלפי המזרח התיכון ככלל, יציבה מאוד במשך חמשת העשורים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה והיא נתפסת בעיני עצמה ושאר מדינות העולם כמגנה על האזור. "ארה"ב לקחה על עצמה תפקיד זה מארבע סיבות עיקריות" הציג אינדיק בנאומו, "ישראל, נפט, נפט ונפט".

אינדיק הבהיר כי התנהלות ארה"ב באזור, בעצם מונחית על ידי סיבות אלו בתלות בשני כוחות עיקריים. הראשון – האינטרסים של ארה"ב, הכוללים את האינטרס להבטיח זרימת נפט חופשית במחיר סביר מהמזרח התיכון, להבטיח את ביטחונן ויציבותן של המדינות המייצאות נפט, להבטיח גישה לשווקי הנפט ולבסוף, להבטיח את יציבות האזור הרחב יותר. על כן, עיקר האסטרטגיה היא להביא שקט לאזור.

המפתח לאסטרטגיה זו היא מצרים. מכאן גם נובע האינטרס הנוסף והוא הבאה לסיום של הסכסוך הישראלי פלשתיני.  "קשה להגן על אינטרסים שלך בזמן מלחמה" אומר אינדיק. "על כן קידמה ארה"ב את הסכם השלום בין ישראל ומצרים ולחצה לקיום הסכמי מדריד. אז החיל עידן ה'פאקס אמריקנה' אשר מיקם את ארה"ב במרכז המפה הפוליטית בהקשר המזרח התיכון בפרט ושאר העולם בכלל. את כוחה זה, היא מנצלת לפתרון הסכסוך כאסטרטגיה קריטית להבטיח את האינטרסים שלה." הכוח השני, נוגע לקידום ערכיה. 

בין הרצון לקיום האינטרסים לבין קידום ערכי הדמוקרטיה, במזרח התיכון, בחרו לרוב בזה הראשון. על כן נשיאי ארה"ב, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, חתמו לא פעם על הסכמים עם שליטים אוטוקרטיים אשר היו מוכנים להבטיח יציבות באזור ובתמורה, ארה"ב התחייבה לא להתערב בענייני הפנים שלהם. בוש הבן, היה מבחינה זו יוצא דופן ודגל בקידום ערכי הדמוקרטיה גם על חשבון האינטרסים הכלכליים. אובמה, אשר ניסה להבדיל את עצמו מקודמו בתפקיד, החליט ללכת על קלף הריאליסט, ולא האידיאליסט, והכריז כי לא ינסה לקדם באזור זה ערכים דמוקרטיים. בנאום בקהיר הצהיר כי "משטר לא יכול להיות מוכתב למדינה על ידי מדינה אחרת". לכן הוא פעל בגישה פרגמאטית פרוגרסיבית של שתוף פעולה בנושאי כלכילה ותרבות וחיזוק החברה האזרחית בשקט ומתינות.

אביב ערבי, חורף אמריקני

"האביב הערבי", שינה זאת. אובמה ניצב מול דילמה בה על פניו, המוחים דרשו את כל אותם הערכים בהם דוגלת ארה"ב – שוויון, חופש ודמוקרטיה. לכן הוא נידרש בבהילות למצוא איזון חדש בין אינטרסים לערכים. איזון זה, כמובן,  השתנה בין מדינה למדינה, תלוי במערכת היחסים אותה ניהלה עם ארה"ב.

במצרים למשל, הוחלט לנקוט בעמדה של "מעבר כוח מסודר". לכן ארה"ב בחרה לתמוך בצבא, תוך אזהרה לא לירות באזרחים ואף איימה בקיצוץ כלכלי אם יפרו תנאי זה. הצבא ציית וזה עודד אלפים נוספים לצאת לרחובות. זו הייתה החלטה קריטית שמטרתה הייתה לשמר את האינטרסים האמריקאים במצרים. כאשר מובראק, אשר היה בשלב זה על סף פרישה ניסה להקשיח את עמדתו, עשתה כך גם ארה"ב והקשיחה עמדותיה שלה. 

הצבא אכן הצליח להדיח את מובארק בתמיכת ארה"ב, דבר שהצית זרמי חוסר שקט בכל האזור כאשר כל מדינה חששה למה יקרה אצלה, באם יחלו גם בה הפגנות דומות. מצב זה, כמובן, לא איחר לבוא. בדיעבד, ניתן לתהות האם לאובמה הייתה ברירה אחרת. הרי לא הגיוני כי ארה"ב תעמוד מן הצד ולא תעשה דבר כנגד הרג אזרחים. הנשיא פעם בהתאם לאינטרס האמריקאי.

בתקופה שלאחר המהפכה, מצרים התנהלה תחת מתח בין הצבא והמהפכה, מתח אשר הגיע לנקודה חדשה, כאשר האחים המוסלמים זכו ב 47% מקולות הבוחרים, והסלפים ב 25%. בהיעדר נפט, האחים המוסלמים יאלצו כנראה להסתמך על משהו אחר להבטחת יציבות במדינתם. לכן, יפעלו באופן פרגמטי, ולא יפרו, ככל הנראה, את הסכם השלום עם ישראל. "הדרך לכיכר היא קצרה ולכן ספק אם השליטים יוכלו עוד למנוע מהאזרחים את זכויותיהם הדמוקרטיות."  לדעת אינדיק, "המהפכות הן קול חדש לכעס על הכיבוש הישראלי. על כן, גם אם בשם שיתוף הפעולה עם ארה"ב, ההסכמים יישמרו, הכעס לא יחלוף עד שייגמר הכיבוש" .

במקומות אחרים בעולם, האיזון היה שונה. כך בלוב למשל, ניתן היה לקדם ערכים דמוקרטיים מבלי לסכן באופן ממשי את האינטרסים. אין בלוב הרבה נפט ולא הרבה חיכוכים עם ישראל. על כן ניתן היה לעמוד ללא חשש לצד המורדים כנגד קאדאפי.

בבחריין, המצב היה הפוך ולכן אינטרס הנפט, או יותר נכון קרבתה לערב הסעודית, עיקרית יצואניות הנפט, הוא שהכתיב את התנהגות ארה"ב. בבחריין הנשלטת על ידי מלך סוני ששולט על רוב שיעי, היה חשש שמהפכה שם תעורר תגובה דומה גם באיראן. בסעודיה, מיעוט שיעי של כ 10% שולט על רוב אזורי הנפט במדינה. אובמה, היה מאופק בשלב זה, גם כאשר ערב הסעודית וה JCC שלחו חיילים לסייע למלך.

בסוריה, האינטרסים והערכים הולכים יד ביד, ולכן לא היה מתח כלל. המחאות השקטות דוכאו בברוטאליות על ידי אסד –  צינור המתעל את האינטרסים האיראניים. כלומר, כאן ניתן היה לתמוך בנפילת אסד ובעם הסורי ויחד עם זאת לדחוק את נסיונות איראן לעצור את ארה"ב.

חלון הזדמנויות

כיום, מוקדם לומר כיצד זה ייגמר עבור ארה"ב. עמדתה האסטרטגית באזור, כרגע מעורערת. אפילו הפאקס אמריקנה עומד בסימן שאלה לאור כישלונות ניסיונות הפיוס בין ישראל והפלשתינים. אולם עדיין, מנהיגי העולם נושאים עיניהם לארה"ב שתגן עליהם מפני איראן. נראה כי ארה"ב תיאלץ לפתח אסטרטגיה חדשה להגן על האינטרסים שלה. אולם, גם תחת תנאים אלו, ארה"ב מציבה קווים אדומים של דמוקרטיה יציבה כולל חילופי שלטון תכופים, הגנה על זכויות מיעוטים ושמירה על הסכמי השלום עם ישראל.

"לישראל, כמו לארה"ב חשוב להבין כי הן לא העיקר כאן", אומר אינדיק, "המהפכות לא פרצו על רקע היחס לישראל וחשוב שישראל תדע להשאיר עצמה מחוץ להן. בעצם, נפתח כאן חלון הזדמנויות שיש לנצלו. העולם הערבי עסוק בשלו, וההנהגה הפלשתיני, מעוניינת בשלום עם ישראל. על כן, זה הזמן לחפש את הדרך חזרה לשולחן הדיונים. עניין ה"אין פרטנט", אולי כבר לא רלוונטי יותר.