האח הידד, לקרא חג הפסח אנחנו נוסעים לביקור בארץ אבותינו ואמותינו, מכורתנו ואדמת שורשנו, היא ארץ ישראל.

מובן שקיימים בנו געגועים טבעיים לבני המשפחה ולחברים, כשהזמן והמרחק משכיחים את הטענות, החשבונות ושאר החלקים הפחות מהנים, ומשאיר בעיקר את החיבה והקרבה לבני המשפחה ולחברים הקרובים. אך יותר מכל מעורר הביקור הצפוי את המחשבות על הדומה והשונה בינינו לבין אחינו הסקוטים התועים, ואת הצורך להגדיר מחדש את החלק בזהותי השייך לשורשיי כישראלי.  הגדרה זאת נעשתה אי שם בשנותיי הראשונות כאב לילדים, ומאחר שאת רוב ימיי העברתי בחברת אחיי הישראלים, הדומים לי מבחינת ישראליותם ודתם במידה זאת או אחרת, לא נתעורר בי הצורך להגדיר זאת שוב. מובן שביקרתי בחו"ל פה ושם (בעיקר שם) ואף כמיטב המסורת, חוויתי גם אני את החניכה לבגרות מלאה בטיול ארוך של אחרי הצבא. אך אין הדבר דומה להשתכנות ארוכת טווח, יחד עם ילדים קטנים, בסביבה בה היהודים (והישראלים בפרט) נדירים כמו שלג במצפה רמון. 

למען האמת, וכנראה גם כחלק ממורשתי התרבותית, עייפתי קצת מהנימוס, ההתחשבות וההקפדה על המרחב הפרטי הנדרשים במגע יומיומי עם תושבי הממלכה הבריטים ושאר אזרחי אברדין. ובצייני  אזרחים כוונתי היא לכלל האזרחים והתושבים הזרים, וכמובן לבעלי הכנף, מפריסי הפרסה ומנפנפי הזנב, כשלמעשה למעט השחפים, שמגלים קשיחות חוצפנית במסגרת תפקידם כשומרי הסדר בעיר, שאר האזרחים, בעלי החיים השונים, אימצו לעצמם את הנימוס הבריטי, מפטירים "הללו" גדול ו-sorry – ואפילו הסנאים (שבדרך כלל קצת אנטיפתיים) מברכים בניד ראש ו"יום יפה" כשנתקלים במבטם. 

בנימה של גילוי אישי, אתוודה בשקט, שאכן קיימים בי געגועים כלשהם לרעש ולהמולה, לחיבוקים ולקללות, לדיבור הישיר ולצעקות, ובעיקר לנושאי השיחה המגוונים. הנוהג המקומי גורס שכל שיחה על פוליטיקה, כסף וסקס, היא גסות רוח מהותית, דבר  שאני מוצא מייגע במקצת. שכן, בעוד שלגבי שיחות בנושאי כסף וסקס אין אני מרגיש בחסרון כלשהו, הרי שלגבי ישראלי המורגל מלידתו בשיחות ובוויכוחים פוליטיים בכל בית קפה, מונית, אוטובוס, או סתם חשיפה בעל כורחו לחוות דעת מנומקות (אם כי לא תמיד מלומדות) ברחוב ובמדיה, המחסור בשיח או ויכוח פוליטי מורגש ביותר. למרבה המזל, מצאנו אשתי היקרה ואנוכי בסביבת האוניברסיטה מספר מועט של תושבים ילידי איראן, מצרים, לוב, טורקיה והסביבה, שגם הם סובלים מבעיה דומה, כך שמדי פעם, כשמגיעות השיחות על מזג האוויר לכדי זרא, אנו מתרעננים בשיחה פוליטית קצרה עם שכנינו למזרח התיכון, בלי הקשבה אמיתית כנהוג, ותוך אנחת רווחה משותפת. 

יצחק (הסנאי) קיבל אגוזים, טובי (הסוס) קיבל גזר 

וכך, לקראת הנסיעה המתקרבת, החלו הקטנות לערוך טקסי פרידה לבעלי החיים המטופלים על ידן. יצחק (הסנאי) קיבל אגוזים, טובי (הסוס) קיבל גזר, חזי (הסוס) קיבל עבודת אוריגמי גזורה לחתיכות, שרה (הכבשה) קיבלה חיבוקים, ואבא של חזי לא קיבל כלום. במקביל החלו הקטנות להתאמן בשירת הקושיות במבטא סקוטי מתנגן, בעל הריש המתגלגלת, לארוז את מזוודותיהן בחפצים שימושיים כגון כפפות, מעילים ומזחלות-השלג האישיות שלהן (משום מה הן הבינו שיש חורף קשה בארץ), ולתכנן את לוח הזמנים של הביקור תוך התעלמות מוחלטת מרצונם של הוריהם. וכך גם אני הצטרפתי להכנות והחלטתי להסדיר את תסרוקתי, לאזור אומץ ולערוך ביקור נוסף אצל  ידידי הספר. 

הספר ידידי קיבל את פניי במאור-פנים מתנדנד וכרגיל בחשיפת מלתעות הבנויות לתפארת. לאור התנדנדותו הקשה של ידידי הבנתי בבעתה שהוא מצוי כעת לאחר ביקור-הצהריים בפאב השכונתי. מיד נשאתי תפילה קצרה ומהירה בליבי שאחזור הביתה בשלום. תוך כדי תספורת גיליתי, שכנראה פיתחתי חוש הומור סקוטי, שכן תשובתי הכנה לשאלה מה שלומי הייתה, שאני נהנה ממזג האוויר (שהרי מה יכול להיות רע בארץ שאתה אף פעם לא מזיע בה ואין בה אבק), דבר שהעלה צחוקים וחידודים נוספים בקהל הנופשים במספרה. מכיוון שכך, סיפר ידידי בפרץ של חשיפה אישית שחלומו היה להיות נגן גיטרה בלהקת רוק, אך החליט לוותר על קריירת הנגינה. מובן שמטעמי זהירות הסכמתי איתו במהירות וכנראה גם בהתלהבות גדולה, מה שעורר שוב פרצי צחוק ופיתוחים נוספים מצד קהל יושבי המספרה לגבי כשרונותיו המגוונים של ידידי הספר. התוצאה הסופית של תספורתי הייתה לצערי בהתאם לכך, ואכן, בראות הקטנות את מראה ראשי שאלו אותי מיד למה התחפשתי (נזכרתי לשמחתי שזהו ערב פורים). "תנחשו", השבתי מיד ובלי להתבלבל, אך משום מה הרגשתי קצת לא בנוח עם תשובתן ההרמונית והמיידית: "לטאה!". 

הביקור המהנה (אך הפחות מוצלח מבחינה תוצאתית) במספרה, עם הבדיחות והדיבור הקולקטיבי,  הזכירו לי את האחווה והתרבות הישראלית, והביאו אותי לבחינה מחודשת של הדימיון והשוני בין הישראלים לסקוטים, שהרי אין כהשוואה לאחר כדי לסייע בהגדרת הזהות האישית. בהתחשב בכמויות סמלי המגן-דוד, המופיע כקישוטים, מנורות וסתם גרפיטי ברחבי העיר אברדין (מבחינת הסקוטים זוהי הדרך לצייר כוכב), התחלתי לבדוק את  האפשרות שמא הסקוטים הם נצר לאחינו מעשרת השבטים האבודים. 

• האימייל של יוסי הדרומי (אמרלד)

[related-posts title="עוד סיפורים מהעיר אברדין"]

המשך: כיצד מצליחים הסקוטים להרוס טעמו של כל תבשיל